החיים שאחרי האלימות המתמשכת

היו כאן מילים שהלכו לאיבוד

כמו הזיכרון של חצי הכדור

שנלקח ונשכח

את הבהלה הולכתי לאיבוד

שתאבד לה הבהלה

והיום עבר כהרף עין

והעין נעצמת

והספירה

נמשכת

עם החלומות.

אודיסאוס חוזר ואומר בכל פעם שהוא שומע אותי שהוא מאושר לשמוע שכל כך טוב לי. שאני נשמעת אחרת לגמרי מלפני חודש. כיף לשמוע ולהשמיע. לא ידעתי באיזה אופן תבוא לידי ביטוי התגובה שלי לשינוי הזה, לפסיכיאטרית ולהפסקת הכדורים. פחדתי מאוד – מודה, זו התגובה המיידית שלי לשינוי – פחד.

אני מוצאת שבינתיים כושר ההתבוננות שלי לא נפגע. אני לא בחרדות ויותר מזה – הבחירות התזונתיות שלי השתנו לטובה. הארוחות שלי מסודרות, אני אוכלת ירקות, פירות, אורז, ביצים, שניצלים, יוגורט, קורנפלקס ושותה הרבה מים. את האוכל אני מבשלת בעצמי בשמחה רבה. הצלחתי לצאת מהצורך באוכל מנחם בלבד. משהו פנימי התאזן אצלי. מי שקורא את הבלוג מאז שהוא נוצר יודע שבעקבות מה שקרה היה לי קושי עצום עם כל הנושא התזונתי למינהו – אם זה כדורים, ארוחות מסודרות, לאכול, תפריט מגוון, תפריט בריא, בישול וכו'.

נדמה לי שהנינטנדו – כלומר השעתיים האינטנסיביות של האימון מספקות את התחושה הטובה שהגלידה/פחמימות סיפקו, או יותר נכון ניסו ללא הצלחה לספק. התשוקות שלי יותר בכיוון של אורז עם שניצל או פירה עם שניצל וירקות. כמה שניסיתי ונלחמתי קודם להצליח לאזן את מה שאני אוכלת, כנראה שלא היה לזה סיכוי.

אני תוהה כמה הניתוח שאבא שלי עבר השפיע עלי גם באיזשהו אופן לקחת את עצמי בידיים.

כל כך קיוויתי שהכדורים לא יהיו לכל החיים. כל כך קיוויתי שבאמת יגיע רגע שאני אוכל לחיות בלעדיהם כי התגברתי על הטראומות ואני לא זקוקה יותר למשהו שישתלט על הפוסטראומה. עמוק בפנים קיוויתי שהאמת היא שאני באמת יכולה להחלים ולהגיע למצב של אי הזקקות לכדורים, שזה לא מצב שנולדתי איתו.

נכון, הרגישות הביולוגית הגבוהה שלי היא עובדה, אבל זו לא מחלה.

בינתיים אני מוצאת את עצמי ממשיכה להתבונן מי אני ולשאול שאלות. אחד מהדברים שמאוד חזקים לי בימים האחרונים זו העובדה שקשה לי להביע את הדיעה שלי בקשר לכל מיני דברים שמתרחשים לא במרחב האישי שלי. דרך הפייסבוק יצא לי להיחשף בעל כורחי למה שמתרחש במרחב הציבורי. די נשמרתי, טוב די זו לא בדיוק המילה הנכונה – נמענתי לחלוטין מלהיחשף למה שקורה בארץ ובעולם. רק הכתיבה של 'בארץ ובעולם' גורמת לי לתחושה של אי נוחות מאוד גדולה.

אני מבינה את הצורך של אנשים באג'נדות משל עצמם, אידיאלים, פוליטיקה וכדו'. היחס שלי לכל הנושאים הללו מאוד אמביוולנטי אם בכלל. כבר כתבתי איפשהו, שמדינה היא בסך הכל כלי שבא לשרת קבוצה של אנשים באופן שייקל על החיים שלהם (אם זו דמוקרטיה). כל הנושא של חלוקת הנטל/האצלת סמכויות/חוקים נובע מתוך צורך אנושי ולא רק אנושי – כל מבנה חברתי, גם אצל בע"ח מורכב מאיזשהי סוג של היררכיה/חלוקת תפקידים. עם כל כמה שאישית יש לי רתיעה עמוקה מהשתייכות והזדהות עם קבוצות מוגדרות, אני מבינה שככה החיים מתנהלים כאן בחברה האנושית.

