החיים שאחרי האלימות המתמשכת

אנחנו לא רגילים להיפגש בסופי שבוע. ואיכשהו הכל נאמר קצת הפוך. ואז החרדה החריפה הזו והשיחות שהלכו והתדרדרו כי לא יכולתי לבקש לבא והוא לא יכול היה לבקש שאבוא, כי כל שינוי כזה כל כך מפחיד ומאיים על הקיים. והצלחתי בסוף וברגע שנפגשנו היינו שנינו קצת יותר רגועים. כי המגע מרגיע, המראה מרגיע, הנשימה מרגיעה. ונשמנו זה את זו פנימה.

בלילה התעוררתי. אודיסאוס ישן לצידי, מצונף בתנוחה עוברית של אדם שהרוח מהחלונות מקפיאה אותו והשינה העמוקה מונעת ממנו להתעורר ולכסות את עצמו. פתחתי את הסדין שמקופל בקצה המיטה וכיסיתי אותו. יצאתי מחדר, שוב מוצפת בחום מעיק. מאוורר תקרה נפתח, צג מחשב ואין לי כח לכתוב אפילו מילה. אני מותשת, ושוב ההרגשה הזו שהנה מתחילה הזחילה הזו על העור, ואין לי כח אליה יותר. אני מכבה את האור והמאוורר, יורדת למטה חזרה לצידו, ונרדמת, לא מוכנה לשתף פעולה עם המתח.

כשהבוקר מגיע, עוטפת אותי תחושת עצמי נעימה. אני מופתעת ושמחה על האיזון.  מעבירים יחדיו יום כמו זוג בני טיפשעשרה שובבים במיוחד. אבל משהו נמצא שם כל הזמן, והמשהו מתפרץ החוצה מהעיניים שלו כשאני מנגנת על מותק, כשאנחנו מקשיבים למוסיקה ופתאם המילים של הBEATLES מקבלות משמעות שלא הייתה שם מעולם. כל שיר הופך לשיר כאב, ואנחנו צוחקים איך לעזזל הקלילות הזו, הקיצי'יות של yesterday, השטחיות של help המטיפנות של try to see it my way נוגעת באתמולים ועכשיווים בצורה מציקה ומעיקה כל כך.

והזמן עובר, ואנחנו נרדמים אל תוך שנת צהריים עמוקה וארוכה יותר מהרגיל, ויושבים לאכול ארוחה אחרונה לפני שמתחיל הצום שלי. בחדר חזרה עוד קצת ליטופים ואז כמו שאנחנו שכובים במן הכרכות כזו על המיטה, הוא מניח את הראש שלו על מקלעת השמש שלי, ומחבק אותי והעצבות והפחד שוטפים אותו. אני מלטפת אותו כשהוא שותק, מרגישה שהדמעות שלו זולגות על הגופייה שלי. הוא מסרב לדבר, אותה תנועת כתף של הקטנטנות שלי כשהן כועסות מעלבון, אותו פה קפוץ. והעיניים, העיניים שלו מלאות כאב וחוסר אונים. ואני יודעת ומרגישה כמה באותו רגע הוא מפחד לאבד אותי.

"הדבר האחרון שאת צריכה זה גם אותי על הראש שלך."

הוא אומר אחרי דקות ארוכות מאוד, כשהוא קם.

"זו אחת המחוות הכי יפות ומיוחדות שקיבלתי בחיים שלי"

אני אומרת לו.

הפרדוקס הזה, שדווקא הרגע שבו אודיסאוס התפרק, לכאורה בזמן ובמקום שלא נכון, דווקא המחווה הזו שלא נעשתה כמחווה כלל וכלל, מחזקת אותי עד מאוד לראות את הדרך שעשיתי מאז הימים בהם הייתי מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר.

הנה ציטוט ממכתב שכתבתי לאודיסאוס ביום חמישי:

"אז יש קצת בלגן בפנים, חלקו נובע מהעובדה שאני מותשת בעצמי,
חלקו נובע מחוסר בטחון, התפקיד שלי הוא לראות להקשיב לפשר
ולזכור מה האמת.
אני רגילה לזה שהאנשים שאמורים לשמור עלי לא נמצאים בשבילי,
טוב מישהו אחד מסויים. מה שקשה לי בתוך זה זה למצוא את עצמי
בתוך סיטואציה דומה ולהבין שזה ממש לא אותו הדבר -
מי שקנה לי גיטרה זה אבא שלי. הוא הבטיח הבטחות ולא קיים.
הוא עשה את זה אחרי שהוא הכניס לי מכות והבטיח לעשות את זה
והתחנן כשהיינו בדרך לשלוותה כשהייתי בת 15.
הוא לא דיבר על עצמו ולא דיבר איתי ולא התעניין בי בכלל.
אז זה נוגע בכאבים האלה. ואני מבינה שזה נוגע בכאבים האלה.
נגיעות של אהבה.
אם היית מכריח את עצמך היית עושה את זה מתוך אשמה -
אין דרך טובה יותר להרוס מערכת יחסים מאשר לבנות אותה על
סחטנות רגשית, תלותיות ורגשות אשם לא מוצדקים.
הנפרדות כואבת, זה נכון. אבל רק מתוך הנפרדות אפשר להתחבר
באמת."

נכון שלמחרת בבוקר התעוררתי אל תוך דיסוציאציה קיצונית יחסית, אבל הטריגר  שלה נבע מרעיון השינה בבי"ח. בשורה התחתונה יש לי כאן הזדמנות לספר את סיפור האישפוז מחדש. סיפור של אישה וילדות אהובות, שלמדו לדבר ולבקש עזרה כשצריך במקום להסתיר ולהסתתר. של יכולת להתמודד עם הכאב שבעבר הוביל אל אובדן שפיות, כי היום יש לי את הכלים ואת האנשים שאוהבים ודואגים וקשובים. לפעמים זה מקרטע ועילג, והחיים עדיין מלאים בהתמודדויות חדשות לבקרים, כי אלה החיים, ועדיין, למדתי לזהות ולעשות את מה שצריך כדי להפסיק את ההקרנה החוזרת האכזרית של סרטי האימה של העבר שלי.

מרגע שידעתי שאני הולכת לעבור פרוצדורה בבי"ח היה ברור לי שיש בזה משהו כמעט אכזרי בתוך סיפור חייו שלו, של אודיסאוס שלי, שחווה אובדנים קשים וטראומתיים מאוד שרודפים אותו, וצפו ועלו בייתר שאת בשבועות האחרונים.  הנה באה האהבה ונוגעת בך בפצע הפעור, במקום הכי כואב ואין לך כבר יכולת  לנשום או להתנגד. כך, בדיוק כפי שאני נלחמת בפוסטראומה, אני רואה את האיש שאוהב אותי כל כך נקרע בין הדאגה שלו אלי לכאב והעצב שמציפים אותו. אודיסאוס שלי שנלחם בכל הכח בכאב שהאהבה מביאה, בהרגלים הישנים שהיא משנה.

