החיים שאחרי האלימות המתמשכת

כמעט חצות. חוץ מאחיות לילה שמחליפות משמרת ומלווה מזדמן של פציאנטית, כולן ישנות.

"את נשמעת כל כך שלמה עם עצמך"

"כי אני באמת שלמה עם עצמי"

השקט כאן שונה כל כך מהשקט ההוא של 02:00 בלילה, שקט מאיים מול הלום קרב שיושב ושותה תה כמו רוח רפאים ששומרת על המחלקה אז לפני 17 שנה .

זה לא בית משוגעים.

אמא שלי ישנה על כורסא שנת ישרים. הגיעה לכאן עם חיוך, כשהתעוררתי מההרדמה הכללית נפנפו זו לזו בכל פעם שנפתחה הדלת.

כאן לא בית משוגעים.

היחס של האחיות והרופאים שלי חף מאנטגוניזם.

המילים הללו נכתבות על דף, בחדר אוכל ריק מאדם.

המילים הללו נכתות על דף בחדר אוכל על ידי אישה שלווה שחיוך עדין נסוך על פניה, חדר אוכל ריק מפחד וחרדה.

אני מוצאת את עצמי משכתבת ניסוחים שגורים כגון – מעטים האנשים.

אך הם כלל לא מעטים.

הולי וצ. ונעה ואתון מלוות ווירטואלית

ג'ולה ונחי מסמסים ומתקשרים, אלינכר מחזקת ומצחיקה ומהדהדת את החוזר הזה שלי.

אודיסאוס שלי, שאיתי בכל רגע ורגע, ואמא אחת מדהימה, אשה קנטונת עם כוחות של גיבורת על.

כמה טוב שאודיסאוס לא יכול היה ללוות אותי בפועל ו'נאלצתי' לעבור את הכל הקשיים מולה. הנה היא כאן, כל הזמן כאן, ואנחנו מדברות ומתפקעות מצחוק .ברור לי שיכולתי את הלילה הזה לעבור לבד לו הייתי בוחרת ברור לי שזו הייתה הבחירה הנכונה – לבקש ממנה שתישאר. בסביבות 20:00 שואלת אותה אם היא רוצה לנסוע לביתה, היא עונה שגם אם אני אבחר בזה היא נשארת.

שתינו במקום אחר. לא חוסר אונים, חוסר תקשורת  ואלימות מתמשכת.

לא פגייה וקומה, לא כדורים בבית משוגעים.

אותה נערה אנוסה מוכה ואבודה נראית לרגע כמו זכרון רחוק של סיפור שקראתי פעם על מישהי אחרת.

הנה בא ההווה ובהווה הזה השליטה בידי.

כן, הבנתי שהם הולכים לחדור אלי ולהכאיב לי, אנשים זרים שאת חלקם לא פגשתי מעולם, שאני מוסרת את השליטה והאחריות לידיהם/ן, נותנת אמון משום שזו הדרך הנכונה להתמודד, ואני מרשה להם לפצוע אותי משום שהפצעים  הללו, כשיחלימו יהפכו אותי לאישה בריאה יותר.

זו לא הייתה גחמה של רגע, והתהליך אליה היה ארוך מייסר ורע עשד מאוד.

לא פעם ולא פעמיים תהיתי ביני לביני אם אני באמת רוצה לעבור את הפרוצדורות הללו – בכל זאת שני ניתוחים בבת אחת. להתמודד עם כל כך הרבה פחדים וחרדות ופלאשקאקים.

יכולתי לכתוב עכשיו – "לא הייתה לי ברירה", אבל אודיסאוס היה עונה כל כך – "תמיד יש ברירות, תמיד אפשר לא לעשות דבר". והוא צודק, משום שלא מדובר כאן על כאב מתמשך וגלוי, אלא הבנה על הבנה כמוקה שלמרות שהגוף שוכח, ובכל מה שקשור למחזור והריון ולידה כך הגוף שלנו מתוכנת, אני חייבת לזכור.

דווקא ברגעים הקלים והנינוחים הייתי חייבת לזכור ולהבין את המשמעות של כל חודש שעובר ואני לא פותרת את הבעיה הזו. וכולנו כאלה – נוטים לחזור אל שגרת הנוחות המטמטמת, מסרבים להפנים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה".

התבגרתי והבגרות הזו באה לידי ביטוי בכך שהסכמתי לעמוד מול מערכות ענקיות , ויחידים שפגעו בי והתעללו בי, להבין שאני זקוקה לעזרה שלהם ולאמר:

"אני מאמינה שאתם/ן מסוגלים/ות להשתנות ולהיטיב עימי, אני מאמינה שאתם/ן מסגלים לטוב."

היו לי מליון ואחת סיבות להישבר – אך הידיעה שבסופו של יוםאני זו שתחייה את חהיים האלה עזרה לי להמדיך, ואם זו לא אחריות אישית – אני לא יודעת מה כן.

והנה אני חזרה בביתי הקט. אחרי שסיימתי לכתוב בלילה את מה שהועתק כאן מעל, והשעות נקפו, הבנתי שמישהן, חבורה של קטנטנות, מסרבות בכל תוקף לעצום עיניים ולהירדם. בטוחות שברגע שיעצמו העיניים אמא תיעלם, ושוב נמצא את עצמנו שם, במחלקה הפסיכיאטרית. לאורך כל כתיבת החוויה המתקנת שמעתי דיבורים על משטרה ומיון וחולה שברחה ומחלקה פסיכיאטרית ושוטר ומאבטח ואחיות ותהיות. 'זה לא קשור אלי' הייתי שלווה, אבל לא צריך הרבה יותר מכתיבה על הטוב ושיחות רקע על מקומות אחרים ומאיימים כדי שחלקים אחרים יחרדו כל כך. ניגשתי אל אחות הלילה, ביקשתי כדור שינה. בתחילה היא סירבה לתת לי תרופה לא מוכרת (מזל שהיה מה היה עם הכתף וכשהזריקו לי פטידין ונתנו דראמדקס, הכרתי כבר במה מדובר…, ואז דיברה עם הרופא האחראי שאישר מתן כדור שינה קל. כמו שהכוסית עם הכדור הופיע מולי החרדה קפצה, והבנתי שהנה, אני יכולה לקחת xנקס ועדיף, וכך גם היא חשבה. היא שאלה אם אני עושה את זה לעצמי בכוונה, הסברתי לה שלא. כל האחיות והרופאים היו מודעים לעובדה שנרשם אצלי multiple personality disorder בתיק, וטוב שכך. חזרתי למיטה והערתי את אמא שלי. אמרתי לה שאני לוקחת כדור, והיא שאלה אם אני רוצה שאני אראה לה שאני עושה את זה – הן פתחו את כף היד והראו לה את הכדור.

ואז התחיל המשא ומתן הרגיל – אמא שלי מציעה לי לשכב על המיטה ולהירדם, והן מבקשות עוד עשר דקות, עוד חמש דקות, עוד שתי דקות, עוד חצי דקה. היה מביך. ובכל זאת חשוב מאוד. באיזשהו שלב הצטערתי שהיפו לא איתי, כי הן היו יכולות לחבק אותו, ואז נזכרתי בכבשה שאודיסאוס קנה לי למחזיק מפתחות, וקשרתי אותה לתג זיהוי שעל היד. חפץ מעבר. שיפור. אמא שלי שבמקרה אוספקת בובות של כבשים (לאודיסאוס לא היה מושג), נמסה לחלוטין מהמתיקות של הכבשה הקטנטונת הזו, ואז היא התחילה לשיר לי שירי רועים, וגם אני הצטרפתי עם שירי ילדים על כבשים ואיך לא את -

"ישוב טלה אל חיק האם

ישכב בדיר ויירדם

והכבשה תישק אותו

והיא תקרא אותו בשם"

של ביאליק. כל כך סימבולי ומרגש וחשוב.

ודיברנו עוד, וסיפרתי לה קצת יותר על איך זה היה פעם, ואיך הגעתי לפיכסולוגית כשמישהי אחרת זיהתה שיש לי ריבוי אישיאויות, כי הן התפרצו אצלה בפגישה. והיא אמרה (אמא שלי), שהיא תמיד ידעה שיש יותר מרותי אחת, אבל היא הסבירה את זה לעצמה בתור מצבי רוח. בהתחלה היא הודיעה שהן אוהבות אותה, אבל לאט לאט היא הבינה שהן לא בדיוק סובלות אותה… בכל זאת – אמרתי לה, פעם היא הייתה שייכת לרעים (ולא לרועים).

לקח זמן, הן עשו פרצופים, ובכל זאת הסכימו מפורצפות לכבות את מנורת הלילה סוף סוף, עד שנרדמתי. ואמא שלי חזרה לישון.

כשמרים האחות, הודיע לי שתוך שלושת רבעי שעה ישחררו אותי, לפני כולם, כי באמת שאין שום סיבה שאני אשאר כי אני חזקה ומסתובבת ולא כואב לי, לשבת. ואז קמתי לבקש שוב אופטלגין נוזלי – היא הסתכלה עלי ואמרה "מה קרה שאת כל כך אדומה במחשוף, יש לך תגובה אלרגית?" הסתכלתי בראי ובאמת כל האיזור היה אדום מאוד וחם מאוד וקצת מעקצץ. לא הבנתי למה. היא נתנה לי אקמול ואמרה לי לשתות הרבה, קניתי לעצמי קמומיל וכשהגעתי חזקה לכסא הבנתי אחרי שכמעט עפה לי הכוס מהאחיזה, ומשהו בשיווי המשקל שלי כבר לא היה כל כך מי יודע מה, שאני בחרדה. חצי xנקס ומיד האדמומיות נעלמת ואחרי שתי דקות חוזרת, ואני מתחילה לבכות – הקטנטנות לא רוצות ללכת הביתה, לעזוב, במיוחד אחרי ששעה קודם מרים האחות עמדה מולי וחיזקה אותי כל כך על ההחלטה האמיצה שעשיתי לעבור את הקשירה בגילי, כמה שזו החלטה יוצאת דופן ואחראית. כמה שהיא מעריכה אותי על כך. התרגשתי מאוד. המעבר ממצב שבו כל כך הרבה נשים וגברים דואגים לי ומקבלים אותי כפי שאני בלי לשפוט, בלי אלימות וצעקות – להיפך בעדינות וחיוך וקשב רב. גם העובדה ששחררו אותי מוקדם יותר קשורה ללא ספק להבנה שלהם שיהיה לי הרבה יותר טוב לחזור הביתה ושכל ההתנהלות שלי אחרי הניתוח הייתה למופת – הכנתי את עצמי פיזית ונפשית ועשיתי את כל מה שצריך במהירות מרשימה ביותר.