למה אני כותבת את כל זה?

משום שבזמן האחרון "קראו" לי להצטרף ל1001 הפגנות, קבוצות, מחאות, תמיכה, תרומה – כן, אני יודעת שלא קראו לי אישית, אבל הנימה  הכללית שנשזרה (נשזרה זו מילה כל כך עדינה ולא מתאימה בהקשר הזה) כחבל תלייה על צווארי בין כל הכתבות/קירות/רשימות למינהן הייתה שאו שאני בעדם או שאני נגדם – והדרך שלהם היא הדרך הנכונה היחידה.

או משהו בסגנון.

ואיכשהו ברוב המקרים זה תמיד קשור לכל מיני בני אנוש שנורא רחוקים ממני ואין לי איתם שום נגיעה. ז'תו'מרת – באיזשהו אופן הקיום של הכפר הגלובלי הצליח לקחת את האמירה הפולנית הידועה – "את יודעת כמה אנשים רעבים יש באפריקה?", ולשכלל אותה אל תוך אבסורד שנשגב מבינתי.

להרבה אנשים, מסתבר, יש דיעות נחרצות לגבי מה שמתרחש בעולם. הדיעות שלי היו נחרצות כל זמן ששיננתי ודיקלמתי דיעות נחרצות של אנשים אחרים. היום לא ברור לי בכלל מי מה למה ואיך. יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת עליהם מספיק בשביל להביע עליהם דיעה. קיימים בי במקביל דיעות, מחשבות, תשוקות, מאווים, רצונות וצרכים שלכאורה מנוגדים זה לזה.

ובכל זאת, אני יודעת שבתוכי יש לי דיעות אפילו מוצקות לגבי נושאים מסויימים, אבל אני עדיין מפחדת להביע אותן בקול רם. חלקן, ככל הנראה אפילו לעצמי אני לא מסוגלת – הכל כל כך חדש לי. לא ברור לי אם זו התחמקות, כי יותר נח לי ופחות מפחיד להיות בעלת דיעה, או שבאמת זה עוד יקח לי זמן.

זה כל כך מוזר. ככל שאני מתקדמת, כך אני פחות ופחות יודעת, פחות ופחות חורצת דינים. לפחות כך נדמה לי. תמיד יש סיכוי שאני משלה את עצמי.

שיהיה.

בדיוק כמו לפני שנה, הנינטנדו עושה את שלו. יש אנשים שיכולים להסתדר יופי בלי פעילות גופנית. אצלי ההבדל הוא כל כך קיצוני, וטוב לי שחזרתי להתאמן.

אבא שלי חזר מבית חולים. רק עוד עשרה ימים ידעו מה היה לו. אצלי איפשהו שוכבת הפנייה לרופא עור שלא היה לי סבלנות וחשק וזמן להתעסק איתה, ועכשיו ככל הנראה אני אצטרך לעבור בדיקה גנטית שתראה אם יש לי גן של מלנומה או לא. אני באמת מקווה שבסך הכל אני עושה את מה שצריך כדי לשמור על העור שלי מחשיפת יתר לשמש – שזה אומר, שרוולים ארוכים וכובע רחב שוליים. אני לא מורחת אנטיסאן. עדיין אני משתדלת כן להיחשף מדי פעם לשמש בשעות סבירות – שלא יהיה לי מחסור בויטמין D.

זה שלאבא שלי יש מלנומה הבנתי רק לפני כמה חודשים, אבל ידעתי שהיו לו כמה תופעות של סרטן עור לאורך השנים והן טופלו נקודתית. בפעם הראשונה שסיפרו לי על זה – לפני קרוב לעשר שנים אפילו קצת יותר, הייתי די בשוק, אבל אמא שלי פטרה את כל העניין כמשהו חולף ולא היסטרי.