החנקן הנוזלי הכריח אותנו שוב ושוב כשניסינו לברוח, לחזור להמשיך אל תוך הלא נודע של עבותות הרגש והצרכים שיכרכו סביבנו. ולרגע אחד ארוך ומפחיד אתמול, היה נדמה שהנה, אנחנו גורמים זה לזה אך ורק כאב, ואנחנו שוחים בכאב וטובעים בכאב וברגשות קשים וחוסר אונים,  והמילים הן מילות מאבק שנאמרות ונגרסות אל תוך חול טובעני, ואין מוצא. כי נפגשנו כאב עם כאב, והיינו שווים בכאב, ורצינו לברוח מהכאב, ומשובלי העצב שמתלווים אליו. ונבלענו בעלטת השכחה וכמעט נשמטנו מעצמנו.

אין לי מושג איך הצלחתי ברגע מסויים להבין שאני בחרדה, ואחר כך להתגבר על האימה ולבקש מחסה.

מה שברור לי עכשיו זו העובדה שמה שמעורר בי אימה כל כך גדולה זו הבדידות, הנטישה להתמודד לבד ללא נוכחות ומגע חומל ומרגיע של מישהו משמעותי.

אז אני לומדת לבקש. לומדת להבין שמותר להצטרך ולרצות את החיבוק הזה. זה אנושי. לא בזה מתבטאה התלות.בטח ובטח לא במצבי קיצון.

מה הבקשה הבאה?

ככל הנראה מאמא שלי שתישאר לישון איתי בבי"ח אחרי הפרוצדורות.  עדיף לדבר איתה על זה בבוקר שלפני הניתוח ולא לחכות כשמצב יהיה כבר חמור. Better safe then sorry – אני לא צריכה להוכיח לאף אחד שאני חזקה ויכולה לבד, בטח שלא לעצמי, הרי כאן הבעיה. אז הנה אני מבטיחה לדבר איתה על זה. זה יהיה ממש מטופש למצוא את עצמי בהתקף חרדה בבית חולים באמצע הלילה כי אמא שלי לא שם.

הרי התאשפזתי בפסיכיאטרית ב 02:00 בלילה. והאמיגדלה שלי, עם כל הרצון הטוב והמיינדפולנס, עושה ברגעים כאלה מה שבא לה….

אוף.

הנה, אמרתי, אני לא יכולה לבד. עכשיו אני מקווה שהיא תבין ולא תתווכח איתי

הנערה ההיא שהייתי פעם מזמן, האבודה ההיא במסדרונות הארוכים, מול הקירות הלבנים. זו שבכתה שלושה ימים ללא הפסק, בפסיכיאטרית ג' בתל השומר. והבכי שלה העציב כל כך נערה אחרת בת 26 מארץ זרה, שעברה כבר כל כך הרבה אישפוזים וטיפולים ותרופות.

אני זוכרת אותה ניגשת אלי למיטה ואומרת לי -

"בבקשה אל תבכי, זה כל כך עצוב שאת בוכה".

בכי של ילדה אבודה שלא יכולה יותר.

הבכי הזה היה הדבר הכי אמיתי שיצא ממני בשנים ההן – והם עשו מה שצריך כדי להפסיק אותו, ולסתום לי את הפה. לא עזרו לי שם. רק דחפו לי כדורים, וחזרתי מהר מאוד להתנהגות הלא מתקשרת שלי, שנראתה כמו התנהגות מרדנית טיפוסית, מוקצנת, אבל ברת ניהול. כמה עצוב וכואב ועזוב ונורא.

עכשיו אני אמורה להאמין שאוהבים אותי שדואגים לי שתומכים בי.

ואני לבד.

עם עצמי.

ואין אף אחד בעולם הזה שמרגיש צורך להיות איתי ביומיים האלה שהם יותר מפחידים מהפרוצדורה עצמה.

כי אני מוצפת בבדידות ההיא, של אז, של המחלקה. ב'אני יכולה לבד, אני אסתדר', ההואין , שלימדו אותי מגיל כל כך צעיר. ואני מוכרת לעצמי שזה בסדר – הנה לקחתי xנקס ואין יותר חרדה.

אבל גם אין מי שייחבק.

וזה בדיוק מה שכל כך עצוב וכואב כאן. כי עם כל כמה שהתחזקתי, זה ממש לא משנה את העובדה, שאני פשוט רוצה עכשיו חיבוק ממי שאוהב אותי.

רק לי זה נראה עקום שאני לבד עם עצמי לפני ?

אין תחליף לחום אנושי.

אין.

אל תנסו למכור לי שיש.

הנה תראו איך היא רצה איתו לכל מקום ונמצאת איתו בכל רגע ורגע. למה לו יש מי שיהיה איתו ולי אין?

למה אחרי כל מה שעברתי אני ממשיכה לשלם את המחיר בבידוד נוראי דווקא ברגעים שהכי נורמלי לרצות תמיכה מהאנשים שבאמת אוהבים? מה אני עושה לא נכון?

וכן, אני יודעת שהיו כאלה שאמרו שהם מצטערים שהם לא יכולים להיות איתי ובשבילי, אבל הם לא מבינים שהם זרים לי, שלא הם אמורים להיות שם.

או יותר נכון כאן.

הייתי כל כך אבודה שם, בתוך החיים, בצבא, במחלקה הפסיכיאטרית, והבחורה שפנתה אלי, שהייתה איתי בחדר, הייתה האדם היחיד שהראה לי מידה של חמלה. האדם היחיד עם לב.

כמה עצוב.

באמת.

בחיי.

למדי.

אבל -

פתאם הגיע מותק חדשה,

כזאת חשמלית עם מגבר,

ועושה רושם

שלא ייקח הרבה זמן

ואני כבר לא אשמע יותר.

(אכן,צדק מי שאמר

הזהרו מיוונים שמביאים

מתנות,

ואודיסאוס קנה לי

אחת כזאת)

הוא כל כך אוהב אותי, שהרעיון שהכאב שלי גורם לו לכאב בלתי נסבל עליי ואני נתקעת בתוך מעגל של רצון להשתיק את עצמי כדי שלא יכאב לו. ואני לא יכולה לשתוק, עם כל מה שמתרחש, הכאב מתפרץ ממני החוצה, עד כדי שהוא לא יודע שדיברה איתו הלא רותי, שזו שמתנצלת כל הזמן, היא לא רותי. רותי חזקה ונוכחת, אין לה על מה להתנצל – היא יודעת שאלה החיים וזו הדרך, וזה הכאב והפצע וזה לא עומד להשתנות בזמן הקרוב אם בכלל אי פעם.

וכל האהבה הזו, התמיכה הזו, ההקשבה הזו – מוציאה ממני משפטים איומים, ואני לא מצליחה להתגבר על עצמי מלהגיד אותם כל הזמן. משפטים כמו:

"אני נורא מתנצלת שאתה צריך לעבור את זה"

"זה בסדר זו לא האחריות שלך"

"בבקשה אל תכעס עלי ש…"

"אני מצטערת שזה ככה"

וכל פעם שהם יוצאים לי מהפה, אני נגמרת מבפנים כי אני יודעת שיש משהו אפילו מעליב בלשמוע אותם כשאוהבים מישו באמת. כמו מניפולציה או בעיטה (אני תוהה אם אי פעם בחיים שלי אני אוכל לחשוב על המילה בעיטה בלי להיזכר במכות.)