וכמובן שגם כל הסיטואציה הזו עם אמא שלי שהייתה מאוד מיוחדת. כל כך הרבה תמיכה מכל כך הרבה נשים וגברים, במילה כתובה, בשיחה טלפון, בתגובה כאן בבלוג, בחיוך, בקשב בעידוד.

ואף אחד לא כעס עלי שהתעקשתי לשאול שאלות, אפילו לפני הכניסה לחדר הניתוחים, הרופא שדיבר איתי היה במקרה אותו רופא שביצע את ההיסטרוסקופיה האבחנתית, זה היה מצחיק כי לא זיהיתי אותו  – ואמרתי לו שיש את האיבחון בדף מד"ר זולטי. זה אני הוא אומר. הוא אמר שיעשה אבלציה חלקית. ביקשתי מהאחות שתקרא לו והוא הגיע, והסברתי לו שהדימום לא נובע רק מהמיומה, אלא גם מהעובדה שיש לי שחלות פוליצסטיות ורגישות וכו', הוא הסביר לי בהבנה שככל שהתהליך יתארך כך הסיכון גבוה יותר. הבנתי את הכוונה שלו, לא כעסתי, לא הרגשתי מותקפת. וכל הסיטואציה הייתה כל כך הזויה – הנסיעה במיטה שכל כך דומה לתנועת מצלמה על דולי, חדר הניתוחים הענק עם כל המכשירים המצפצפים, השיחות של האחיות של כמה הן זוכרות איך להפעיל מכשיר כזה או אחר, כי זה לא המכשיר הרגיל (התהליך שעברתי שונה קצת מהתהליך השכיח בגלל שהיו שלוש פרוצדורות מעורבות). אמרתי להן עם חיוך – " אולי תרדימו אותי כבר כדי שאני לא אשמע את השיחות שלכן…", האחות הרגיעה אותי שהרופאים יודעים מה הם עושים, ורגע לפני שנעלמתי אל תוך ההרדמה הכללית עוד הספקתי לשמוע את המנתח שואל איפה החמש, שהוא רואה רק עשר, האחות אמרה שהיא מצאה רק את העשר, אז אמרתי שהי – אני מעדיפה את החמש (הכוונה למילימטרים), למה לעשות חתך כל כך גדול אם אפשר קטן, והמרדים שהיה אדיב וחייכן, חזר על מה שאמרתי כדי שהם ישמעו, וזה היה יפה מצידו. ואז התעוררתי בחדר התאוששות.

אחד הדברים שהטרידו אותי היה הרעיון שיחדירו לי קטטר. אף פעם לא עברתי את זה. אמרתי את זה לאחת האחיות לפני הניתוח כשהיא החדירה לי את העירוי לוריד, מה שכאב וגרם לי לתחושת קור כמו של אחרי תקיפה. אז דיברתי איתה והסברתי לה שהתגובות שלי קצת יותר קיצוניות מהתגובות הרגילות בגלל הפוסטראומה, ושאני מתארת לעצמי שהקטטר יעיק עלי מאוד. היא אמרה לי שלכל היותר אני אצעק ואקלל אם זה כל כך יציק לי ושלא צריך להשאיר אותו הרבה זמן. כמו שהתעוררתי הרגשתי אותו ומיד התחלתי לצעוק בעצבים שיוציאו לי אותו. האחות של חדר ההתאוששות לא הסכימה – לא עזר לה. עשיתי כל כך הרבה רעש בחוסר התחשבות מוחלט במה שקורה מסביבי. אז היא הוציאה אותו, ואז דרשתי סיר – מעניין שגם אחרי ההפלה התווכחו איתי שאני לא באמת צריכה להשתין – guess who's wright and who's wrong, כמובן אלא מה. אותו הדבר עם השתייה. לגימות קטנות וכל זה, ועדיין, תיזזתי אותן קצת עם הסירים, אבל זה באמת מה שהייתי זקוקה לו ולא הייתי אנטיפתית. הן התפלאו שלא סתם קראתי להן. אמרתי לאמא שלי שזו הדרך לקחת חזרה את השליטה על הגוף שלי  ושזה מאוד חשוב לי. בכלל כל השעתיים הראשונות עד שנרדמתי מה הייתי די עצבנית מהרעידות של הגוף וכאבים והחוסר נוחות. כשהתעוררתי אחרי השינה הראשונה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. כל כך רציתי כבר לשבת וללכת, אבל אמרו לי לחכות עד 18:00 (נכנסתי לניתוח ב11:30 בערך והתעוררתי ב13:00). להתיישב פעם ראשונה התיישבתי כבר בסביבות 17:00. אכלתי יופי של ארוחת ערב. שום בחילות שום כלום. תה למכביר שהיה דוחה להפליא, והופלה – אפשר כבר לטייל בעצמי אל השירותים, ולא הרבה אחרי גם במחלקה.

נהניתי מהמרחב הריק והשקט של הלילה. הציטוט בעניין השלמות הוא מתוך אחת השיחות בין אודיסאוס לביני בערב. כל כך חיכינו שאהיה כבר אחרי. מאוד מאוד מרגש.

ואז המעבר מההתגייסות לשהייה בבית החולים. מהחוויה הזו החדשה כל כך של תמיכה גורפת והבנה שלא הייתה בעבר. הפחד שהטוב הזה ייעלם, הידיעה שאת הבדיקה עוד חודש יעשה הגיניקולוג שלי שעבר איתי כברת דרך, וננזף על ידי יותר מפעם אחת, אבל בשורה התחתונה העובדה שהוא מכיר את הסיפור שלי, ונוח לי להיבדק אצלו משאירה אותי פציאנטית שלו, למרות שהיו לי הרבה מאוד סיבות לכעוס עליו. אני מאוד מקווה שהוא ילמד מכל הסיפור הזה, ושפציאנטיות אחרות שלו רק ירוויחו.

איפשהו כשהמונית הגיעה לרחוב שלי, אמרתי לאמא שלי שאני שמחה להגיע הביתה. היא שמחה לשמוע אותי אומרת את זה. אני מבינה שכל ההתגייסות הזו דרשה ממני סוג של התנהלות שדרשה ביציאה מעבר שלא קורה בבת אחת. כמובן גם הפחד להישאר לבד ושמשהו ישתבש – פחד לגיטימי בסך הכל, אם כי לפי ההתאוששות שלי גם הרופא שכתב את מכתב השחרור וגם האחות אמרו לי שאין לי מה לדאוג – עשיתי את כל מה שצריך והסיכויים לכאבים מאוחרים קלושים. כמובן שקיבלתי דף הנחיות מה איפה מתי ולמה, למקרה הצורך.

ועכשיו אני כאן, שמחה לגלות שאני מסוגלת לכתוב את כל הסיפור בנוסף למה שנכתב בלילה. גאה בעצמי עד מאוד, ובכל מי שתומכים ותומכות בי.

משמעותי ביותר. עכשיו המטרה שלי היא באמת לקחת שבועיים חופשת מחלה ולא לרוץ לבקש עירוי ברזל, וזה לא קל, כי הרי כזו אני – חסרת מנוח.

באמת שלא חשבתי שאהיה מסוגלת לכתוב את כל זה עכשיו. הרבה מאוד מילים, הרבה מאוד מחשבות, הרבה מאוד שיתוף והרבה מאוד הכרת תודה.

עשיתי דרך ארוכה. נכשלתי עשרות אם לא מאות פעמים וכל זאת המשכתי, למען עצמי, משום שאני רוצה שיהיה לי טוב.

עדיין לומדת לחיות עם העובדה שריבוי האישיויות שלי לא ייעלם לעולם. הן גדלות, והשקפת העולם שלהן מתרחבת ומעמיקה. אני לומדת להיות יותר נוכחת ויותר אחראית ובשליטה על החרדות ומכלול הרגשות הסוערים שבי.

ברור לי שהניתוח הזה ישנה את החיים שלי באופן משמעותי, בריאות היא דבר משמעותי ביותר, איזון פיזי הוא דבר משמעותי ביותר, והאיזון הזה ישפיע במידה לא מבוטלת על האיזון הנפשי שלי, משום שחלק מהלחצים שניהלו אותי עומדים להתפוגג, חלקם לא. אני מקווה לטוב, ויחד עם זאת מפוכחת מספיק להבין שהחיים שלי לא עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה בעקבות זה – הם הרי כבר התשנו, וזו התוצאה של השינוי הזה.

ושוב המון תודה על התמיכה הכנה.

ושנה חדשה וטובה של בריאות ואהבה, שלווה ושמחה, אחריות וחופש, שגשוג וצמיחה לכולנו.

רוב הזמן היא די חרישית, הקיום שלה מתבטא בסוג של חשדנות ובהלה קלה עם סלסולים דרמטיים בקצוות. בשבוע האחרון ברגע שאני נשכבת לישון, והשינות שלי קצרות ומורטות עצבים, אופפת אותי חרדה, ואני מתעוררת אל תוך חרדה. זה שילוב של כל האירועים המצטברים, תסמיני גמילה מהssri, הפרידה מטקס הלקיחה של הssri שזה וויתור על טקס מרגיע/סוג של אובייקט מעבר וכמובן אוגוסט הנורא.

