החיים שאחרי האלימות המתמשכת

טוב, עוד לא לקחתי אותו, והיום עוד לא נגמר אבל עכשיו בא לי לכתוב.

אתמול בערב אודיסאוס זרק רעיון די מטורף בקשר לסרטון אנימציה שהוא אוהב לצטט – איזה מגניב אם זה היה הצלצול של הנייד שלו. כמובן שמיד בדקתי את האפשרויות, ובסופו של עניין מצאתי את עצמי הופכת mp4 לmp3 דוגמת מתוכו את החלקים שרציתי, עורכת אותם והופכת אותם ל10 שניות שיחזרו על עצמן בכל פעם שמצלצלים אליו. הכל התרחש תוך כמה שעות בחדוות יצירה משועשעת למדי – פשוט צללתי פנימה אל תוך העשייה. לא התייאשתי והשתמשתי במה שידעתי שקיים, חלק מהתוכנות היו כאלה שרק שמעתי עליהן ולא השתמשתי, וחלק כאלה שחיפשתי ומצאתי חינמיות בנוסף לסוג עריכה שלא התעסקתי איתה כמעט אם בכלל ב audacity. היה תענוג. מה גם שהתוצר המוגמר שימח את אודיסאוס עד מאוד. וזו בעצם הסיבה שכתבתי את כל ההקדמה הזו.

חיזוק חיובי.

זה עדיין עובד, וזה נפלא.

יכול להיות שתרימו גבה, כי בכל זאת – אישה בת 35, את לא חושבת שאת מבוגרת מדי בשביל זה? אז זהו שלא. ממש לא. זה כל כך חסר לי רוב חיי, ליצור משהו ולקבל תגובה חיובית ואוהבת. לראות שהעובדה שאני יוצרת כל דבר שהוא, בין שהוא שימושי או לא, גורם למי שאוהב אותי לחייך, להתרגש, להגיב, להיות מסוקרן, לרצות עוד. עדיין הצורך שלי לרוץ אל אודיסאוס עם כל יצירה חדשה, רעיון חדש, מטרה חדשה, ולהגיד לו – תראה, תראה מה אני עושה, תראה מה עשיתי, נכון ש'תה אואב אותי הכי הכי בעולם?

יכול להיות שזה ימשיך ככה כל החיים שלי, יכול להיות שעם הזמן הפצע יגליד ואולי אפילו לא תהיה צלקת. השינוי הזה בתחושה שלי עם היצירה, עם העשייה. הכח שאני מקבלת מהשיתוף. האושר והסיפוק שאני חווה מהעובדה שאני יכולה למלא כל מיני משאלות קטנות שלו. השילוב בין השאיפות שלי לאמונה שלו בי.

"My best friend is the one who brings out the best in me."
Henry Ford

היום אני מצליחה לראות ולהבין למה לא הצלחתי להשתלב בעבודה בחוץ עם אנשים או בלימודים. המממ, אני אנסה לנסח את זה בכתיבה, למרות שההבנה הזו בחיתוליה. קודם כל ברור לי היום שאני סוג של מתבודדת. רוב העבודה שלי נעשית לבד עם עצמי, אם לא כל. אני תמיד צוחקת כמה שאודיסאוס נורא מולטיטסקינג ואני הכי לא – מסוגלת להתרכז בדבר אחד בלבד בזמן נתון. אם תוך כדי שיחה איתו הוא מפנה אותי לקליפ של שיר או סרטון, ואני עושה את הטעות ולוחצת על play, התחושה היא כאילו מישהו השתמש בקאטר וחתך את הריכוז שלי. בד"כ אני מיד סוגרת את המחשב – כי אפילו לראות את המסך פתוח מול העיניים שלי מסיח את דעתי.

אני מסוגלת להתייעץ, אם אני נתקעת או לא יודעת וצריכה עזרה. אבל העבודה עצמה היא בתוך השקט שלי. לפעמים זה נורא מרגש, לפעמים אני פשוט מאוד רצינית ומרוכזת ופרקטית – טוב בדרך כלל אני רצינית ופרקטית כשאני יוצרת, ומאוד מאוד מאוד מיזנטרופית ולא כדאי להתקרב אלי בכלל. אין לי מקום לשום דבר חוץ מליצירה באותו רגע.

העניין הוא שהאהבה הזו שלו, החיזוקים החיוביים, העובדה שאני מעריכה מאוד את התגובות שלו, העידוד, ההקשבה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות שזה באמת עובד, זו לא סתם תיאוריה, שחיזוקים חיוביים על התקדמות גורמים לרצות להתקדם עוד. זה שינוי כל כך עמוק, במקום לכתוב מתוך מצוקה או שנאה או מלחמה באובדנות, אני כותבת מתוך – חרדת נטישה?! אופס… טוב אבל לא רק, נכון שלא רק? אבל נכון שלא?

יושבת אצל הפסיכיאטרית עם מכתב מהרופאת משפחה המקסימה והחכמה שלי. אין לי מושג מה היא הולכת להגיד. תהיה התנגדות? לא תהיה התנגדות? ואם תהיה הסכמה – מה הלאה?

- כן.

היא אומרת.

- ההיפרטריגליצירייד הוא תוצאה של הssri. יש שתי אפשרויות – או שנפסיק עם הssri ונחליף לקבוצה אחרת…

ואז מגיעה הפתעה:

- אני חושבת שאת יכולה כבר להפסיק עם הכדורים לגמרי.