עם כל המאמץ, ואני בהחלט מתאמצת כאן מאוד, אני לא מצליחה להרגיע את עצמי, להגיד לעצמי – 'זה בסדר, את עוד מספר ימים עומדת להיכנס לסיטואציה קצת מפחידה יותר מהרגיל, ואת גם מתכוננת לכאב פיזי וחוסר נוחות שאת לא מכירה – הגיוני ולגיטימי שתפחדי, שתרגישי מוטרדת, שתוצפי, שתפגיני נזקקות קצת מעבר לרגיל'.

ואולי גם בגלל כל מה שקורה אצל כולם – מן צונאמי של משברים.

אני לא רגילה שמקשיבים לי. אני לא רגילה שאוהבים אותי. כל כך לא רגילה. ואני מפחדת שהגעתי לסף שהנה הגזמתי, שאולי עדיף שאני לא אהיה חלק מהתמונה, כי החיים יהיו הרבה יותר קלים בלי העומס שאני יוצרת.

כי הוא כל כך קשוב, ומתוך שהוא כל כך קשוב, כל הכאב ששתקתי כל השנים יוצא החוצה, נו הנה אני שוב בוכה.

ואני לא מצליחה לעצור את זה. אני לא מצליחה לעצור את העובדה שהאהבה הזו שלו פתחה את הדלת אל הכאב הכי עמוק שלי, אל הצורך הכי עמוק שלי.

אלוהים, יש לי כל כך הרבה מה להגיד, כל הזמן. יש רגעים שאני מתבוננת במה שקורה ובעצמי לא מבינה מאיפה מגיע כל השטף הזה.

לו רק הייתי מסוגלת לחמול על עצמי במקומות הללו ולאפשר לו לאהוב אותי, אולי הייתי גורמת לו לפחות כאב.

אני לא חכמה ויודעת במקומות האלה, אני עדיין חיה פצועה, וקשה לי עם זה. בסך הכל חמישה חודשים, חמישה חודשים מהחיים שלי, חמישה חודשים מתוך 35 שנים ואני מצפה מעצמי להסתגל לזה בקלות?

אני כל כך מקווה שבין מה שאני מרגישה, שכרגע זה המון אשמה, לבין מה שקורה בפועל יש איזשהו פער. קשה להיות צלולה ולא להיסחף להרגשה רעה. ובכל זאת אני משתדלת.

*והכותרת של הפוסט זו דוגמא להשתדלות. מי יודע אולי זה יצחיק עוד מישו חוץ ממני ומאודיסאוס כשהוא יקרא אותה

ברגעים כאלה אני רוצה פשוט לקבור את עצמי מרוב בושה.

עם כל הרצון הטוב, לא ברור עדיין אם ג'ולה יכולה להגיע, ואז התחוור לי שחוץ מניתוח יש גם אחרי ניתוח, ובימים של ההחלמה, לפחות ב48 שנות הראשונות, זה לא הגיוני להישאר לבד.

עכשיו הרי, אפילו ספה ארורה אין אצלם. הם לא אופציה. והבנתי שבעצם לעזזל, יש לו כל כך הרבה משפחה וחברים ואנשים שיכולים להיות איתו בבית חולים בביקורת/טיפול או מה שזה לא יהיה השבועי שלו – לי יש רק את אמא שלי.

ככל שאני חושבת על זה יותר, אני קולטת איזו כמות אדירה של אנשים יש להם שיכולים לתמוך בהם ולהיות בשבילם.

יש להם משפחה.

משפחה אמיתית.

הם לא צריכים להתחנן בפני אף אחד למעט מהזמן שלו.

הם לא אחרונים ברשימה.

אני?

אני כמעט לא ברשימה של אף אחד, וגם אצל אלה שאני כן, אני לא בראש הרשימה. צריך נורא להתאמץ בשבילי. זה מסובך, והכל כרוך בסידורים עם מליון ואחד אנשים, וחוסר נוחות וקוצר זמן.

ולא ברור לי כמה ממה שאני כותבת כאן הוא שחזור ופוסטראומה וכל החרא הזה, וכמה מזה אמיתי להחריד.

ואפילו אם באופן חלקי הכמה הזה אמיתי – זה הרבה יותר מדי.

הנוחות הזו לזרוק אותי להתמודד לבד, מגיל כל כך צעיר, כי תמיד יש דברים יותר חשובים ואני עול, ואין אף אחד שייגן עלי וישמור עלי חוץ ממני.

לאט לאט אני מתחילה להבין עד כמה זה היה אכזרי. עד כמה זה חזר על עצמו שוב ושוב. נכון, אני יודעת טוב מאוד לדאוג לעצמי בעצמי. אלופת הלבד.

אין אדם אחד בעולם הזה שאני יכולה לסמוך עליו, ולהסיר אחריות מהכתפיים שלי.

אין מי שידבר בעדי.

ואין דבר נורא מאשר להתהלך בעולם ללא מליץ יושר אחד.

בשום שלב בתוך כל הגיהנום הזה היא לא פנתה אלי ואמרה לי: זה בסדר, תנוחי, כל כך קשה מה שאת עוברת, העיקר שיהיה לך טוב, עושים לך עוול, מתעללים בך – ואני לא אתן לזה להמשיך, כמה שזה יעלה, אנחנו נעזור לך, העיקר שלא תצרכי להמשיך לסבול כל כך.

לא.

התגובה הראשונה שלה, ואז דיברתי איתה על 2000 ש"ח, הייתה שזה הרבה כסף והיא לא תשלם את זה/לא יכולה לשלם את זה/לא מוכנה לשלם את זה. ויכוח, מיד כשיצאתי מהפיפל (ביופסיה של הרחם בלי הרדמה), ועוד ניסתה לרחרח אם אני באוטובוס בדרך לאודיסאוס, כי מה פתאם שאני אקח מונית? זה יקר!

ואין לזה שום קשר למצב הכלכלי שלהם, ממש לא.

הם אל עשירים, אבל כבר מזמן לא עניים. ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו לא היה לי את האישור מהפסיכיאטרית, או אם לא הייתי מצליחה להוציא ממכבי בצרחות אימים את האמת על האופציות שיש לי, ושבעצם אני יכולה לעבור את הניתוחים האלה חינם בבי"ח ציבורי.

כמה משפילה ומבישה העובדה ששוב ושוב ושוב אני צריכה להתעקש ולהסביר למה צריך לעזור לי ואיך צריך לעזור וזה אף פעם לא מובן מאליו – כבר הזכרתי שאחרי המכות ואיומי הרצח של הסכיזו, היא התווכחה איתי בעצבים שניסע ברכבת לבי"ח למרות שמתתי מפחד להיות בין אנשים זרים, כי מונית זה יקר?

למה לעזזל זה ממשיך לחזור על עצמו כל הזמן?

ואני תוהה האם אי פעם יהיה מישהו בעולם שאני אהיה בראש הרשימה שלו לפני כולם, תמיד. זו לא שאלה של כסף, אלא של נוכחות. הידיעה הזו שכשצריך יש מי שנמצא בלי דד ליינים.