אחרי שאני מתעוררת, לוקח לי כמה דקות לגרש את כל הסימפטומים – יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאי אפשר לדגמן מיינדפולנס כשישנים. המממ, אני צריכה לבדוק את הרעיון המהפכני הזה, להיות במיינדפולנס גם תוך כדי שינה.

מאז שעברתי לכאן כל הפגישות עם אודיסאוס נערכות בשטח שלו. היו לזה כל מיני סיבות, חלקן שלו, רובן שלי – כבר כתבתי כאן כמה קשה לי כשבאים אלי הביתה. ועד עכשיו היה לי נח לנסוע אליו, סוג של חופש מעצמי, מהמאבק התמידי ביני לבין החפצים והקירות. אתמול זה השתנה – אחרי שניקיתי ותיקנתי את המזגן תוך כדי טיפוס על סולם שוב ושוב למרות הפחד גבהים שלי (הצלחתי לא להסתכל למטה, ולעמוד בלי פיק ברכיים שזה חת'כת הישג!), הצלחתי להביא את הדירה למצב אופטימלי. פתאם הרגשתי צורך שאודיסאוס יבוא ויחלוק איתי את האושר הקטן והמתוק הזה.

זו התקדמות אדירה. וישבתי לכתוב לו מכתב. כמו שהתחלתי לכתוב הפחדים והחרדות פשוט הציפו אותי (אני מתאפקת לא לאמר – היכו בי). ההזמנה נחוותה אצלי ככפיה איומה עליו, חציית גבול נוראית, והדרך הבטוחה לגרום ליחסינו להגיע אל קיצם, כי אני אלחץ על הכפתור שאסור ללחוץ עליו שיגרום לו לזעום עלי ולהעיף אותי לכל הרוחות.

העניין הוא שבין האימה הזו, לבין אודיסאוס אין שום קשר. כשדיברתי איתו בבוקר אחרי משפט וחצי היא יצאה, מבוהלת, מבועתת, בוכיה, ואני הגדולה שמבינה ויודעת מצאתי את עצמי נתלית על בלימה, כי לא רק היא יצאה, נשארתי לבד במערכה מול קבוצת ילדות מוכות ומפוחדות שבטוחות שהנה עומד להתרחש הנורא מכל.

איפשרתי להן לדבר. לא הייתה לי ברירה, ברגעים כאלה הכי חשוב לתת ביטוי מלא לאימה, ולא משנה עד כמה הזויה או מופרכת היא במציאות. זה לא קל לשמוע אותן מדברות ולהישאר נוכחות ותוך כדי להצליח להגיד לאודיסאוס שאני יודעת שאין לזה שום קשר אליו.

"אסור לבקש דברים מאנשים שחוזרים מהעבודה" הן אומרות.  ואני מתאמצת לא להוציא את המשפט שעומד לי על קצה הלשון, כי הוא כל כך נורא – "כי תרביץ לי". המשפט הזה נורא לא משום שהרביצו לי, אלא משום שאיזשהו חלק בי מסוגל בכלל לקשר את אודיסאוס להתנהגות כזו. זה שובר לי את הלב. כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני מבינה שזה ביטוי של האימה שחיה בתוכי שנים. הנה פתחתי את הפה וביקשתי והיצבתי תנאים, הזמנתי אל השטח שלי, יש לי שטח – זו חוויה חדשה מאוד. ומתוך כך, דווקא מתוך הרגשת הבטחון והאמון הכל כך עמוק שלי באודיסאוס, דווקא מתוך הקשר הבריא הזה שמלא בתקשורת בוגרת, והמון המון אהבה, העובדה שהבקשה לשינוי התנאים, הגבולות, באה ממני מאיימת על הקיום שלי.

דוגמא קלאסית לאיך בקשה קטנטנה ולכאורה מובנת מאליה -  כלל לא מובנת מאליה ודורשת אומץ, תעוזה ואת מלא תעצומות הנפש שלי.

אני מגלה שהתימה הזו באה לידי ביטוי לאורך השבועיים האחרונים בייתר שאת. ניהלתי עם אודיסאוס שיחות ארוכות על הפחד שלי שאני כופה עליו לשתף איתי פעולה. כל פעם שאני אומרת משהו שאני רוצה, שאני נענית לצרכים שלי באופן גלוי ומיידי, אני נחרדת בתוכי שהנה – אני אונסת אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה.

והנה בא הבכי – מסתבר שאני לא מסוגלת לתפוס מערכת יחסים זוגית כמערכת שאין בה כפייה, שאין בה אונס. אודיסאוס,אין בו אפילו פרומיל של רע כלפי,  הוא קשוב ועדין ותומך ומכבד. אני בטוחה שברובד מסויים הוא עדיין מופתע מעוצמת האימה שפורצת ממני, ואולי אפילו מסתיר את העלבון, למרות שהוא מכיר את הסיפור שלי ואותי, כי באמת שיש משהו כמעט בלתי נתפס בתגובות האלה שלי.

העניין הוא שהדימוי שלי של עצמי של ילדה/ייצור שאונס/כופה את הרצונות שלו על אחרים לא נובע מהאונס שעברתי, אלא מהדיאלוג שהיה לי עם אבא שלי רוב החיים שלי היה מבוסס על ההנחה שאני מנסה לכפות עליו להרגיש/לחשוב/לדבר/להגיב באופנים שמתאימים לי, שאני פרסיטית נצלנית מלאת כוונת רעות, והכינוי "קליפה" (מה שמוכר יותר כ'קלפטה’ הכיל בתוכו את התפיסה שבאופן בסיסי אני אישה מפחידה מרושעת נצלנית מניפולטיבית ובשילוב ה"תוציאי את המילה צריך מהלקסיקון שלך", נוצר מצב שמגיל קטן הייתי אמורה פשוט לשבת ולהיחנק מכל הצרכים שלי, סוג של גאגינג רגשי ומנטלי.

כל צעד שלי, ולו הזעיר ביותר, של ביטוי של צרכים אמיתיים שלי,שנוצר להם מקום בעקבות/מתוך תהליכי ההחלמה שלי, מפעיל את המנגנון האכזרי שחבוי בתוכי – מחזיר אותי אחורה בזמן אל הרגעים שהוצאתי את המילה צריך מהלקסיקון שלי. ההזמנה הזו של אודיסאוס אלי הביתה הייתה ביטוי כל כך ישיר של צריך. באיזשהו אופן חלק מההצלחה של מערכת היחסים שלנו עד כה נובע מהדמיון בין המבנה של הפגישות שלנו למבנה של פגישות עם פסיכולוגית – המחוייבות שלו לעבודה שלו, העובדה שיש לו x זמן פנוי, הביאה לכך שאנחנו נפגשים בדרך כלל ערב בשבוע ובשאר הימים אנחנו בקשר וירטואלי וטלפוני.

ואני מצטטת את עצמי מהפוסט הידוע לשמצה – 'מילים יפות ללא כיסוי':

"לצערי אחד מהאנשים שלדעתי מחזיק בגבולות בריאים מאוד ושבשמחה הייתי מכירה אותו, מחזיק בגבולות כל כך בריאים שהוא מעדיף אותי וירטואלית לחלוטין וקורקטית להפליא. אני תוהה אם הוא חווה אותי כחסרת כבוד לגבולות שלו. ייתכן מאוד שכן. התחלתי לתהות עוד לפני שפגשתי את צייד הפרפרים אם אולי מה שאני צריכה לעשות זה לפתח סוג של נאמנות לדמות הפנטסטית שיצרתי בתוכי וככה דרך ההקשרות הזו לדמות שהשלכתי עליו אני אוכל לעזור לעצמי לא להתקרב יותר לאף אחד, כי הוא יהפוך להיות האודיסאוס שלי, כי נדמה לי שעדיין קשה לי להציב בעצמי את הגבולות שלי ולשמור אותם.

כן, זה נראה לי כרגע פתרון הולם ביותר. אני בזאת מכריזה שאני מאוהבת נואשות באודיסאוס, וכל המחזרים יכולים להמתין לשווא שאשבר ואלך עם אחד מהם…"

הבית שלו, התנאים שלו. מזכיר לכם מישהו? מה קורה אם פתאם אני משנה את הכללים וזה הופך להיות 'הבית שלי, התנאים שלי'?

מה שכן, אני חייבת להבהיר שברור לי לחלוטין ומעל לכל ספק באופן תיאורטי לחלוטין שאודיסאוס הוא גבר עצמאי ואחראי (או כמו שברגעים כאלה הוא אוהב להגיד – 'אני כבר ילד גדול' ) – הוא יודע יפה מאוד להגיד לא כשלא מתאים לו.

אבל הקושי הוא לא רק הפחד שאני אונסת אותו לפעול בדרך מסויימת אלא גם במקביל הפחד מדחייה – הנה צייצתי בדחילו ורחימו (לא, בדחילו ורחימו זה לא  המונח הארמי לטוויטר) שאני רוצה שיבוא, מה יקרה אם הוא ייסרב? (הוא לא סירב דרך אגב, למי שעוד נשארה במתח, מה הייתה התשובה).

אני תוהה אם כל פעם שאני אעשה איזשהו צעד חדש היא תתעורר – התשובה היא חיובית ככל הנראה. ברמה הטיפולית זו למעשה תגובה טובה ומרגשת, משום שההתעוררות הזו כשהיא באה לידי ביטוי בשיתוף ישיר ולא בacting out, מחברת בינה לביני, וגם בינה לבין אודיסאוס, והיא לומדת לבטוח, ומצליחה עם כל הפחד והאימה להגיעה להישגים – במקרה שלה זה להצליח להיראות להישמע ולהיות ולהרגיש אהובה, במקרה שלי זה להצליח לטפס על הסולם אפילו שנורא נורא מפחיד ונדמה לי שהנה עוד רגע אני אצלול ואתרסק על הרצפה, כי שווה להתגבר על הפחד, עובדה שלא נפלתי, ולא רק שלא התרסקתי, גם יש לי עכשיו מזגן שעובד לתפארת והכל בזכותי! לפי האנלוגיה הזו שווה לי לנסות לנקות לאודיסאוס ת'פילטרים .