אין לי מושג איך הם מתמודדים עם הסיטואציה הנוכחית. לא פגשתי אותם גם ככה. לא הייתי איתם בבית חולים לפני בזמן או אחרי הניתוח – אמא שלי אמרה לי שאני ממש לא צריכה את זה, והאמת שהיא צודקת. כמובן ששאלתי והכל, אבל בשורה התחתונה – מה שחשוב כרגע זה שאני אתחזק את עצמי ואמשיך להרגיש טוב, זה עדיין שברירי למדי.

שפוכה מעייפות, אחרי עוד יום ארוך של פעילות למינהה והמון המון התעמלות.

וזהו.

חשוב לי לכתוב גם כשאין הרבה מה, כדי לשמור על רצף של ניטור.

היו חסרות לי שעות שינה התעוררתי ב15:15. לקח לי כמה שעות להתאפס על עצמי כמו שצריך.

הלילה הקודם הסתיים יחד עם 'מלך עכברוש' שלקחתי מאודיסאוס – ספר נפלא. אחד מהדברים שהיו לי מאוד משמעותיים בקריאה שלו, זו העובדה שנקודת המבט שלי הרבה יותר גמישה ממה שהייתה בעבר. אילו הייתי קוראת את הספר לפני 20 שנה, אני בספק אם הייתי מסוגלת לגלות סימפטיה כלפי המלך שלא לדבר על אמפתיה. כל תפיסת ה'טוב ורע' שלי השתנתה.

עדיין בודקת את עצמי – עד כמה אני מושפעת מאחרים. עד כמה הנוכחות של אודיסאוס בחיים שלי משפיעה על עיצוב האישיות שלי, ראיית העולם, העצמי שלי. תוך כדי שיחה הקטנטנות פתאם אמרו משפט שהוא אמת גדולה מאוד שלא נאמרה עד היום – "אנחנו רוצות להיות בדיוק כמו אודיסאוס כי ככה הוא יאהב אותנו". כמובן שהתשובה של אודיסאוס הייתה שלא צריך להיות כמוהו ושאין שום קשר. הייתה התעמתות קצרצרה אם באמת לא צריך, ואז הבנתי שהאמירה הזו נאמרה לשם שינוי דרכן ולא באה לידי ביטוי באימוץ התנהגויות והתנהלויות כפי שהתרחש אצלי בעבר. וכן, אני יודעת ומודעת לעובדה שה'קטנטנות' הן למעשה אני. הן לא מישהי אחרת, ואפילו אמרתי את זה לאודיסואס היום. התגובה שלו הייתה לאמר לי שהוא יודע את זה, ושאני שהמקום הזה אצלי עדיין מאוד רגיש ושכרגע עוד יש לי צורך להתמודד ככה. צודק.

אתמול, כשהלכתי מהפסיכיאטרית, הרגשתי סיפוק והתרגשות מאוד גדולה מדברי האישור שלה. תוך כדי ההרגשה הזו קלטתי את הקונפליקט הפנימי, האמביוולנטיות שלי כלפי ההרגשה, הצורך באישור. ברור לי שהאישור הזה כל כך חשוב ובעל משקל עצום. משהו בסיפוק והשמחה מהאישור שלה הרגיש לי ילדותי, ונדמה לי שהסיבה לכך היא שהשינוי שהיא התייחסה אליו הוא למעשה סוג של התבגרות שלא התרחשה אצלי. אפשר להגיד שבאיזשהו אופן הטראומות גרמו לי להיתקע בזמן. מה שיפה שבתוך הקשר עם אודיסאוס, הקטנטנות, כשהן מופיעות, הרבה פעמים מצליחות להסביר באופן מאוד יצירתי והרבה פעמים מצחיק, מצבים לא קלים, כדי שיהיה לי יותר פשוט להתמודד איתם. זה חשוב מאוד – כי לפעמים כל ההבדל בין תפקוד לחוסר תפקוד זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי מה שמתרחש מסביבנו. העניין הוא שכשהן מספרות את הסיפורים שלהן, אני מגלה מתוך הסיפורים שלהן כל מיני צרכים ומשאלות שאני כבוגרת לא אודה בהם לעולם – למשל, היום הן סיפרו שלאבא שלהן היה תקוע דינוזאור בתוך הראש – דינוזאורוס רשעוס, ושעכשיו הדינוזארוס הזה מנסה לצאת, ואז הוא לא יהיה יותר רשע – כי זה היה הדינוזאורוס הרשעורוס שהיה רשע וניסה לדרוך עליהם, כי זה מה שדינוזאורוסים רשעורוסים עושים.