אמא שלה ישבה איתה יום יום כשהיא הייתה בקומה, לא זזה מהמיטה שלה, וגם לא אחר כך בבית חולים, ונסעה איתה אחר כך לערד לעזור לה בבית. לא שאלה שאלות, לא התווכחה, לא העמידה תנאים – פשוט באה ועשתה את מה שצריך. עם כל האטימות והנכות הרגשית שלה – היא פשוט הייתה שם.

לכל האנשים מסביבי יש משפחות והמשפחות שלהם נמצאות במקום הראשון מבחינתם.

אין לי מילים לתאר כמה איומה התחושה/הרגשה/ידיעה, שאין לי משפחה.

אני מרגישה כעס,

'כעס הוא רגש משני'

הפיכסולוגית שלי אמרה לי בפגישה לפני כמה ימים, מתחתיו מסתתר הרגש הראשוני.

אין צדק בעולם הזה – אני רואה את המסירות שהיא מטפלת בו ובא לי להקיא. לא מגיע לו.

אין לי מושג איך אני הולכת לפתור את האסון הזה שרוחש סביבי כל הזמן.

אני יודעת שמה שמתרחש כרגע זו הצפה רגשית של שנים של הזנחה, בידוד, דיכוי וכו' וכו' וכו'.

ומה שעוד יותר נורא זו העובדה שאני אצטרך להתמודד עם הטמטום שלה יחד עם התמיכה שלה ואין לי כבר כח לזה. ואחרי הניתוח יהיה לי עוד פחות.

לפעמים הדבר היחיד שיכול לעזור במצבים כאלה זה חיבוק אוהב וחומל. נוכחות מרגיעה.

אין לי כח ל-'אני אגיע ברגע אחרון, כנראה, אולי'.

ואני יודעת שאני מרירה למדי, ויש שיאמרו אפילו כפויית טובה ומעליבה, אבל בחיי שנמאס לי, נמאס לי להסתיר שבתוכי מה שאני באמת רוצה זה שפעם אחת בחיים שלי יעשו את הדבר הנכון בלי שאני אצטרך להתחנן/לדרוש/לבכות/להילחם בשארית כוחותי.

אין לי אל מי להפנות את זה.

ואני מרגישה שאני חייבת לשים סייג למה שכתבתי כאן, משום שאודיסאוס ועוד איך עשה את הדבר הנכון ויותר מפעם אחת או פעמיים.

אני בעיקר מתביישת שהוא רואה אותי בבושתי, עם המשפחה העקומה/עגומה/אטומה שאין לי.

אני כל כך רוצה להיות כבר עוד שלושה שבועות קדימה בזמן.

מסתבר שהגעתי לנקודה בחיים שלי שברור לי מי שהאנשים שאוהבים אותי אוהבים אותי ושהם לא הולכים לשום מקום. היום אצל הפיכסולוגית שלי, פגשתי כאב לא מוכר. היא התחילה לדבר על האופן שבו התלות הכספית בהורים שלי יחד עם הסרטן של אבא שלי בטח עירערו אותי מאוד – סיפרתי לה על השיחה שהייתה לי עם אמא שלי וכשסיימתי התחלתי לבכות.

"אני לא מבינה למה אני בוכה."

אמרתי.

"Gratitude זה כואב"

היא ענתה לי.

מהכיסא עברתי לכורסא עברתי לשטיח.

"את צודקת שמה שאמרת. אוף לא רוצה"

זה נאמר במשיכת כתפיים. ולמרות שנאבקתי ברגעים הראשונים, לא התעקשתי. טוב קצת. אבל לא ממש.

היא הסבירה לי שגם עם אודיסאוס היה לי קשה בהתחלה עד שמשמר הגבול איפשר את המעבר. עם ג'ולה בכלל, העובדה שהיא הציעה והתעקשה להיות איתי בניתוח, משום שאמא שלי לא יכולה (לא היה לי ברור מה תהיה הסיבה המדוייקת, אבל היה ברור לי שזה קשור לסרטן שלו, וצדקתי), אז כמו שהתחלתי לכתוב – העובדה הזו עדיין בלתי נתפסת בעיני. הכרחתי את עצמי להסכים כי הבנתי שאני זקוקה לעזרה הזו ושאין לי שום פריבילגיה להתווכח איתה על זה. וזה עדיין לא נתפס מבחינתי. נכון שהיא חברת ילדות שלי, אבל זו הקרבה אדירה – לעזוב את הבעל והילדים שלה, ולבא אליי, לישון אצלי כי אנחנו צ'כות להתעורר מוקדם מאוד בבוקר, וללוות אותי בבי"ח אל ואחרי הניתוח. למה שהיא תרצה לעשות כזה דבר? למה שמישהו ירצה לעשות כזה דבר אם הוא לא חייב?

התפיסה שלי היא שאנשים פועלים מתוך אוטומט של מחוייבות ולא מתוך אהבה. זו התפיסה שנבנתה אצלי. זה בלתי נתפס מבחינתי שאוהבים אותי באמת. שדואגים לי לא מתוך אשמה אלא מתוך אהבה. ופתאם זה השתנה. זה התחיל עם אודיסאוס, והיה לי קשה מאוד לקלוט את זה, ועדיין למרות שאני יודעת שהוא מאוד מאוד אוהב אותי, יש בי חוסר בטחון שמציק לי כל הזמן. ואחרי שאמא שלי אמרה את מה שהיא אמרה, במקום שאת מה שהיא רגילה להגיד, והמחווה המהממת של ג'ולה (מהממת במובן המקורי של המילה, לעזזל), אני מתחילה להבין שיש אנשים שאוהבים אותי, והאנשים האלה לא מתכוונים ללכת לשום מקום. זה לא תלוי במי ומה ומו, זו עובדה. הם לא מרוויחים מזה כלום. הם לא צריכים אותי בשביל משהו. אנ'לא חלק מפרוייקט הצילי את הwho ever/שני את העולם/תקני את הwhisper/היתעללי בקורבן, הם פשוט אוהבים אותי, רוצים שיהיה לי טוב ודואגים לי במובן הטוב של דאגה – ומסתבר שיש מובן כזה.

אז כן, ההרגשה הזו, של דאגה אמיתית וכנה, נטולת אג'נדה ואינטרסים היא הרגשה זרה לי. להיות חשובה בעיני מישהו בעולם הזה, מישהי בעולם. זו התרגשות של מוגלה שמתפוצצת מבפנים אחרי עשרות שנים של צפייה נואשת שלמישהו יהיה באמת אכפת ויותר מאכפת – זו קרבה ודאגה ייחודית לקשרים מסויימים מאוד. וקשה לי להסביר את עוצמת המצוקה שחשתי מתוך שלא היה אף אדם כזה בחיים שלי רוב חיי. כל זמן שאמא שלי שיתפה פעולה עם המתעלל והתעללה בי בעצמה בדרכה, כל הרצון הטוב, התגלם אל תוך מציאות תפלצתית.

החוויה הזו מתחילה ליצור שינוי משמעותי מאוד שלא הייתי מסוגלת לבצע אותו עד עתה.