השאלה היא – למה לעזזל אודיסאוס צריך לעבור את זה?

התגובה האחרונה של צ. עוררה בי צורך לכתוב על החלק האלטרואיסטי של הבלוג הזה. כן, החלק הזה קיים, ואני מרגישה את הנוכחות שלו מדי פעם כשאני כותבת.

חשוב לי לחשוף את הדרך שאני עושה, לתעד אותה, כדי שהתעוד יהווה סוג של תמיכה, השראה, אור קטן, תקווה למי שנמצא/ת בדרך אל עצמה/ו. אני מקווה שברור שזו עבודה קשה ומפרכת, לא משהו שמשתנה בין רגע, ושהמסר הוא שזה אפשרי ולא שזה קל. זה לא קל. לא במקרים של קומפלקס טראומה. אני אנסה לכתוב כאן בפוסט הזה דגשים שיבהירו את ההבדלים בין קומפלקס טראומה וptsd, כדי שלא יהיה כאן בלבול.

קודם כל קומפלקס טראומה בניגוד לptsd היא מצב של פגיעה מתמשכת או מספר פגיעות. לא מדובר כאן בטראומה ספציפית יחידה, שניתן לרפא בעזרת 'חשיפה מבוקרת'. לכן התפיסות של טיפול קצר מועד אינן רלוונטיות למצב הזה.

אחד הדברים שאפיינו לאורך השנים את הקושי שבמצב שהייתי בו, הוא הפער הבלתי נתפס בין ההתפתחות המנטלית שלי להתפתחות הרגשית. אני משערת שיש משהו כמעט בלתי נתפס כשאני כותבת שלא היה לי מושג שבושה היא רגש או שאכזבה היא רגש. לכאורה בחורה רהוטה כמוני, אמורה להבין את הדברים הללו. אז זהו, שלא. לחלוטין לא. המצבים הרגשיים הקיצוניים שמלווים אנשים עם קומפלקס טראומה נובעים מחוסר היכולת להתמודד/להבין את הרגשות שלהם. זו לא טיפשות, אלא מנגנון שקרס כתוצאה ממציאות שהמח לא היה מסוגל להתמודד עם הסתירות העמוקות שבה.

אחד המאפיינים של בריאות נפשית ובגרות נפשית זו היכולת להכיל רעיונות/רגשות סותרים בלי להתמוטט. מבחינתי זה בכלל לא מובן מאליו. למשל – להבין שבן אדם יכול להיות אכזר ואוהב או אטום ונדיב. להבין שהדחפים והרגשות שלנו לפעמים פועלים במישורים מקבילים. זה מכאיב אבל נכון.

אם בתחילת הדרך חשבתי שהפכתי לעדות מהלכת וזה הכעיס אותי מאוד, עכשיו אני מבינה שהעדות כאן היא לא מה עשו לי, זה חלק קטן מהעניין, אלא עדות של איך רסיסי אדם הופכים אישה עקב בצעד אגודל. איך מתוך הכיעור צומח יופי. איך מתוך הבדידות נולד חיוך. משום שבסופו של יום עד כמה שזה נשמע מפתיע או מביך או נדוש, לא רק על החיים שלי נלחמתי, אלא על הזכות שלי לאהוב ולהיות נאהבת. יהיו אנשים שיגידו שזו פריבילגיה ושיש רעבים באפריקה, ושאהבה זו לא זכות (כן, כבר ראיתי תגובות כאלה במקומות אחרים), אבל הם יכולים לנבוח עד מחר, משום שההכרח הוא אולי אבי ההמצאה אבל הצורך באהבה הוא האמא שלה…

עוד כדור וחצי וזהו. חוץ מבחילות שבאות והולכות אני בסדר. אפילו יותר מבסדר. מתחילה להפנים שהעצמי שנבט וצמח בי לא הולך להיעלם. עדיין חרדת נטישה שבאה לידי ביטוי מדי שיחה עם אודיסאוס…

דיסקסנו איך להמשיך מכאן עם היחס לכל הנושא. האיזון הנכון בין לשים לב ללהרפות. הצורך בראייה ראליסטית שלא משייכת כל שינוי לכדורים. אין לי מושג מה תהיה התגובה שלי ביום שלישי כשאני לא אצטרך יותר לקחת. כמו שאמרתי לו "לקח לי כל כך הרבה זמן להסכים לקחת כדורים והנה כשסוף סוף התרגלתי ואני לא במלחמה עם זה אני עכשיו צריכה להתרגל לזה שאני לא צריכה אותם יותר…". מקווה שזה יהיה כמו שלוקחים אנטיביוטיקה – מהר מאוד שוכחים מכל העניין וממשיכים הלאה.

הצורך שלי לשתף פחות דוחק מבעבר. את הפוסטים האלה אני כותבת בעיקר מתוך אחריות ופחות מתוך מצב של להיות או לחדול. הצלחתי להגיע לסוג של רגיעה שעברו שבועות אם לא חודשים מאז שהרגשתי אותה. לשבת ולבהות. הראש שלי היה כל כך עמוס כל התקופה הזו, כל כך הרבה מלחמות והתרוצצויות וצרכים לא ממומשים ושאלות ושאיפות וחוסר ודאות. המקום שלי בעולם הזה הרבה יותר ברור לי. גם הכללים. אני לא מרגישה אאוטסיידרית, לא מרגישה מיספיט. זה חדש לי. וזה נובע מתוכי ולא מתוך הזדהות עם רעיונות של אנשים אחרים, אלא מתוך שהתחלתי להבשיל סוף סוף. שנים של עבודה חסרת מנוחה להצליח להגיע אל עצמי, להצליח לנשום ולתפקד. להצליח להגיע למצב שלא מתעלמים ממני יותר. שאי אפשר להתעלם ממני. שיש לי מקום ואפשרויות ודרך. להרגיש שסוף סוף אני באמת מתאימה ולא כי התאמצתי להתאים אלא משום שהפכתי להיות מי שאני ואת זה מחפשים.

חששתי מאוד לעבור את גיל 35 ולהישאר בלי כיוון ממשי בתוך חוסר בהירות ואינספור שאלות חסרות מענה. כמה טוב לחזור אל חיק הכתיבה מתוך החופש שיש לי עכשיו ולא מתוך הכורח לכתוב את עצמי לדעת משום שאני חייבת לתעד ולהעיד עד שמישהו ישמע.

וואוו, כמעט חצי הדרך. איזה כיף. זה הפך להיות די משני כל העניין. אבל אני ממשיכה לנטר – אחראית.

מצאתי את עצמי כותבת סיפור במשך תקופה עם הפסקות. לא רגיל אצלי בכלל. באיזשהו שלב אפילו הרגשתי קצת סוג של writers block משום שזו הייתה משימה שהצבתי לעצמי – לסיים את הסיפור הזה. כל התהליך היה מרתק מהסוג שאני מכירה יותר מתחום המוסיקה, רק שעם שירים זה מתפרש לכל היותר על פני חצי שעה, שעה. וכאן היה על שבועות. זה השיג משמעותי בשבילי מכל כך הרבה בחינות. אחד הקשיים הבולטים שהיו לי התבטא בקושי עצום לחזור אל יצירות לא גמורות לסיים אותן. זה דורש המון משמעת עצמית. לראייה – כמות הפוסטים הבלתי גמורים שמכונים כאן מאחורי הקלעים – טיוטות. ומדוברים על עשרות כאלה. מהבחינה הזו דד ליין הוא תמיכה נהדרת. אבל מעטות הפעמים שלכותב אנונימי יש איזשהו דד ליין חיצוני.

כל התהליך היה מרתק. זה התחיל מידיעה פנימית של רעיון שחשבתי שיהיה הרעיון המרכזי. למרבה הפליאה תוך כדי כתיבה, כשחזרתי אל הסיפור אחרי הפסקה, גיליתי שהדמות שחשבתי שתהייה דמות אפיזודיאלית למדי היא בכלל הדמות הראשית והדמות הראשית, היא דמות משנית. כך גם הרעיון המרכזי הסתבר כאפיזודה בתוך הסיפור. היה שלב שבכלל חשבתי שאין לו מקום בסיפור – זה היה השלב שנתקעתי. חזרתי הוספתי כמה משפטים, אבל משהו לא הסתדר לי. היום כשחזרתי שוב לכתוב, נזכרתי במה שהמורה שהייתה לי לספרות הייתה מספרת לנו שאחד הסופרים האהובים עליה תיאר את תהליך הכתיבה שלו (נדמה לי עמוס עוז, לא בטוחה, וגם הציטוט ממש לא מדויק) איך כל הבוקר ישב וכתב נקודה ואחר כך ערב שלם הוא ישב כדי למחוק אותה. במקרה שלי מה שעשה את ההבדל היה  לחזור כמה שורות אחורה ושנות מילה אחת מזמן עבר לזמן עתיד – וזה מה שעשה את ההבדל ופתח לי את הפתח לסיים את הסיפור. זה די מדהים כשחושבים על זה, שכל ההבדל היה מילה אחת לא מדוייקת. הבדל עצום – אחרי השינוי הכתיבה פשוט חזרה לשפוע ממני, והרעיונות התפתחו והפתיעו אותי לחלוטין. מה שעוד יותר מוזר לי זו העובדה שבנקודה מסויימת הייתי מוכנה ללכת ולפתח רעיון שכל כך לא מתאים לי לכתוב אותו מתוך מחשבה שזה הסיום של הסיפור. רק אחרי שכתבתי אותו הסתבר לי שלא.

מדובר כאן על התבוננות, הקשבה, פתיחות, אמון והתמסרות. לחשוב שכמעט וויתרתי. כבר הייתי עמוק בתוך האכזבה מעצמי, שכמובן קיבלה אלף ואחת צורות – מסתבר שכאני מאוכזבת מעצמי אני מיד בטוחה שמי שאוהב אותי מאוכזב ממני לפחות  באותה המידה מה שמיד מכניס אותי לחרדת נטישה מה שבאופן פרדוקסלי גורם לי לשבת לכתוב כדי להתמודד איכשהו עם התחושות המגעילות והמיותרות הללו.