בשורה התחתונה מה שהן ביטאו זה את הצורך שלהן באבא – שזה צורך לגיטימי של ילדות קטנות, ואת הצורך להרגיע את עצמן דרך זה שהן מפרידות בין המעשים הרעים שלו לבינו כדי שמה שיישאר זה בן אדם קטן ולא מפחיד.

אני לומדת לחיות, לומדת להתמודד עם מגוון הרגשות והתגובות שיש בי ושהן יכולות להופיע במקביל ושזה בסדר. אפשר ומותר לשנוא ולאהוב את אותו בן אדם. וההבנה הזו היא בדיוק ההפך מפונדמנטליזם קנאי של שחור או לבן.

בסך הכל יום מוצלח מאוד. ואני מקווה שעם כל הקושי להודות שמבחינה רגשית הייתי מאוד מאוד לא מפותחת, ההבנה הזו תעזור לי לעבור את התהליך הזה בשלום ואפילו בהצלחה.

טוב שאיכשהו יצא שיחד עם המעבר ל1/2 כדור חזרתי להשתמש בנינטנדו.

האנשים שקרובים אלי התרגשו איתי מאוד מהבשורה. באופן יוצא דופן יצא לי לדבר עם אבא שלי, מה שלא קורה אף פעם, אבל היו נסיבות מיוחדות שלא קשורות אלי לשם שינוי, ואמא שלי פתאם החליטה להעביר את הטלפון אליו… החלפנו כמה בקשר ל'לא קשור אלי' וסיפרתי לו על מה שהפסיכיאטרית החליטה איתי בקשר לכדורים. הוא נשמע די חושש אפילו מבוהל מהרעיון. את בקהל כן, מה הייתה השאלה? אה, תלמידה חרוצה במיוחד, אכן פוסטראומה לתפארת…

בחרתי היום בקטגוריה שאני לא מסמנת הרבה – מטפל מטופל. נכנסתי לראות קודם מה סומן בקטגוריה הזו, ונתקלתי בכמה פוסטים ישנים יותר. היה בזה משהו מאוד מחזק. אני רואה את ההבדל, את הדרך שעשיתי. אני מבינה שחשוב שתוך כדי תהליך הפרידה מהכדורים אני אראה כמה ההתקדמות שלי היא תוצאה של עבודה עצמית שהכדורים היו אמצעי בתוך התהליך, כמעט סוג של חפץ מעבר מנקודה מסויימת.

כרגע זו מן תנועה עדינה בין אמונה להבנה. כי בכל זאת זה צעד מושכל ההפסקה, ויחד עם זאת חשוב שאני אאמין שאני מסוגלת – יש לזה השפעה אדירה.

אני מאמינה שגם השיפור של המצב הבריאותי שלי כתוצאה מהפסקת הכדורים והפרוצדרה הניתוחית שאני מתעתדת לעבור אי שם בסתיו יאזנו את רמות הברזל שבגוף שלי, מה שיעזור לי להיות פחות דכאונית וחרדה.

טוב. היה יום ארוך שהתחיל באהבה ואינטימיות נפלאה עוד לפני שהשמש זורחת… עכשיו בהחלט הגיע הזמן שאשלים שעות שינה.

יושבת אצל הפסיכיאטרית עם מכתב מהרופאת משפחה המקסימה והחכמה שלי. אין לי מושג מה היא הולכת להגיד. תהיה התנגדות? לא תהיה התנגדות? ואם תהיה הסכמה – מה הלאה?