כשיש אנשים שבאמת אוהבים ודואגים לך, אפשר להתחיל להתנהל אחרת בעולם. כל זמן שלא היה לי את הבטחון הזה, החוויה הזו, לא הייתה לי שום חוויה של ערך עצמי. איך שהוא כל הזמן פגשתי נשים וגברים שכל נושא הגבולות אצלם מטושטש למדי. זה הוביל לערבוב מוחלט בין כל התחומים, חוסר ודאות, סוג של שלח לחמך על פני המים מצידי, וזו הייתה שגיאה שלי. הכל נורא ערטילאי, נורא רוחני, או אומנותי, או מה שזה לא יהיה, ולא קונקרטי ולא מתפתח אל משהו קונקרטי, ולא ברור איפה זו חברות ואיפה זה קולגות, והעובדה שבשום פנים ואופן לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הנושא של כישורים=כסף, הכל נהיה מן בלגן אחד מתמשך. וזה חזר על עצמו כל הזמן.

פתאם אני מבינה שזה לא אמור להיות ככה, שכל ההתנהלות הזו שלי הייתה כל כך חלק מהקומפלקס טראומה, שבסופו של דבר תמיד נוצרה סיטואציה של כפיות טובה. אני מאוד מקווה שעכשיו, כשאני יודעת מי האנשים שאוהבים אותי ודואגים לי, אני אצליח להתייחס אל שאר העולם באופן מעשי – ואני ממש לא רגילה לעשות את זה. אני מבינה שאם אני משתמשת בכישורים של מישהי אחרת, אני צריכה לשלם לה כך וכך. בעולם המבוגרים התקשורת עם אנשים שהם לא משפחה/חברים, היא על בסיס עסקי ושום דבר מעבר לזה. אם אנשים משקיעים מעצמם במשהו, הם מצפים לתמורה כספית. גם הדיאלוג שונה.

אחד מהשינויים ששמתי לב שהתרחשו אצלי בחודשים האחרונים נוגע לשימוש במילות חיבה. אני לא יכולה לסבול שכותבים לי שאוהבים אותי וכדו' אנשים שלא בדרגת קירבה של אודיסאוס או ג'ולה – מה שנקרא מכרים וירטואליים. בא לי להקיא מזה. היום אני מבינה הרבה יותר טוב את הדינמיקה השיקרית של הכת, ואת העובדה שבניגוד לתפיסה הניו אייג'ית הקלוקלת – מילות אהבה וחיבובין נועדו לאנשים מסויימים מאוד שהרוויחו את הזכות הזו לאט.

אני יכולה למצוא שפה משותפת עם אנשים, ליצור דיאלוג אמפתי עד רמה מסויימת. אבל קו הגבול שלי התרחק מאוד. אין לי שום רצון להכניס אנשים חדשים אל החיים שלי. אני מוכנה היום להשקיע רק במה שיביא לי תגמול כספי בהתאם להשקעה שלי. הבלוג הזה נפתח אמנם בקריאה שיראו אותי, אבל מאז המצב שלי השתנה ואני במקום אחר – עכשיו אני סוף סוף יכולה (כך לפחות אני מקווה) להשתמש בכישורים ובאנרגיה שלי כדי לספק לעצמי אוכל.

אני לא מתיימרת להיות מסוגלת לאהוב את כולם. אני לא מתיימרת לרצות לאהוב את כולם. כשאני כותבת על הזכות לאהוב ולהיות נאהבת אני מדברת על המימוש של זה, והמימוש של זה הוא לא במסות.

היום כשאני מבינה יותר מי אני ומה הכישורים שלי מה מניע אותי ומה אני רוצה לעשות, אחד הדברים שברורים לי הוא שאני בשום פנים ואופן לא רוצה להשתתף בפרוייקטים של אנשים אחרים. להיות מובלת. לזרום עם ובאופן חלקי, להיענות לצורך שהוא לא שלי. אני לומדת להגיד לא. אני לומדת להפסיק להאנס כל הזמן. להפסיק להיות סינדרלה – כי הייתי שבויה בתוך הדמות הזו.

אין לי מושג אם אני אצליח. זה מפחיד אותי. זה מסקרן אותי. זה מרתיע אותי  וזה חדש לי.

זקוקה לזמן לעכל את העובדה שיש לי זכות קיום וזכות לקיים את עצמי.

אני לא יודעת אם זה הגיל או ההעובדה שאני הרבה פחות מנותקת או שניהם. ההכרה בזמניות של האנשים שסביבי הופכת יותר ויותר ברורה באופן שבחלקו מפתיע אותי לגלות את ההשפעה שלו עלי.

זה התחיל איפשהו מהרגע שאמא שלי סיפרה לפני שנה שסבתא שלי התעוורה בעין אחת, שהם קנו לה כורסא כי הגוף שלה כואב כל הזמן, ובכלל שהיא והאחים שלה כבר תקופה ארוכה מנהלים לה את החיים. היא הייתה אישה עצמאית ועיקשת ואטומה למדי – סבתא שלי. ופתאם לשמוע איך אמא שלי מדברת אליה בטלפון, ולא נותנת לה אפילו מרווח נשימה קטנטן להתנגדות, משום שהיא זקוקה לטיפול, וכבר לא ממש צלולה. ולפני כמה שבועות, לא זוכרת מתי, היא סיפרה לה שהביאו בשבילה עובדת זרה שתטפל בה מסביב לשעון, כי כבר המטפלת לסירוגין לא מספיקה, או מה שזה יהיה שהיה שם, ושהמצב שלה מתדרדר לאיטו.

זה מוזר לחשוב עליה ככה. הרי לפני שנתיים אמא שלי עוד הייתה מדברת על איך אמא שלה מתכופפת בגינה כמו כלום. אולי זה הזכרון של סבא שלי, האיש שהיא התאלמנה ממנו, והשוק שהיה לי לפגוש אותו אחרי תקופה, בנעורי, ולראות את מה שהסרטן עשה ממנו  – זה לא היה הסבא שהכרתי, אלא איש זקן ושברירי וחולה וחלש. זה החריד אותי, משום שזה לא התרחש בהדרגה. החיוניות פשוט נשאבה לו מהגוף. עד היום אין לי מושג איך הצלחתי להתמודד עם המפגש איתו (שהיה האחרון), בלי להתפרק.

ועכשיו זו אמא של אמא שלי. שלא ראיתי שנים. ואין לי מושג בקצב הזה כמה זמן עוד נשאר לה. והשוק של המפגש עם אבא שלי, שלמרות שאמרתי לאודיסאוס שבסך הכל השינוי לא היה כזה משמעותי, לראות אותו כל כך חלש ולא רהוט, ודומה לאבא שלו ולאח הגדול שלו שחולה סכרת ולכן תמיד רזה ושברירי. ודודה שלי שגם לא ראיתי שנים, שבפעם האחרונה שראית אותה סבתא שלי שעוד הייתה בכושר מלא, הכינה אותי לעובדה שיש לה, לדודה שלי רעידות בכל הגוף, וזו הדודה שגידלה אותי כשיצאתי מהאינקובטור, שגם בתודעה שלי תמיד הייתה סמל החוסן, זו שחזקה מספיק לעשות לי שק קמח, ולשמור עלי. פתאם כולם זקנים.