עכשיו אחרי שהצלחתי להתמודד עם משימת כתיבה מורכבת יותר בהצלחה, יש סיכוי שאני באמת אצליח לכתוב את הספר שהתחלתי לפני כמה חודשים. סבלנות והתמדה ואמון בעצמי, ותמיכה ואהבה ממי שאוהב אותי ושחשוב לי.

בדרך הזו אני בהחלט אוכל להמשיך בלי הכדורים.

יושבת אצל הפסיכיאטרית עם מכתב מהרופאת משפחה המקסימה והחכמה שלי. אין לי מושג מה היא הולכת להגיד. תהיה התנגדות? לא תהיה התנגדות? ואם תהיה הסכמה – מה הלאה?

- כן.

היא אומרת.

- ההיפרטריגליצירייד הוא תוצאה של הssri. יש שתי אפשרויות – או שנפסיק עם הssri ונחליף לקבוצה אחרת…

ואז מגיעה הפתעה:

- אני חושבת שאת יכולה כבר להפסיק עם הכדורים לגמרי.

כן. תוך שבועיים מהיום אני לא לוקחת יותר כדורים. דוקטורס אורדרס.

מפחיד.

מרגש.

מאוד מרגש. ומהמון בחינות. קודם כל העובדה שהיא שיבחה אותי על ההתקדמות שלי, על השינוי שעברתי, זו דוגמא נהדרת לעובדה שהשינוי ניכר. בפעם הקודמת שהייתי אצלה היא עדיין חזרה ואמרה לי להמשיך לקחת את הכדורים ולא להפסיק, בלי ששאלתי בכלל על הנושא. מה שכן, היא גם סיפרה לי על מחקרים חדשים שעשו בקשר לbpd ושברור שאנשים שמפתחים את ההפרעה הזו נולדים עם רגישות יותר גבוהה מאנשים אחרים לכן התגובה שלהם לסביבה לא מתקפת כל כך קשה. אני זוכרת שהיה לי מוזר הצורך שלה לספר לי את זה ולנסות לפייס ביני לבין ההגדרה הזו. היום אני מבינה שלמעשה זו הדרך שלך לבחון את המצב שלי כל פעם שאנחנו נפגשות – סוג של חומר נפיץ במיוחד, ובאמת כשהיא דיברה על זה לא הגבתי בעוינות.

היא דיברה איתי על השינוי באופן שאני מביעה את עצמי. שאני הרבה יותר רגועה ופחות דרמתית ושהדרמתיות שלי הייתה תוצאה של זה שלא הקשיבו לי וזו הייתה הדרך שלי להצליח להגיע אליהם. כמה נורא. כמה נכון. זה שוב מחזיר אותי לעובדה שיש אנשים שמתאבדים בדיוק בגלל זה. כל כך עצוב. בכל אופן, הבנתי על מה היא מדברת והשלמתי את המשפט שלה – שזה עורר באנשים אנטגוניזם. היא הוסיפה שזה גרם להם לחשוב שאני משקרת. נדמה לי שהיא אמרה את זה בתגובה לכך שאמרתי לה שהתופעות לוואי של הssri היו בדיוק הסיבה שכל כך התנגדתי להתחיל לקחת אותם שוב, ושכל מה שאמרתי לה היה אמת.

זה עדיין מרגיז אותי. מודה. אבל אני מבינה. אני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי פעם בקשר להתנהגות והחשיבות של ההתנהגות כשרוצים להגיע לתוצאה מסויימת. יחד עם זאת ברור לי לחלוטין שחלק ניכר מהבעיה נבע מהשוביניסטיות והאטימות של המערכת עצמה.

אחד מהדברים ששמתי לב אליהם במיוחד בקשר שלי איתה, כמו העובדה שקשה לי להודות בעובדה שיש לי קשר איתה, ארררר, הוא שהיא עושה עבודה טובה מאוד. שהיא בסדר. הפיכסולוגית שלי אמרה לי שהצליחה לפתח התקשרות טובה עם הפסיכיאטרית, מה שהפתיעה אותי, והיא עוד אמרה את זה אחרי שצעקתי עליה נורא בזמנו – לטענתה זה חלק ממה שהראה שההתקשרות טובה. עכשיו כשאני חושבת על השיחה האחרונה שהייתה לי עם הפיכסולוגית, דיברנו על כמה קשה היה לי להביע כעס וזעם, וכנראה זו הסיבה שהיא אמרה שההתקשרות טובה – כי כן הבעתי את עצמה ועמדתי על דעתי.

עדיין הכל כל כך חדש לי. תוך כדי הכתיבה של הפוסט הפיכסולוגית התקשרה אלי וסיפרתי לה את הבשורות הטובות. כמובן שאמרתי שאני מפחדת למצוא את עצמי במצב פסיכוטי בלי הכדורים, ושאני מקווה שהיא תזהה ותגיד לי – התגובה שלה הייתה לאמר לי שאפילו מקרוב קשה לזהות אצלי מצבים פסיכוטיים כי אני כל כך טובה ומשכנעת, אז שאני לא אסמוך עליה בנושא זה בעצם סוג של טיפ לדעתי – אחד הסימנים הכי ברורים למצב פסיכוטי אצלי זו נחרצות קיצונית. מן סוג של פונדמנטליזם קיצוני ושינויים דרסטיים בסגנון חיים. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה יותר, כי ברור לי שחלק ניכר מהמצב שהייתי בו היה תוצאה של חוסר תמיכה מוחלט והתגובה ההגיונית להתנגדות/דיכוי/אטימות/התעלמות/כפייה היא מרד/התרסה/התנגדות סוג של קנאות לדרך ההפוכה. אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי במקום הזה יותר בחיים שלי. בהפוך על הפוך זה הפך אותי לאטומה בדיוק כמו אלה שהתעללו בי.

ברור לי שהעובדה שאין לי חרדות מלהיות לבד, שאני מסוגלת לנהל מערכת יחסים מאוזנת של ביחד ולחוד, שיש בחיים שלי גבר שאוהב אותי מאוד ואני לומדת לחיות עם זה, זו תוצאה של העבודה הארוכה והעיקשת שעשיתי עם עצמי שנים, הכדורים היוו קביים ותו לא כדי שאני אוכל ללמוד ולפתח את יכולת המיינדפולנס שלי לדרגה כזו שהתגובות הרגשיות הקיצוניות שלי יתמתנו כתוצאה מהיכולת לעקוף אותן ולהתבונן מהצד.

כמובן שזו גם תוצאה של העובדה שפתחתי את הפה והכרחתי את מי שצריך להתמודד עם האמת. עושה רושם שהחיים שלי הולכים להשתפר מאוד, והם כבר הרבה יותר טובים ממה שהם היו בעבר. ולכתוב את זה מעורר בי חרדה פנימית קלה – אבל את זה אפשר תמיד לקשר לגנים הפולניים שלי… או שלא.

אני אשתדל לכתוב כל יום במהלך השבועות הקרובים, כדי לנטר את התהליך כיאות. אני מאמינה שכמו שידעתי בעקבות ניסויים בבני אדם I ו II לחזור לקחת את הכדורים עם כל הקושי שבדבר, אני אדע גם הפעם אם אכן יש צורך. חוץ מזה – תמיד יש זנקס במקרי חירום, והחרדות שהזנקס עוזר להרגיע גם ככה לא טופלו בעזרת הssri.

מאוד מסקרן אותי לפגוש את עצמי בלי הכדורים. מייחלת לגלות שהעצמי הזה שבניתי בעמל רב יתגלה כעצמי עצמאי ולא תוצאה של עזרה כימית חיצונית. אני מקווה שזו לא תקווה גדולה מדי.

בהצלחה לי.

ואם מישהי או מישהו מקוראים כאן ישים לב לשינוי חשוד בתכנים – אני מבטיחה לא להסתיר, אחרת הבלוג לא ימלא את תפקידו, בבקשה תגיבו, תמיד ישנה האפשרות שאני לא אקלוט שזה קורה…

רצה המקרה, או יותר נכון רצתה האליסיה, ומצאתי את עצמי כותבת קטע קצר על איך ולמה בחרתי להיות מצולמת בפרוייקט גיבורות. טוב, קטע קצר זו שאלה של פרספקטיבה – יחסית לאורך הפוסטים כאן, זה מבחינתי היה קטע קצר, יחסית לתמציתיות של אליסיה – הקטע עבר עריכה מסיבית. למרבה הפלא נהניתי מאוד לערוך את הקטע יחד איתה. זה כל כך הפליא אותי. כיוון שהקטע בא לשרת מאמר מאוד מסוים, לא הייתה לי שום בעיה עם החיתוך – להיפך, יכולתי להסתכל על הטקסט, ולראות איך הוא הולך ומתחדד ומתגבש לאמירה בהירה ברורה ותמציתית.

את הכתיבה של הטקסט ביצעתי באותו האופן שאני כותבת פוסטים. כשסיימתי לכתוב הרגשתי כאילו יצאתי מתוך חלום שאני לא זוכרת – בניגוד למצבים שבהם אני מסתובבת עם נושא שבוער בתוכי וחייבת להקיא אותו בבלוג כדי להשתחרר, הפעם הייתי צריכה להיזכר במקום שלא הייתי מחוברת אליו באותו רגע (סימנים של החלמה, ללא ספק).

המפגש עם תהליך העריכה חידד לי את הבחירה שלי להגדיר את הבלוג הזה כ'זרם התודעה'. אני חוזרת על רעיונות. האמת כשאני חושבת על זה, הרבה פעמים באו אלי בטענות שאני חוזרת על רעיונות גם אחרי שמבינים אותם כבר. העניין הוא, עם זרם התודעה, שהמטרה של הכתיבה היא בהחלט חזרה על רעיונות. זו הקאה של מחשבה, דפוס שוב ושוב עד שמשהו מתפצח בהבנה, בהתנהלות, בהתנהגות, ברגש, בראייה. גם אם נדמה שהדברים כבר נאמרו, לפעמים הכאב לא עוכל, והרבה פעמים יש שוני בדקויות של ראיית המחשבה/רגש הספציפי – לא תמיד אותו קול פנימי מספר את הסיפור.