- כן.

היא אומרת.

- ההיפרטריגליצירייד הוא תוצאה של הssri. יש שתי אפשרויות – או שנפסיק עם הssri ונחליף לקבוצה אחרת…

ואז מגיעה הפתעה:

- אני חושבת שאת יכולה כבר להפסיק עם הכדורים לגמרי.

כן. תוך שבועיים מהיום אני לא לוקחת יותר כדורים. דוקטורס אורדרס.

מפחיד.

מרגש.

מאוד מרגש. ומהמון בחינות. קודם כל העובדה שהיא שיבחה אותי על ההתקדמות שלי, על השינוי שעברתי, זו דוגמא נהדרת לעובדה שהשינוי ניכר. בפעם הקודמת שהייתי אצלה היא עדיין חזרה ואמרה לי להמשיך לקחת את הכדורים ולא להפסיק, בלי ששאלתי בכלל על הנושא. מה שכן, היא גם סיפרה לי על מחקרים חדשים שעשו בקשר לbpd ושברור שאנשים שמפתחים את ההפרעה הזו נולדים עם רגישות יותר גבוהה מאנשים אחרים לכן התגובה שלהם לסביבה לא מתקפת כל כך קשה. אני זוכרת שהיה לי מוזר הצורך שלה לספר לי את זה ולנסות לפייס ביני לבין ההגדרה הזו. היום אני מבינה שלמעשה זו הדרך שלך לבחון את המצב שלי כל פעם שאנחנו נפגשות – סוג של חומר נפיץ במיוחד, ובאמת כשהיא דיברה על זה לא הגבתי בעוינות.

היא דיברה איתי על השינוי באופן שאני מביעה את עצמי. שאני הרבה יותר רגועה ופחות דרמתית ושהדרמתיות שלי הייתה תוצאה של זה שלא הקשיבו לי וזו הייתה הדרך שלי להצליח להגיע אליהם. כמה נורא. כמה נכון. זה שוב מחזיר אותי לעובדה שיש אנשים שמתאבדים בדיוק בגלל זה. כל כך עצוב. בכל אופן, הבנתי על מה היא מדברת והשלמתי את המשפט שלה – שזה עורר באנשים אנטגוניזם. היא הוסיפה שזה גרם להם לחשוב שאני משקרת. נדמה לי שהיא אמרה את זה בתגובה לכך שאמרתי לה שהתופעות לוואי של הssri היו בדיוק הסיבה שכל כך התנגדתי להתחיל לקחת אותם שוב, ושכל מה שאמרתי לה היה אמת.

זה עדיין מרגיז אותי. מודה. אבל אני מבינה. אני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי פעם בקשר להתנהגות והחשיבות של ההתנהגות כשרוצים להגיע לתוצאה מסויימת. יחד עם זאת ברור לי לחלוטין שחלק ניכר מהבעיה נבע מהשוביניסטיות והאטימות של המערכת עצמה.

אחד מהדברים ששמתי לב אליהם במיוחד בקשר שלי איתה, כמו העובדה שקשה לי להודות בעובדה שיש לי קשר איתה, ארררר, הוא שהיא עושה עבודה טובה מאוד. שהיא בסדר. הפיכסולוגית שלי אמרה לי שהצליחה לפתח התקשרות טובה עם הפסיכיאטרית, מה שהפתיעה אותי, והיא עוד אמרה את זה אחרי שצעקתי עליה נורא בזמנו – לטענתה זה חלק ממה שהראה שההתקשרות טובה. עכשיו כשאני חושבת על השיחה האחרונה שהייתה לי עם הפיכסולוגית, דיברנו על כמה קשה היה לי להביע כעס וזעם, וכנראה זו הסיבה שהיא אמרה שההתקשרות טובה – כי כן הבעתי את עצמה ועמדתי על דעתי.