ואני מפחדת כל כך מהרגע שגם אמא שלי לא תהיה חזקה כמו שהיא עכשיו. אני לא מסוגלת לחשוב עליה חלשה. וכל זה צף ועולה לא רק בגלל הסרטן של אבא שלי, אלא גם שסבתא של אודיסאוס, שהיא בגיל של סבתא שלי, הולכת ונחלשת וככל הנראה גוססת, ושוב דיבורים על מוות, וסידורים של מוות. וזו אמא של אמא שלו שכל כך קשורה אליה, וכל כך דואגת לה, וכל כך סובלת כשהיא שומעת על הסבל שלה כי 'אין מה לעשות – אמא זאת אמא'.

אני לא מסוגלת שלא להזדהות עם הסיטואציה הזו. ואם כולם מזדקנים ונחלשים – אז מי ישמור עלי? ומה יקרה אם לא תהיה לי אמא? כי אם כל הפשלות, היא עדיין הבן אדם היחיד שהיה בחיים שלי שדאג לי באמת, והיא ללא ספק הבן אדם היחיד שעשה את המאמץ להבין וללמוד ולהשתנות.

כבר פעם אחת אמא שלי מתה. כשנולדתי. מוות קליני. והייתה בקומה. את החיים שלי התחלתי בלי אמא, ולא הייתה לי אמא קרוב ל5 חודשים. וכל המוות הזה מסביב, המוות שמחפש את הדלת להיכנס בה, שעובר מאחד לשני באן דן דינו מטורף.

אל תוך כל זה ג'ולה מספרת לי שהיא התקבלה לעבודה, ושהמנהל סיפר לה שאחת מהנשים הקודמות שמלאו בין השאר את התפקיד שלה, קראו להן גם ג'ולה והיא נהרגה בתאונת דרכים בדרך מ או לעבודה. ושזה נשמע לה סימן רע. אמרתי לה שזו חשבתי ילדית ולא רציונלית, כי היא חוששת מהעבודה החדשה, אבל בפנים נחרדתי, כי הייתה לה תאונת דרכים לפני שבועיים בערך, והנה היא מדברת איתי על האפשרות שהיא תמות. אני לא רוצה שג'ולה תמות, והסתרתי ממנה את כמה שפחדתי לעודד אותה להתחיל לעבוד שם (הרי היא כל כך רצתה את זה), ושבסוף יקרה לה מה שהיא אומרת ואני ארגיש אשמה שלא הקשבתי לחרדות שלה, ונתתי לה ככה למות סתם.

ועוד שבועיים, אני גם אעבור בדלת של אחד המקומות שהמוות אוהבת להסתובב בהם – ויכניסו אותי להרדמה כללית, והפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני רוצה להתעורר. הפעם אני לא אומר לאמא שלי שלא תצטער אם אני לא אתעורר מההרדמה, כי היא תוכל לשמוח שלפחות הנה, נגמר הסבל. בגלל זה לא פחדתי בכלל מההפלה, כל כך רציתי לישון ולא לקום יותר. והתעוררתי מההרדמה הכללית מסטולית לגמרי והיה לי טוב, כל כך טוב, כי הגוף שלי סוף סוף נח מנוחה שלמה לראשונה בחיי. והייתי זקוקה לשקט הזה. וכמה חודשים אחרי כבר כל כך רציתי למות ולגמור עם הכל, עם כל הכאב והסבל והחוסר אונים וחוסר הקשבה.

את מפחיד אותי מר מוות. אתה מפחיד אותי כמו שלא הפחדת אותי מעולם. אני לא רוצה יותר שתהיה חבר שלי. לא רוצה ללכת לטייל איתך, ולא רוצה שתיקח לטיול את האנשים שאני אוהבת. תפסיק לטייל מסביבי כמו עוף דורס. אתה מוציא אותי מדעתי.

כי אני מפחדת לאבד. וככל שהקושי שלי להיות באינטראקציה עם אנשים שלא סובלניים כלפי הסיטואציה שלי, ולא מבינים את האימה שמרחפת מעלי כרגע, מורחקים מהחיים שלי בלית ברירה, כי לא נשאר בי גרם של מיינדפולנס עם כל המוות והחולי הזה מסביב, ככה האימה מהאובדן הולכת ומתעצמת.

ולא ניתן לעצור את הזמן. לא ניתן לעצור את הזמן. רק המוות עוצר את התיקתוק בשנייה מסויימת בשעה מסויימת ביום מסויים בשנה מסויימת. והוא מהתל בי כמו אפון ירוק במשחק ניחושים של זריזות ידיים. מניח עצמו מתחת לכלים חלולים של חומר, מכריח אותי לעקוב אחרי תנועות ידיו, מי מי מי יעלה בגורל עכשיו. מי מי מי יעלה בגורל עכשיו.

"אמא? תתקשרי אלי אני בבית".

אנחנו מדברות. בהתחלה אני ואחר כך היא, ולשתינו ברור ואני מצטטת אותה ש "הנפילות מלמדות אותנו איפה אנחנו פועלים באופן שגוי". כן, זה ציטוט של אמא שלי. וזו הייתה שיחה כואבת ועצובה וריאלית באופן צורב ומסוונר.

"אני לא מרגישה עצב" היא אומרת לי "אני מכירה אותך, זה המצב וכנראה שזה גם הגיל." ואני מדברת איתה בלי להסתיר דבר. כי מה יש להסתיר? והיא לא מופתעת מהמילים שמגיעות אחרי שאני מקדימה ואומרת שהמילים האלה הולכות להיות קשות ומכאיבות, אבל הן חייבות להיאמר – שהייתי מעדיפה שהוא ימות. ידעתי שאם המצב הזה לא טרמינלי הוא מסוכן מאוד בשבילי – הדבר הראשון שכתבתי על זה כאן היה בדיוק זה על המבחן האמיתי, והנה למרות כל התמרורים והסייגים והבקשות שלי, זה הגיע למקום שידעתי שהוא כל כך מסוכן, והתוצאות של המקום זה אכן התגלו כקשות. ואמרתי לה שמבחינתי מה שטוב לי הוא שהוא והבת שלו ימותו, ושרק היא תישאר.

אל תחשבו לרגע שאני אדם אכזר. כל כך לא. ויותר מזה – אני חושבת ומרגישה שהדרך שאני מצליחה לעשות איתה מעיד על כך שאני אדם נאצל ברמות יוצאות דופן.

"אני יודעת שהם שני האנשים שאת הכי אוהבת" אמרתי לה "אני מבינה כמה שזה כואב וקשה – משום ששני האנשים האלה שאת כל כך אוהבת, הם סכנת נפשות בשבילי, ויותר מזה – גם החברים שלך, כל הסביבה שלך מסוכנת לי. אין לי שום כוונה לבא ולדרוש ממך לנתק את הקשר עם כולם ולהישאר רק איתי." ואז נתתי לה דוגמא (ואני מכירה מישהו שיקרא את הדוגמא הזו ופשוט יתפוצץ מצחוק, כי השתמשתי בבדיחה פרטית שלנו, מה שהפך את הדוגמא למצחיקה נורא מבחינתי בפנים) -

"נאמר" אמרתי, "שאחד המאכלים האהובים עלייך הוא רעל עכברים. את נורא אוהבת לאכול אותו ואין לך שום בעיה איתו. ואז אנחנו נפגשות ואת נותנת לי לאכול מהצלחת שאת השתמשת בה – אני אמות מהרעל.".