הרבה פעמים כשאודיסאוס מדבר איתי אחרי שכתבתי פוסט חדש, הוא אומר שאני נשמעת יותר טוב. וזה באמת ככה. זה המקום שלי לזעוק את הכאבים שלי. את המצוקות שלי. לרשום את המילים שהולכות ונטוות בתוכי שלא יהפכו לחבל תלייה או עניבת חנק של עצבנות וחוסר שקט.

היוגה יכולה להרגיע אותי לפירקי זמן, גם סקס טוב. ועדיין המח שלי ממשיך לעבוד על טורבו. הכתיבה ממקדת אותי, נותנת לי קול וכוחות להמשיך להתמודד עם הדבר הזה שקוראים לו חיים. העובדה שיכולתי להמשיך לכתוב, שהצורך להמשיך לכתוב בער בי כל כך, גם בתקופות האפלות ביותר בחיי,  זו פשוט מתנה.

השתיקה הורגת.

גם כשהפסקתי כל דבר אחר לא הפסקתי לכתוב. הכתיבה כאן בבלוג עוזרת לי לגלות את הצרכים הרצונות והתשוקות שלי, מזכירה לי איפה הייתי – ברגשים של ייאוש, או עייפות החומר, אני יכולה לראות את הדרך שעשיתי מתועדת כאן, ולהתעודד. באופן הזוי משהו, הבלוג עוזר לי לא לשכוח את עצמי ופחות ופחות להיכנס לדיסוציאציה. לפני כמה ימים, למשל, חיפשתי פוסט מסויים שלא זכרתי את שמו, אבל זכרתי שבריר משפט ממנו. מצאתי את עצמי קוראת פוסט אחר – נדהמתי מכמויות העצב שחשופות שם, יכולתי ממש להרגיש אותו בתוך המשפטים, לא משום שהוא עלה בי, אלא משום שהוא נכח בטקסט. המצוקה שלי הייתה כל כך עמוקה וכואבת. הכתיבה, השיתוף הזה שנוצר דרך הכתיבה, ההכרה ברגשות הקשים שקיימים בתוכי ותהליך ההוצאה שלהם החוצה – זה למעשה חשיפה לא רק של הכאב אלא גם של תהליך הריפוי העצמי עצמו.

התיעוד עוזר לא להתחמק משאלות מהותיות שמאתגרות אותי לשנות את הגישה שלי כלפי מצבים/אנשים/רעיונות/אפשרויות/רגשות/עצמי. כיוון שאני לא מסתירה את האמת, ומספרת את ההתרחשויות כפי שהן הוות, בכל אופן מאוד משתדלת, הסיכוי שאני אתקע במצבים שלא מתאימים לי, של דיכוי, סבל, שעמום, כעס וכו', הצטמצם משמעותית. חלק מהחיים בתוך 'אני כוזב' כרוכים ברמייה עצמית מתמשכת, ומה שנורא ברמייה העצמית הזו, זו העובדה שבפנים, העצמי האמיתי, לוחש כל הזמן בקול ענות חלושה את האמת. אלה חיים איומים. במשך שנים פתחתי את הפה וידעתי בפנים שאני פשוט משקרת כל הזמן והשקרים שלי נשמעים כל כך אמיתיים למי שמולי, ומרגישים כל כך אמיתיים למי שמולי. בתוכי מתתי.

היום אני מבינה למה אחרי לא הרבה חודשים עם הweatherman הייתי מתעוררת כל בוקר ורוצה למות, ואומרת שאני רוצה למות. השניות הזו, רק המחשבה עליה מכאיבה לי כל כך . חזרתי לקרוא את ויניקוט. והגעתי לשלב שהוא מתחיל לתאר את האופן שבו מתפתח האני הכוזב – התיאור כל כך מדויק. מזל שהפיכסולוגית שלי חוזרת השבוע מלונדון – עוצמת הכאב שהקריאה מעוררת בי כמו ברזל מלובן בין הצלעות.

"בדפוס השלישי, שהוא קיצוני, הדבר מוגזם עד כדי כך שאין אפילו מקום מנוחה לחוויה אינדיווידואלית, והתוצאה הא כשל בהתפתחות מהמצב הנרקיסיסטי הראשוני לקיום אינדיווידואלי.

ה'יחיד' מתפתח אז כהרחבה של הקליפה במקום של הגרעין, וכהרחבה של הסביבה הפוגעת. מה שנותר מן הגרעין מתחבא וקשה למוצאו אפילו באנליזה מרחיקת הלכת ביותר. היחיד מתקיים אז על ידי כך שלא מוצאים אותו. העצמי האמיתי חבוי, ומה שעלינו להתמודד אתו מבחינה קלינית הוא העצמי הכוזב המסובך, שבתפקידו לשמור על העצמי האמיתי חבוי. אמנם העצמי הכוזב מסתגל באופן נוח לחברה, אבל העדר העצמי האמיתי מביא לאי-יציבות שהופכת גלויה יותר ככל שמוליכים שולל את החברה לחשוב שהעצמי הכוזב הוא העצמי האמיתי. המטופל מתלונן על תחושה של חוסר תוחלת." מתוך המאמר 'תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית', מתוך הספר עצמי אמיתי, עצמי כוזב מאת דונלד ו' ויניקוט, עמ' 103.

שבוע שעבר, קצת נעלמתי כמה פעמים. אודיסאוס שאל איפה רותי וכשעניתי 'לא פה' הוא שאל לאן היא הלכה. מה שכן ייאמר לזכותו שיש לו דרכים מתוחכמות מאוד להחזיר אותי די מהר. וטוב שכך. פעם זה היה קורה כשהייתי יוצאת החוצה. היום זה קורה אחרי שאני מתמודדת בחוץ (הפעם זה היה תל השומר), ועם אודיסאוס. זה קצת מוזר, כי בעצם אני נעלמת בסביבה בטוחה. מרוב עייפות נפשית מול כל הזרים בחוץ – אה, או קי, זה לגמרי 'הזר' קלאסי. נדמה לי שזה סוג של התקדמות. אבל אני לא בטוחה.

סוף סוף אני נרדמת – לא היה לי סיכוי להירדם בלי לכתוב את כל זה.

רק שלא יהיו חלומות שזוכרים. זה כל כך מעיק.

איכשהו יצא שלא התראנו יותר משבועיים. לא במכוון. וכן השיר האחרון נוצר מתוך כאב בלתי נסבל. לכאורה זה הזמן לחתוך – לא? אולי בעצם אני זקוקה ליותר. ג'ולה כל כך דואגת לי, שואלת כדי לבדוק שאני לא מבטלת את עצמי מול רצונות של מישהו אחר, עד כמה אני כנה עם עצמי במקום הזה. וגם אני ברגעים מסויימים חושדת בעצמי – אני מודה. אבל הכאב הזה, הכאב הזה היה קיים בי הרבה לפני שאודיסאוס נכנס לחיי, ואין שום קשר בין אודיסאוס למקור הכאב הזה. הרי כל ההצמדות שלי לבני זוג שלא התאימו לי נבעה מתוך הכאב הזה שהעדפתי למות מאשר להרגיש אותו לאורך זמן. זה הצורך להיצמד. זו העובדה שאני יונקת. כן. ואני יודעת שאם אני אכנע לצורך להפסיק את הכאב הזה באופן מיידי – שכרי יצא בהפסדי.

סוף סוף אני עצמאית – אין לי שום רצון לחזור אל תוך חיי שיגרה זוגית נורמטיבית. אני זוכרת היטב כמה זה רע לי – לא רק שזה לא מפסיק את הכאב, ככל שנוכחים יותר לידי, ככה התובענות המאיינת של הכאב מתעצמת, עד שאין אני ואין הוא ונעלמת הנשימה ונעלם המרחב, משום שאני בנויה באופן שלא מאפשר לי להיות באותו המרחב עם אנשים לאורך זמן – השדרים שלהם מציפים אותי, ואני לא מצליחה להתנתק. הרי חלק מהעובדה שעד לפני כמה חודשים לא היה לי סלולר נבעה מכך שלא רציתי להיות נגישה כל הזמן, כי ידעתי שאני אלך לאיבוד בתוך זה. נגישות לאדם יוצר היא קללה.

"הנה את לא מפסיקה ליצור" אתה אומר לי, ובאותו הרגע מתחשק לי להטיח בך – "וזה כואב לי לעזזל, היצירה הזו כרוכה בכל כך הרבה כאב שאני קורסת אל תוכו!, חבק אותי וקח את הכאב הזה ממני וזרוק אותו שלא יוותר לו זכר. תן לי להנמס אל תוך התשוקה הזו שלא מותירה מקום למילים, קח אותי, הנה קח אותי עכשיו – אתה יודע שאני שלך, למה אתה מייסר אותי?"

וכמעט שאני מאמינה לעצמי. אפילו עכשיו אני מתפתה להאמין לעצמי – הו, כן. משום שכל כך קל ליפול אל המקום המוכר הזה, כל כך קל, ונשבעתי שלעולם לא אתן לעצמי להיסחף אל הקלות הזו. שידעתי מדוע בחרתי בך אודיסאוס שלי, הרי כתבתי כאן מפורשות שאני בוחרת להתאהב בך משום שהגבולות שלך כל כך בריאים, כל כך איתנים – בריאים לי ואיתנים מולי. אתה לא נכנע לכאב התובעני הזה, כי אילו היית נכנע הוא היה מכחיד אותי ואותך גם יחד. אני זקוקה למרחב הזה כדי לגדול, כדי ללמוד להיות עם עצמי גם כשקשה ובלתי נסבל, כן, משום שהחלומות שלי, החלומות שלי יביאו אותי אל המקומות האלה, ובמקומות האלה יהיו רגעים וזמנים שאף אחד מן האנשים שאוהבים אותי לא יהיה לידי ואצטרך להשתמש בכל המשאבים הפנימיים שלי כדי להמשיך, ובשביל להצליח צריך להתאמן. זה נשמע אכזרי. זה נשמע מטורף – אבל הכאב הזה, הכניעה לכאב הזה כמעט הרגה אותי. כי הכאב הזה הוא כאב מסמא והוא מצמיד אל מקומות רעים ומסוכנים. הכאב הזה הוא כאב של ינקות, ואני כבר אישה ולא עוברית חסרת ישע.