עדיין הכל כל כך חדש לי. תוך כדי הכתיבה של הפוסט הפיכסולוגית התקשרה אלי וסיפרתי לה את הבשורות הטובות. כמובן שאמרתי שאני מפחדת למצוא את עצמי במצב פסיכוטי בלי הכדורים, ושאני מקווה שהיא תזהה ותגיד לי – התגובה שלה הייתה לאמר לי שאפילו מקרוב קשה לזהות אצלי מצבים פסיכוטיים כי אני כל כך טובה ומשכנעת, אז שאני לא אסמוך עליה בנושא זה בעצם סוג של טיפ לדעתי – אחד הסימנים הכי ברורים למצב פסיכוטי אצלי זו נחרצות קיצונית. מן סוג של פונדמנטליזם קיצוני ושינויים דרסטיים בסגנון חיים. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה יותר, כי ברור לי שחלק ניכר מהמצב שהייתי בו היה תוצאה של חוסר תמיכה מוחלט והתגובה ההגיונית להתנגדות/דיכוי/אטימות/התעלמות/כפייה היא מרד/התרסה/התנגדות סוג של קנאות לדרך ההפוכה. אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי במקום הזה יותר בחיים שלי. בהפוך על הפוך זה הפך אותי לאטומה בדיוק כמו אלה שהתעללו בי.

ברור לי שהעובדה שאין לי חרדות מלהיות לבד, שאני מסוגלת לנהל מערכת יחסים מאוזנת של ביחד ולחוד, שיש בחיים שלי גבר שאוהב אותי מאוד ואני לומדת לחיות עם זה, זו תוצאה של העבודה הארוכה והעיקשת שעשיתי עם עצמי שנים, הכדורים היוו קביים ותו לא כדי שאני אוכל ללמוד ולפתח את יכולת המיינדפולנס שלי לדרגה כזו שהתגובות הרגשיות הקיצוניות שלי יתמתנו כתוצאה מהיכולת לעקוף אותן ולהתבונן מהצד.

כמובן שזו גם תוצאה של העובדה שפתחתי את הפה והכרחתי את מי שצריך להתמודד עם האמת. עושה רושם שהחיים שלי הולכים להשתפר מאוד, והם כבר הרבה יותר טובים ממה שהם היו בעבר. ולכתוב את זה מעורר בי חרדה פנימית קלה – אבל את זה אפשר תמיד לקשר לגנים הפולניים שלי… או שלא.

אני אשתדל לכתוב כל יום במהלך השבועות הקרובים, כדי לנטר את התהליך כיאות. אני מאמינה שכמו שידעתי בעקבות ניסויים בבני אדם I ו II לחזור לקחת את הכדורים עם כל הקושי שבדבר, אני אדע גם הפעם אם אכן יש צורך. חוץ מזה – תמיד יש זנקס במקרי חירום, והחרדות שהזנקס עוזר להרגיע גם ככה לא טופלו בעזרת הssri.

מאוד מסקרן אותי לפגוש את עצמי בלי הכדורים. מייחלת לגלות שהעצמי הזה שבניתי בעמל רב יתגלה כעצמי עצמאי ולא תוצאה של עזרה כימית חיצונית. אני מקווה שזו לא תקווה גדולה מדי.

בהצלחה לי.

ואם מישהי או מישהו מקוראים כאן ישים לב לשינוי חשוד בתכנים – אני מבטיחה לא להסתיר, אחרת הבלוג לא ימלא את תפקידו, בבקשה תגיבו, תמיד ישנה האפשרות שאני לא אקלוט שזה קורה…

אולי זו זעקה לעזרה. אולי זה ייאוש. לא חזרה אלי העובדת הסוציאלית. כל תהליכי השיקום הגיעו למבוי סתום. אין מי שמקשיב. אולי עוד מאמץ – אני אומרת לעצמי, כל כך הרבה פעמים ניסית, עוד פעם אחת, אולי הפעם זה יצליח. בא לי לבכות. ולא יוצא שום בכי. חייבת לאסוף את עצמי, להכריח את עצמי להמשיך. לסיים משימות, גם אם אני לא טובעת באדרנדלין משכר. להיזכר בעצמי. שוב נפרמתי. הקיום שלי נדמה לעיתים לרשת קורי עכביש עדינה שנבנית בעמל סזיפי ונמחית מעל פני האדמה בהינף יד קל.