"אין לי ברירה" אמרתי לה "למרות שבתור אדם בוגר יש בי רצון שהדברים יתנהלו אחרת, העובדה היא שגם הוא וגם היא התעללו בי ואני מדברת כאן על יותר מ30 שנה. אני לעולם אהיה ילדה מוכה. אני חיה עם הדיסוציאציה ואפילו כשהתקשרתי לגונן עליכם מהפרסום משהו בתוכי לא יכול היה לסבול את זה."

אין לי מילים לתאר כמה שזה כואב, פשוט אין. אני ילדה מוכה. ויש סיבה לסמנטיקה הזו – אני יכולה להפסיק להיות אישה מוכה, אבל ילדה מוכה אני אשאר לדראון עולם. אין סליחה במקום הזה. והאין סליחה הזה לא נובע מתוך נקמנות או טינה, אלא מתוך פצע שאין לו תקנה. כבר כתבתי ואני חוזרת על האמת העצובה הזו – הכאב לא נעלם, לומדים לחיות איתו.

ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. וסיפרתי לה בדיוק מה עבר עלי בלילה הנורא, איך הרגשתי שזוחלים לי דברים על הידיים, שהגוף שלי רותח, שהשיער מציק עד כדי רצון לגלח את הראש או לדפוק אותו, שהרגשתי שאני רוצה לקפוץ מהגג. וכמה נורא היה לי לחשוף את אודיסאוס למקום הזה. ותוך כדי שאני משתפת אותה הידיים שלי מתחילות לרתוח ושוב אני חשה את התחושה הזו שזוחלים לי עליהן, כי הסיפור מעורר את מערכת העצבים, וזו תגובה סומטית קשה לפולשנות ואובדן השליטה, ואני יודעת ומודעת לזה.

זה הגוף שלי שצורח את המצוקה מול מקור הסבל שלי בעולם הזה. האיש שרמס אותי מיום שנולדתי.

"אני לא מתכוונת להסביר לו או לעבור איתו איזשהו תהליך" אני אומרת לה "אין לי שום רצון להתחיל להסביר לי, לא רוצה אותו בכלל בחיים שלי".

כי אין לי ברירה.

והיא יודעת שאין ברירה.

החיים שלי תלויים בגבולות הברורים והמאוד לא גמישים שלי.

יש רק אדם אחד בעולם הזה שאני מאפשרת לו להתקרב אלי מעבר לגבולות האלה. רק אדם אחד בעולם הזה שהגוף שלי מקבל באהבה ומשתוקק לעשות איתו דרך ומוכן להגיע איתו אל מקומות שנחשבים למקומות רעים וכואבים ולגלות שאיתו המקומות האלה מלאי אמון ואהבה ורוך. מקומות שעם כל אדם אחר עלי אדמות החוויה תהיה של פלישה וכפייה ואינוס והשפלה נוראית – רגשית, מנטלית ופיזית. והבן אדם הזה הוא אודיסאוס שלי.

ואחרי כל הלילה מסוייט הזה שהיה מפחיד מאוד וקשה מאוד, לשמוע את אודיסאוס מזכיר לי כמה טוב היה לנו יחד, כמה נפלא ומצחיק ומענג, ושככה היה לנו רוב הזמן, ושהחלק הרע היה רק כמה שעות, שהייתה לזה הצדקה, שזיהיתי ופעלתי והחזרתי לעצמי בעצמי את השליטה (הוא חזר לישון, ואני פשוט ישבתי וכתבתי עד שהוא התעורר), ושמה שהוא זוכר זה את הטוב.

באשר לי? מודה. הכאב ניתק אותי מהטוב, ואני מצליחה להתחבר אל השעות המאושרות שלנו בקושי ורק כשאני מדברת איתו.

הנה, שוב אני נלחמת על הטוב.

אני חושבת על כל האנשים שחושבים כמה זה נורא שמרביצים ומתעללים בילדים, וכמה שאין להם מושג עד כמה זה נורא. כי זה לא עוזב. ילד מוכה ישאר ילד מוכה עד יום מותו. יש סיפורים שאפשר לשנות, אפשר להיזכרת בכוחות ובדברים הטובים, אבל את העובדה הזו אי אפשר למחוק. זה מסוכן למחוק אותה כי אז החיים הופכים מנותקים חסרי רגש וחסרי תוכלת.

כל זמן שהגבולות שלי לא מותקפים החיים שלי יכולים לזרום על מי מנוחות. אני שמחה ופעילה וישנה כמו שצריך. כשאנשים פוגעים בי אני מתערערת קצת, אבל זה כבר לא סוף העולם. כשאלה שאמורים היו להיות המשפחה שלי אבל הם המענים שלי פורצים את הגבולות שלי – אז אני בסכנת חיים. עשרות שנים של סבל ואימה מתפוצצות לי אל תוך התאים, אל תוך התודעה, כמו מיליוני מורסות קטנות של רעל. והרעל הזה חי בתוכי בשולי התודעה ואת המפתחות אליו מחזיקים המענים שלי. לכן אני חייבת להתרחק ולהרחיק אותם ממני.

כמה נורא.

אני זועמת. וטוב שאני זועמת משום שלפני שעה המצב היה בכי רע. שעות של תחושה שזוחלים עלי דברים, ואי אפשר לישון, והשיער מציק לי עד כדי רצון לרצות לגלח את הראש, ואולי בכלל עדיף לקפוץ מהגג – מה לעזזל קורה כאן?! מה זו הרגרסיה הקשה הזו? ואני בודקת עם עצמי – אולי זו העובדה שאליסיה שאלה אותי אם זה בסדר שיהיו ציטטות שלי ותמונה בכתבה שעומדת להופיע בעכבר? אולי אלה חלק מהתופעות גמילה של הssri? או אולי זה שההורים שלי מגיעים אלי ביום שלישי.

הגוף שלי עצבני, אני נרדמת לשבריר שנייה אל תוך סיוטים ומתעוררת בזמן שאודיסאוס מחבק אותי, מנסה להרגיע, עד שזה מתפרץ ממני ואני מגלה לו את המחשבות האיומות שעוברות לי בראש. אנחנו עולים לקחת יחד xנקס, וכמו שאני בולעת את הכדור הארור אני אומרת לו שברור לי שזה בגללם – מה זו החוצפה הזו? התקשרתי אליה אתמול בצהריים ובזמן שדיברנו הוא צעק לה משהו – "אבא אמר שאנחנו באים אליך ביום שלישי להביא לך את ה…".

לפני כמה ימים ביקשתי ממנה שתשלח לי בדואר איזה זנב כבד שנשאר אצלם, כי ככה הכי נח. לא הייתה לי שום כוונה להגיע אליהם, ובטח ובטח לא שהם יגיעו אלי. ופתאם ההנחתה הזו – איזו חוצפה מזויינת, ולא בפעם הראשונה בשבועיים האחרונים, וזה כבר הרבה יותר מדי. איכשהו החלקתי את זה, בפעם הקודמת אבל עכשיו מסתבר שנוצר כאן איזשהו תקדים להתנהלות מסוכנת מאוד.