הפחד, החרדה מהבאות, המאבקים שעדיין רוחשים, הזעם שמפעפע מתחת לפני השטח, כל כך קל היה לי להפנות אותם כלפיך, הרי אתה נוכח, אתה קשוב, כל כך קשוב, כל הזמן. אלוהים, זו הבדיחה העצובה – אני קשורה בלב ובנפש אל גבר שקשוב אלי בכל מאודו, והתסכולים שלי זורמים אל תוך הערוץ הפתוח הזה. ואני לא מוכנה, אני לא מוכנה שכך יתהוו הדברים. הרי אני מכירה כל כך טוב את הדינמיקה הארורה הזו. הדינמיקה הארורה שאת כל התסכולים מוציאים על האנשים הקרובים כאילו היו שק חבטות. מטיחים בהם משפטים סתומים ומרושעים כי הם שם, והקיום שלהם כל כך מובן מאליו מתוך העיוורן של התסכול. ואני לא רוצה להפוך להיות הוא. כבר הייתי שם. מעדיפה להרגיש את הכאב הנורא הזה, מאשר להפוך להיות המפלצת ההיא מן העבר. זו שמגיעה הביתה מהעבודה, מהתסכולים, מהאבטלה, מהעובדה שהעיניינים יגעים, שהחלומות עוד רחוקים מלהתגשם, ויורקת אש ותימרות עשן לכל עבר, בהתפרקות המאסיבית שמתרחשת בכל פעם שהיא עוברת את מפתן הבית. כך היו החיים בבית ילדותי. זו הדוגמא שקיבלתי להתמודדות עם תסכולים, עם שאיפות שמתגשמות לאיטן עקב בצעד אגודל במאמצים כבירים. וזו הייתה דוגמא רעה להחריד. דוגמא של אדם שהמפגש שלי איתו היה מפגש עם מפלץ מתוסכל שכל מה שהוא רוצה זה את הסיפוק המיידי שלו לשביעות רצונו, ואם לא – מטר השאגות והטירוף.

כן, זה בהחלט תענוג כשמישהו אחר עושה בשבילך את כל הפעולות הקטנות האלה שבלעדיהן אין מספיק שעות ביממה – אז היא כיבסה ותלתה וניקתה ובישלה וקנתה וסידרה וגידלה ת'ילדות ועבדה וכל השנים ההן באת אליה בטרונויות וטענות ומענות, והכל בצרחות אימים שלא השאירו תא על תא בגוף שלי, רק רסיסים. ולי אין מי שיעשה בשבילי אף אחד מן הדברים הללו. אני צריכה לדאוג לעצמי בעצמי. גם אם לא בא לי ולא מתחשק לי. אף אחד לא יקנה במקומי או ינקה במקומי או יכין את האוכל במקומי או יקדם את הקריירה שלי במקומי או יטפל בי במקומי. גם אם אני בזוגיות זה לא פותר אותי מהאחריות הזו כלפי עצמי. לכל היותר אני יכולה לשתף. זה הכל. וכל כך קל לשכוח את זה. כל כך קל להטמע, לתת לעצמי להתפייד אל תוך משהו כל כך נורא שאפילו שם אין לי לתת לו.

"את צריכה גם לנוח" אתה אומר לי.

אני נחה כשאתה בתוכי – לא ידעת? אני נחה כשאנחנו ביחד. אז כל סערת היצירה והשאיפות מונחת לה בצד, וכולי פנויה אליך וטוב לי, ואנחנו מתענגים על המפגש, וסוערים בתוך התשוקה המתוקה הזו, ואני נמתחת ומרפה אל תוך עוד אורגזמה משחררת ונרדמת בתוך החיבוק הזה שלך. זו הדרך שלי להרפות מן המירוץ, והיא פשוטה להפליא, ושנים היא הייתה ממני והלאה – קוראים לזה זיון טוב, קוראים לזה לעשות אהבה, וזה חלק מהחיים שלי הצורך הזה. החיבור הזה המיוחד. ועם כל הכאב והייסורים שברגעים מסוימים התשוקה הזו להתחבר אליך גורמת לי, אני לא יכולה לחשוב על אדם אחר מלבדך. אני לא רוצה להעלם שוב, ולראשונה בחיי אני פוריה ויוצרת ויש מישהו משמעותי שאוהב אותי ונוכח בחיי.

עוד כמה ימים, אני מקווה, יתבהרו שאלות גורליות, ואז הכאב ישכך, הרי הוא לא באמת קשור אליך, וגם אם הייתי נצמדת אליך בכל כוחי, התשובות לא היו מגיעות. זו שאלה של סבלנות. ללמוד שכל דבר בעיתו. לדעת מתי עשיתי כל מה שיכולתי ושכל שנותר הוא להמתין. בדיוק כפי שאני ממתינה לפגישה המיוחלת שלנו. כפי שאתה ממתין ועורג ומשתוקק אל אותו רגע.

הנה, אני לומדת לדחות סיפוקים. להסתכל על התמונה הגדולה. נדמה לי שסוף סוף אני באמת מתבגרת.

פתאם מתוך תהומות הנשייה חוזרים להסתובב סביבי גברים מהשנה האחרונה, מגששים לבדוק אם השטח פנוי. לא יודעת למה. ועוד באותו שבוע. אני לא רגילה שמגלים בי עניין כל כך נלהב. ובטח לא בכמויות הולכות ועולות. עסוקה לחלוטין בעינייני, מסתבר שאני צריכה להתחיל להתמודד עם סוג שונה של דיאלוג.  אחד מהם שאל אותי באופן הכי ישיר אם אני עדיין נשואה (כן, זה שנופפתי לו ת'טבעת מול העיניים), השני פתאם חייב סוף סוף לפגוש אותי פנים מול פנים. אני באמת לא מצליחה להבין מה זה ייתן לו – הראשון פשוט מת לזיין אותי פעם אחרונה לפני שהוא עוזב ת'ארץ, וכולו תקווה שהמונוגמיה שקפצה עלי תעלם מחיי ואין לו שום בעיה להגיד את זה.  מה אכפת לו – הרי גם ככה הוא עוזב ולא חייב כלום לאף אחד. השני, אני די בטוחה שאם הוא יפגש איתי זה פשוט ישבור לו את הלב. אבל בכל מקרה יש פער אדיר בין המקום שבו אני נמצאת עם עצמי לבין המקום שהוא נמצא בו, ואני מבינה שהוא מנסה להגיע עם עצמו לאיזשהו מקום ומקווה שאני אעיר אצלו משהו שגוסס בתוכו.

ואולי אני פשוט נחמדה מדי.

לא ברור לי עדיין איפה זו פשוט בגרות, בסך הכל אנשים יכולים להגיד לי מה הם רוצים, אני יכולה להבהיר להם איפה אני נמצאת ומה מתאים לי ושיתמודדו. הרי אני אמרתי תמיד מה שאני רוצה, והתמודדתי עם הבחירות שלהם. כבר כתבתי כאן שיש לאנשים נטייה להתעורר פתאם כשהם מבינים שאני כבר לא פנויה אליהם. פתאם הם קולטים כמה שאני חסרה להם. כמה שהם רוצים עוד מהטוב הזה. מה שכן, די מדהים כמה שהמלח ממש מקווה שאודיסאוס יעלם מהתמונה וכל זה בשביל מה – בשביל שהוא יוכל לזיין אותי פעם אחרונה?! WTF?!

הצתה מאוחרת.

טוב לפחות כשהשיחה גלשה לשם מהר מאוד הבנתי מה קורה וחתכתי.

ועדיין זה מוזר לי נורא.

הממ, עכשיו כשאני חושבת על זה, וזה ממש מצחיק, אפילו מאוד – ז'תו'מרת בקשר למלח, בפעם הקודמת הוא התקשר יום אחרי שהעליתי את I guess it's goodbye לפייסבוק, והיום הוא התקשר לא הרבה אחרי שהעליתי את slowly drowning. מסתבר שיושב לו בן אדם(אין לי מושג מי שומע את השירים שאני מעלה לכאן או לשם, ואיפה), וכמו שאני מעלה שיר שבאיזשהו אופן רומז על פרידה הוא מיד בודק ת'שטח. ממש מסוכן לשיר פה… ישר רוצים לזיין אותי LOL. כן אני יודעת שזה נשמע נורא, ולא בטוח שזה היה כל כך מצחיק אותי אם הייתי פנויה.

עם הבחור השני הסיפור שונה בתכלית. זוכרים ת'dragon slayer ? הוא התעורר פתאם. מה שיפה בתוך זה זו הכנות שלו – באופן הכי פשוט הוא אמר לי שהעומק שלי הפחיד אותו. הגיוני. בכל זאת, הבחור עדיין לא בן 30. והדבר האחרון שהוא ציפה לו זה פתאם לשמוע את הקול שלי בטלפון. אני בסך הכל רציתי לבצע הזמנה של משהו שהיתי צ'כה. הוא עשה שמיניות באוויר בשביל להצליח להוציא ממני את האי מייל שלי, לכאורה כדי להודיע לי שמה שהזמנתי הגיע. עכשיו הוא רוצה לפגוש אותי פנים מול פנים. הוא יודע שאני לא פנויה. מבחינתו זה פחות מפחיד. השאלה מה אני עושה עם זה? כתבתי לו באופן מפורש שאני חושדת שזה ישבור לו את הלב אם הוא יפגוש אותי. אני שואלת את עצמי מה זה יתרום לי. כאן קיימת אצלי חוסר בהירות. כיוון שהחיים שלי מבוססים על זיהוי הזדמנויות, קשה לי לסגור דלתות כשלא ברור לי עד הסוף אם הן מובילות אותי לאן שהוא או לא.