אני רוצה לצרוח – אני פה – אתם לא רואים אותי?

אנשים מסביבי רצים להפגין, ואני נשארת מאחור, זו שמפגינים למענה באופן כללי. היי – אני שואלת, איפה אתם כשצריכים אתכם באמת? כשיש לסיפור פנים וגוף ורצון, איפה אתם?

בינתיים מערכות שיקום מעבירות אותי מיד ליד ליד כמו תפוח אדמה לוהט עד שאני נשמטת בין הכסאות ומתגלגלת לשום מקום.

אין לי כסף, אין לי תואר, אין לי קשרים, והאמביציה שלי מוגבלת אל תוך היכולת הזערורית שלי להתמודד עם תככנות, אינטרסים, וכוחניות.

הדכאון הדפוק הזה נחת עליי פתאם. טוב – לא פתאם בכלל. זו התחושה שהוא ניצח. הוא חופשי ולאף אחד לא אכפת. זו תחושה איומה. איומה. איך מצליחים להמשיך לחיות עם הידיעה שהרע – ידו על העליונה?

- אבל חם בחוץ.

- זה יהיה טעים וגם תהנה מההכנה.

- שמישהו אחר יכין.

- אין מישהו אחר.

- אפשר להזמין טייק אווי.

- לא, אי אפשר – גם יקר, גם מיותר, גם לא טעים כמו שאת מבשלת.

- חוץ מזה מה עם הכביסה?

- אז גם תתלי כביסה וגם תאכלי אוכל טעים.

- אני אסתפק בשחזור שהמח שלי מייצר.

- את נורמלית?

- לא. וגם את לא – אנחנו אותה אחת, שכחת?

- כן, רק שאני מנסה להיות הבוגרת האחראית כאן.

- וזה מצליח לך?

- בינתיים רק בתיאוריה.

- למה הצלחת לשכנע אותי לכבס היום.

- אבל לא הצלחתי לשכנע אותך לקנות אורז וירקות ולבשל.

- אה. אז עכשיו את הולכת על דרך הguilt trip

- וזה עוזר?

- כמעט. במיוחד כשזה משולב עם רעב למשהו שלא מכיל סוכר/חלב/שוקולד.

- אז יאללה – החוצה.

- החוצה.

ה צ ל ח ה

סוג של אפיסת כוחות. לא זוכרת מי אני. הייתה כאן מישהי שרצתה דברים והיו לה שאיפות. היא לא כאן עכשיו. עכשיו נותרו רק החום והעייפות ותחושת הקבס שלא עוזבת.

זוכרת במעומעם שנלחמתי להשיג משהו שהיה לי חשוב ומשמעותי. הניתוח. זה לא דכאון אם כן, אלא פחד מוות מזוקק. חרדה אימתנית במיוחד. לרגע הפציע חיוך כשאחזתי בידי את הטופס המיוחל – טופס 17. ואני תוהה האם אחרי כל המלחמה הזו, כשהכל כבר יתרחש, האם יתחיל איזשהו שינוי פנימי אצלי. האם אכן תהיה לזה השפעה.

הנה, תראו כמה שהמחשבה מצליחה לעוות את המציאות ולהפוך סיבה ומסובב – 'היה לך נח להתרוצץ במלחמות ההן, עכשיו אין לך מטרה'. וזו הרי טיפשות ורשעות לשמה – משום שזה נבע מתוך בעייתיות שמנעה ממני להתרוצץ בעקבות דברים אחרים, ועדיין התרוצצתי כשהצלחתי לאסוף כוחות ולחשוב על אחר כך.

ועדיין, הנתק הזה שמשאיר משימות לא גמורות, רבעי סיפורים, קליפים לא גמורים, התחלה של ספר. כאילו עומדת בינינו חומת זכוכית מחוסמת. אני רואה אותם, זוכרת במעומעם את הידיעה ופרץ העשייה ואז, כאילו משהו קרע אותי ממני. שוב נשארתי קליפה ריקה. האם כל חיי אסתובב בתוך האימה המשתקת הזו? אפילו לבקש עזרה מהפיכסולוגית אני לא מסוגלת. שוב התחושה הזו של החפצים הכבדים שממלאים את חלל החדר ואני לא מצליחה להיפטר מהם. וקשה לי לנשום.