כשסיכמתי איתה לפני שבוע וקצת שאני אפגש איתה בשבת בבי"ח, הרעיון היה שאני נפגשת איתה לא איתו. לא רציתי לראות אותו. אמנם תהיתי אם הוא פתאם יגיד שהוא רוצה לראות אותי, אבל בעקרון הבהרתי לה כבר קודם שאני לא רוצה. פתאם הוא מתקשר אלי בסביבות תשע בבוקר בשבת שאני אבוא לראות אותו – אני לא באה להיפגש איתה, אלא לבקר אותו בבית חולים, וזו לא הייתה הכוונה שלי בכלל. אז באתי וראיתי והייתה שיחה שנעה בין לשמוע את עצמי מספרת לו דברים ולראות אותו מנסה ולא מסוגל להביע התעניינות אמיתית, ולשבת ולהשתעמם מהשיחה הארוכה והמיותרת הזו.

ואז, אתמול, ההודעה הזו כבדרך אגב, וזה אמור להיות כל כך מגניב – מי שמע על זה?! שאיזשהו בן אדם בעולם יודיע שהוא מגיע אלי הביתה בלי לשאול אם זה מתאים לי? וכל השיחה זו בוצעה כדי להכין אותם לעובדה שיש סיכוי שאנשים שהם מכירים יקראו ויזהו בעכבר ושישפטו אותם.

כמה נורא. הנה אני מגוננת עליהם באופן שהם מעולם לא גוננו עלי ובתוך זה הבן זונה הזה ממשיך להתנהג כרגיל – אין כאן דיאלוג אלא קביעת עובדות שלא קשורה בשום אופן אלי לרצונות שלי לצרכים שלי ולרגשות שלי. שום כבוד למרחב האישי שלי בשום צורה.

הבית שלי, המרחב הפרטי שלי, שקיים כדי שלעולם לא תוכל לחדור אליו, כי הוא לא הבית שלך. לא אתה ולא אף אדם אחר. רק אני מחליטה מי ומתי וכמה ולמה מגיעים אלי הביתה. לא מעניין אותי הסרטן המחורבן שלך, שלצערי, מסתבר הוא בר טיפול, ולפי ההתנהלות שלך, עסקים כרגיל. אישית הייתי מעדיפה משהו סופני יותר. כרגיל אתה ממשיך להרוס לי ת'חיים, לחבל לי בהחלמה. כל הרגרסיה המזעזעת הזו – הרצון לגלח את הראש או לדפוק ת'ראש בקיר, אלה התגובות שנוצרו אצלי בעקבות המכות שהוא הכניס, הבן של החברת ילדות שלהם שפלש לי למיטה בגיל 16.5 ונגע, ונגע לי בשיער ובמשך יומיים פשוט פלש אל המרחב שהיה אמור להיות בטוח, אבל מעולם לא היה.

ולא הייתה לי ברירה ומצאתי את עצמי מתקשרת אליה בארבע לפנות בוקר, ואומרת לה שהמצב שלי גרוע, וזה באשמתם – ממתי הם מודיעים לי שהם באים אלי? מה זו החוצפה הזו? הרי אם זו הייתה היא, היא הייתה שואלת אם נח לי ומתאים לי, אבל בגלל הסרטן שלו, אפשר פתאם להנחית עלי ככה כי זה הוא.

הסרטן לא שינה שום דבר. המצב שלי אותו מצב. ההתנהלות שלו היא חוצפה שאין כדוגמתה, כרגיל, אותו חרא שעושה מה שבא לו בלי לשאול אף אחד. מה יש? מתחשק לך פתאם לשחק באבא ובת כי פתאם גילית שבניגוד לכל ההצהרות המטומטמות שלך לאורך כל השנים הסתבר לך שאתה רוצה לחיות גם אם אתה זקן וחולה? אתה חושב שפתאם תצמח בינינו אהבה או מה שזה לא יהיה? לך, לך חפש, אדיוט. הנה הגיע רגע האמת, ואתה תאכל ולא עם כפית את כל החרא שהאכלתי אותי מיום שנולדתי. למדתי ממך יפה מאוד  -

זה לא הבית שלך, זה הבית שלי.

לך זרוק את עצמך מכל המדרגות – see if I care , יש לי כאן ילדות קטנות לשמור עליהן, ילדות קטנות שהדבר היחיד שירגיע אותן זה לדעת שאתה מת. אני לא מתכוונת להתאמץ בשבילך. ושלא תעיז אפילו להתקשר, כי כל מה שתשמע מאיתנו זה שאתה חת'כת חרא.

ולא הxנקס לא עזר הפעם כי זו לא חרדה, אלא עצבים, עצבים נוראיים על החוצפה שלך לפלוש לי ככה לחיים שלי בלי לשאול בכלל. היית חרא אגואיסטי ונשארת כזה. הלימפומה שלך לא עושה עלי שום רושם, הגוף שלך אולי חלש, אבל החראיות הבסיסית שלך נשארה כשהייתה, אתה והבת המזדרגגת שלך, שכבר עשתה לי תרגיל מסריח דומה לפני שנתיים – וכולנו יודעים לאן זה הוביל.

34 שנים של התעללות מתמשכת – אין לי שום רצון להיות איתך בקשר, לדבר איתך, לשמוע עליך. והרווחת את זה ביושר. בדיוק כמו הבת המטומטמת שלך, שברגע שהיא החליטה להיכנס לחיים שלי ולצאת מהם שוב, הבנתי סוף סוף שאני לא רוצה איתה שום קשר.

עכשיו מה שנשאר זה להסביר לאמא שלי שמשום מה הבטיחה לנוטוריון שאנחנו לא נריב כשנגיע אליו אחרי שהם ימותו, שזכותי לקבוע באיזה אופן אני אחשף לצוואה, והתנאי שלי הוא להיפגש עם הנטוריון באופן פרטי ולא לפגוש אותה בכלל. ושהם ידאגו לסדר מראש את הדברים האלה.

הכי קל יהיה אם הוא ימות, הבת שלו תמות, ואז אמא שלי תישאר ודי. אני אשמח מאוד ששני החארות האלה לא ישפיעו יותר על החיים שלי. אני לא מוכנה להמשיך לחיות בתוך פלאשבקים והתקפי עצבים כתוצאה מפלישה כפוייה שלהם. בשום פנים ואופן לא.

ואם יש מישהו שקורא את זה ומזדעזע ויש לו ביקורת – יאללה יאללה, קודם שירביצו, יאנסו, יזרקו, יזלזלו, יתעללו, יזניחו, ישפילו, יאנסו, יאשפזו, יצרחו, ינהלו לך את החיים כמו שניהלו לי, ואז נראה אותך בכלל מעיז להגיד לאנשים איך לחיות.

המאבק  לחיים עוד ממשיך. כי מסתבר שלמרות הכל זה עדיין או אני או הוא.