אולי לפעמים פשוט צריך לוותר על דלת גם אם לא פותחים אותה. אולי זה מה שקורה עכשיו – אולי זו מן הזדמנות בשבילי ללמוד לאמר לא בלי להרגיש שדווקא שם מתחבאה איזו הבטחה למשהו שיוביל אותי לאנשהו. אולי מה שאני לומדת עכשיו זה לראות באמת מי נמצא מולי, ולא לתת למטרה שלי לטשטש את המציאות הנוכחית. יחד עם זאת, זה לא הגיוני שעכשיו כל פעם שגבר פנוי יצור איתי קשר אני ישר אכנס לסרטים וחשדות ומגננות, וחוץ מזה – מהנסיון שלי גם אם הוא תפוס זה לא אומר הרבה.

איך אני לומדת לדבר עם גברים באופן שהגבולות שלי יהיו ברורים?

אין לי מושג. מה שבטוח לבא מתוך פחד זו לא הדרך. להיות ביץ' זה לא הקטע שלי. אסרטיביות זו כנראה התשובה הנכונה. יותר קרובה אל האסרטיביות מבעבר, עושה רושם שיש לי עוד עבודה לעשות עם עצמי בכיוון הזה.

אם פעם נורא תפסתי את עצמי בתור זו שאפשר לדבר איתה ונורא מכרתי את עצמי ככזו, היום אני לא בטוחה שזה ממש חשוב לי. כנראה משום שעשיתי את הדרך שלי  בעצמי, לדבר דיברתי בעיקר עם הפיכסולוגית שלי. לאורך כל הדרך לקחתי אחריות על המצב שלי ולא וויתרתי, ואני מדברת כאן על דרך תובענית של שנים ארוכות. אני לא מאמינה בקיצורי דרך, כי לתפיסתי לא קיימים קיצורי דרך – לחומר יש את הזמן שלו. אני לא באמת יכולה להיות מנוע של אנשים אחרים – וזה אחד מהדברים שצפו מאוד חזק בשבועות האחרונים -

הבחורה שהייתה איתי בכת כתבה לי שהיא מתגעגעת אל מי שהיא הייתה איתי

ג'ולה דיברה איתי על זה שבאיזשהו אופן הייתי מנוע ליצירה שלה כשגרנו בת"א ואח"כ כשהיינו שותפות,

הdragon slayer מספר לי דברים שהוא לא מספר לאף אחד, והוא לא היחיד, המלח גם יודע שהאבחנות שלי גורמות לו להרגיש יותר טוב עם עצמו.

אבל לא מעניין אותי להיות במקום הזה יותר. נמאס לי להיות כל הזמן מנוע/אור/פנס/מורת דרך/חמצן בשביל אחרים. המטרות שלי היום זקוקות לאנשים שיעזרו לי לקדם את עצמי ולא להיפך. הדבר הזה שאנשים מרגישים איתי וחוזר על עצמו שוב ושוב במהלך החיים שלי, ואין אדם שהיה חלק מהחיים שלי תקופה בלי שזה הפך לו את החיים באיזשהו אופן, פתח אותו/ה אל מקומות בעצמו/ה שהיו נחבאים, הדבר הזה מתרחש בתוך היצירות שלי – והיצירות שלי יכולות להגיע אל הרבה יותר אנשים, ולא לפזר את האנרגיה באופן שאני לא מתקדמת לשום מקום – כי, והנה אני הולכת להודות כאן במשהו שבאמת נשמע איום, ויכול להיות שעכשיו כולכם/ן תחשבו שאני מרשעת אמיתית, נצלנית וחסרת לב:

אני לא מקבלת כלום מזה שאני רואה פנימה אל תוך הנפש של אנשים ושהם מתקדמים בחיים שלהם. פשוט כלום.

וואוו, זה ממש מגעיל לכתוב את זה. אבל לעזזל – אני שנים הולכת לטיפול פסיכולוגי, זה עולה לי כסף, ואני עושה את מה שצריך לעשות. כל החיים שלי לקחתי אחריות על המצב שלי. אין לי שום רצון לטפל באנשים – זה דורש ממני כוחות נפשיים שאין לי. סבלנות שאין לי. זמן שאין לי. תעודות שאין לי (לא מדויק יש דווקא תעודה של רפלקסולוגית… ) . אז נכון שאני מרשה לעצמי להגיד לאנשים דברים שרוב הסיכויים שלא יגידו להם בטיפול פסיכולוגי, אבל זה בדיוק העניין, מהנסיון שלי זה לא באמת משרת אותם. אנשים לא זזים מתוך הארות של אנשים אחרים – מה שבן אדם לא מגיע אליו מתוך עצמו שווה כקליפת השום ואפילו פחות. בשורה התחתונה – תשקיעו בעצמכם ותצאו נשכרים. אם הכאב לא עוזב אתכם, אם הרעש הפנימי הזה מוציא אתכם מדעתכם – תנו לו מקום, תבטאו אותו. בשביל זה יש טיפול פסיכולוגי. תלמדו לחיות עם עצמכם. כל מה שאני אגיד לא ירפא את הכאב שלכם. אני לכל היותר סוג של בידור זול, אם בסופו של יום הגעגוע הזה לא מופנה פנימה אל מקום שעושה הכל בשביל להרגיש את החופש והאיפשור הזה, צלילות המחשבה הזו בלי הנוכחות שלי. הרי שנים על שנים שייפתי את חתיכת הפחם הקשה הדחוסה הזו שהוציאה אותי מדעתי כדי להפוך להיות האישה שאני היום. זה לא ברור? כמה יותר ברור מזה צריך?

אני רואה ומזהה אותם. את הסכמות שניטעו בי משחר ילדותי. והן מכבידות עלי מאוד, משום שהן לא מתאימות לחיי כאישה בוגרת. הזכרתי בשתי מילים בפוסט הקודם את הצורך שלי באישור במיוחד מדמות גברית חיובית. זה ממש צורך קיומי אצלי, אני לא יכולה להתכחש לזה, או להעמיד פנים שזה לא באמת מזיז לי. זה נוגע בי במקום כל כך עמוק וכואב. אני כותבת את המילים האחרונות ומרגישה איך הדמות של הילדה המיואשת הזו, המוכה, הנטושה, המוזנחת רגשית צפה ועולה מול עיני. ילדה אפורה שחיה בעולם בלהות חרדתי בבדידות איומה. ואין מגן. הפערים בין המפגשים עם דודה שלי וסבא שלי לבין חיי היום יום הרגילים בערד היו בלתי ניתנים להכלה. אני מתחילה להבין ולזהות את התחושה הפנימית שהייתה מציפה אותי ברגע שהייתי יוצאת מערד, אני בספק אם הבנתי עד עכשיו שזו למעשה הייתה דיסוציאציה כל כך חזקה. מרגע שהמכונית או האוטובוס היו יוצאים מגבולות העיר היה נדמה לי שאני בחלום, שהפסקתי להתקיים. במיוחד כשהייתי נוסעת בגפי, מה שהתחיל כשהייתי בת 14 והייתי נוסעת באופן קבוע לאורתודנט בב"ש. זה שילוב של החרדות הרגילות בנוסף לדיסוציאציה קשה. וזה רק הלך והחמיר.

הפערים בין השהייה אצל דודה שלי, עם דודה שלי ואחר כך עם סבא שלי, היו כל כך בלתי נתפסים. גם בתוך הסיטואציה עצמה, משום שהייתי נפגשת גם עם בני הדודים שלי באותה הזדמנות – דווקא הבנים שלה שהיו כבר מבוגרים, אהבו אותי מאוד, כשהייתי קטנה, אבל אלה שהיו קרובים לגיל שלי, זה כבר עולם אחר לגמרי, אותו ניכור מתמשך שחוויתי לאורך כל השנים עם קבוצת השווים שלי. כלומר ילדים וילדות בגילי וסביבות הגיל שלי.

ואז לחזור אל הכעס וההקנטות והאימה של הבית. אז פלא שאני לעתים מתנהגת כמו ילדה קטנה שרק רוצה את הסיפור עם הסוף הטוב ההוא? אפילו שאין לזה שום קשר לצרכים האמיתיים שלי בפועל? עדיין קיימת בי הילדה הנערה הזו שמפסיקה להתקיים. שזקוקה להדהוד הזה מבחוץ שמוכיח לה שהיא עדיין קיימת. וכן זה שילוב של המון דברים יחד. זה להצליח לראות את הפעולות שנעשות כלפי בהתאם למי שעושה אותן ולא בהתאם לייצוג הפנימי השלילי שמאפיל על הקיום של האחר במציאות.

יותר מדי קליני ולא מתקשר.

אני כל כך זקוקה להבנייה עקבית של חוויות חיוביות שקשורות עם התנהגויות שהביאו חוויות שליליות כדי להצליח לנתק את הרפלקס החרדתי מולן. זה בעיקר דורש אמון, המון אמון, וזו חוויה פנימית שנוגדת את כל ההתנהגות ההגיונית. כשחושבים על זה, את כל הסיפור עם אודיסאוס קוראים כאן אך ורק מהכיוון שלי. אני תוהה איך זה היה נקרא לו הוא היה מספר את הסיפור מהכיוון שלו. רשומון. זה היה יכול להיות מגניב לקרוא בבלוגולדת את הסיפור שלו בבלוג, אבל אין מצב. חבל. דווקא רעיון יפה. בכלל אני חושבת שלקרוא את הסיפור של הבלוג דרך עיניים של הקוראות והקוראים יכול להיות מגניב. אבל נדמה לי שזו בקשה גדולה מדי. גם קצת נרקסיסטי. קצת הרבה. אם כי מסקרן. אולי דווקא במקום הזה, בבקשה הזו יש איזשהו חיבור בין עולם הייצוגים הילדי לצרכים שלי כאישה בוגרת… המממ. מחשבה