כבר למדתי שזה בא והולך. באיזשהו שלב אהיה חייבת להתייחס לאירועים שהציפו את הראקציה הזו שגרמה לי להיעלם. המרירות האיומה נוכח חוסר האכפתיות והשקרים. עזרה אמיתית היא מצרך יקר ונדיר. הבדידות גומרת אותי. לא זו לא הבדידות שגומרת אותי כמו העובדה שאני לא מצליחה למלא את החלל. מתי אני אחזור? היי – זאת שכותבת סיפורים ומרוצה מעצמה – לאן נעלמת? נורא מדכא בלעדיך. ועצוב. ומתיש. בבקשה תחזרי. תחזרי לחיים.

התשובה הייתה שלילית. אחרי סיום השיחה הבנתי שבעצם כדאי לקחת קסנקס. רק מעצם הלקיחה יכולתי להתחיל לזוז. עכשיו אני מבינה שהתשובה השלילית הייתה שגויה – זו אכן עוד התגלמות של חרדה. הנה אני בבית זר ואין במה להיאחז ואני מרגישה כמו רפונזל בראש המגדל. המח נמחק ואי אפשר לזוז. האם התגובה הזו מחוייבת המציאות? לא זהיתי שזו למעשה הקפיאה הקלאסית – I play dead. וזה עצוב כל כך. עצוב כל כך.

אז התחלתי לעשות תנועות קטנות, בהתחלה רק עם העיניים – את הכותרות של הדיסקים, ואז עם האצבעות שנשלחו לשלוף וללחוץ על הplay והמוסיקה שמילאה את החדר, המוסיקה המוכרת התחילה לבנות מרחב קצת יותר מוכר – מרחב של צלילים, ואני כבר פחות ופחות מבועתת, ומבציע חיוך, והנה הנה השיר הזה שכבר אי אפשר שלא להתחיל לקפץ איתו בחדר. כן, ללא ספק הכדור עבד. זו לא רק המוסיקה.

העבר הנורא שלי בא וטורף אותי ואת דעתי, ואני לא קולטת, לא מזהה. חושבת שחליתי במחלה לא ברורה – הבחילה שמעורבת עם העייפות, עם חוסר האונים, והמחשבה שהלכה לאיבוד לחלוטין. כאילו לא רק הגוף הפסיק לנשום אלא גם המחשבה נחנקת. האימה מחניקה אותי מבפנים.

התגובות הקשות האלה מופיעות בכל מיני צורות, בזמנים לא צפויים. מול גילויי אהבה כל כך מתוקים, כל כך טרוויאלים – ספר או בגד במתנה, והתגובה שלי היא פשוט להתפרק, לחלוטין, אל תוך דיסוציאציה, ואני שומעת את הקטנות בוכות כלכך, שיבוא איש רע וירביץ להן עכשיו, ואת אודיסאוס מסביר שלא יבוא שום איש רע, והן לא מפסיקות לבכות ולבכות ולבכות ולחזור על האיש הרע שיבוא וירביץ כי אסור לרצות ואסור לבקש בגדים יפים ויקרים. שוב אני מתפרקת מול העוני. מול הכעס. מול האבטלה. והכעס והזעם והבריחה המתמשכת מהבית אל מקומות עויינים לא פחות. מתפלאה לגלות עד כמה זה עדיין חי בתוכי. מנסה בפעם המי יודע כמה להשלים עם העובדה שזה לכל החיים, ההתפרקות הזו, הכאב, הצלקות.

ברגעים כאלה אני מבינה שאני באמת חולה. הנפש שלי פצועה. מדי פעם הפצעים נפתחים ושותתים דם. חלשה יותר מאחרים. גם אם זה לא מוצא חן בעיני. זה כל כך כואב לי. זה כל כך מגביל אותי. אני תוהה אם אי פעם אצליח למצוא דרך לחיות עם זה בשלום.