כן. תוך שבועיים מהיום אני לא לוקחת יותר כדורים. דוקטורס אורדרס.

מפחיד.

מרגש.

מאוד מרגש. ומהמון בחינות. קודם כל העובדה שהיא שיבחה אותי על ההתקדמות שלי, על השינוי שעברתי, זו דוגמא נהדרת לעובדה שהשינוי ניכר. בפעם הקודמת שהייתי אצלה היא עדיין חזרה ואמרה לי להמשיך לקחת את הכדורים ולא להפסיק, בלי ששאלתי בכלל על הנושא. מה שכן, היא גם סיפרה לי על מחקרים חדשים שעשו בקשר לbpd ושברור שאנשים שמפתחים את ההפרעה הזו נולדים עם רגישות יותר גבוהה מאנשים אחרים לכן התגובה שלהם לסביבה לא מתקפת כל כך קשה. אני זוכרת שהיה לי מוזר הצורך שלה לספר לי את זה ולנסות לפייס ביני לבין ההגדרה הזו. היום אני מבינה שלמעשה זו הדרך שלך לבחון את המצב שלי כל פעם שאנחנו נפגשות – סוג של חומר נפיץ במיוחד, ובאמת כשהיא דיברה על זה לא הגבתי בעוינות.

היא דיברה איתי על השינוי באופן שאני מביעה את עצמי. שאני הרבה יותר רגועה ופחות דרמתית ושהדרמתיות שלי הייתה תוצאה של זה שלא הקשיבו לי וזו הייתה הדרך שלי להצליח להגיע אליהם. כמה נורא. כמה נכון. זה שוב מחזיר אותי לעובדה שיש אנשים שמתאבדים בדיוק בגלל זה. כל כך עצוב. בכל אופן, הבנתי על מה היא מדברת והשלמתי את המשפט שלה – שזה עורר באנשים אנטגוניזם. היא הוסיפה שזה גרם להם לחשוב שאני משקרת. נדמה לי שהיא אמרה את זה בתגובה לכך שאמרתי לה שהתופעות לוואי של הssri היו בדיוק הסיבה שכל כך התנגדתי להתחיל לקחת אותם שוב, ושכל מה שאמרתי לה היה אמת.

זה עדיין מרגיז אותי. מודה. אבל אני מבינה. אני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי פעם בקשר להתנהגות והחשיבות של ההתנהגות כשרוצים להגיע לתוצאה מסויימת. יחד עם זאת ברור לי לחלוטין שחלק ניכר מהבעיה נבע מהשוביניסטיות והאטימות של המערכת עצמה.

אחד מהדברים ששמתי לב אליהם במיוחד בקשר שלי איתה, כמו העובדה שקשה לי להודות בעובדה שיש לי קשר איתה, ארררר, הוא שהיא עושה עבודה טובה מאוד. שהיא בסדר. הפיכסולוגית שלי אמרה לי שהצליחה לפתח התקשרות טובה עם הפסיכיאטרית, מה שהפתיעה אותי, והיא עוד אמרה את זה אחרי שצעקתי עליה נורא בזמנו – לטענתה זה חלק ממה שהראה שההתקשרות טובה. עכשיו כשאני חושבת על השיחה האחרונה שהייתה לי עם הפיכסולוגית, דיברנו על כמה קשה היה לי להביע כעס וזעם, וכנראה זו הסיבה שהיא אמרה שההתקשרות טובה – כי כן הבעתי את עצמה ועמדתי על דעתי.

עדיין הכל כל כך חדש לי. תוך כדי הכתיבה של הפוסט הפיכסולוגית התקשרה אלי וסיפרתי לה את הבשורות הטובות. כמובן שאמרתי שאני מפחדת למצוא את עצמי במצב פסיכוטי בלי הכדורים, ושאני מקווה שהיא תזהה ותגיד לי – התגובה שלה הייתה לאמר לי שאפילו מקרוב קשה לזהות אצלי מצבים פסיכוטיים כי אני כל כך טובה ומשכנעת, אז שאני לא אסמוך עליה בנושא זה בעצם סוג של טיפ לדעתי – אחד הסימנים הכי ברורים למצב פסיכוטי אצלי זו נחרצות קיצונית. מן סוג של פונדמנטליזם קיצוני ושינויים דרסטיים בסגנון חיים. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה יותר, כי ברור לי שחלק ניכר מהמצב שהייתי בו היה תוצאה של חוסר תמיכה מוחלט והתגובה ההגיונית להתנגדות/דיכוי/אטימות/התעלמות/כפייה היא מרד/התרסה/התנגדות סוג של קנאות לדרך ההפוכה. אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי במקום הזה יותר בחיים שלי. בהפוך על הפוך זה הפך אותי לאטומה בדיוק כמו אלה שהתעללו בי.

ברור לי שהעובדה שאין לי חרדות מלהיות לבד, שאני מסוגלת לנהל מערכת יחסים מאוזנת של ביחד ולחוד, שיש בחיים שלי גבר שאוהב אותי מאוד ואני לומדת לחיות עם זה, זו תוצאה של העבודה הארוכה והעיקשת שעשיתי עם עצמי שנים, הכדורים היוו קביים ותו לא כדי שאני אוכל ללמוד ולפתח את יכולת המיינדפולנס שלי לדרגה כזו שהתגובות הרגשיות הקיצוניות שלי יתמתנו כתוצאה מהיכולת לעקוף אותן ולהתבונן מהצד.

כמובן שזו גם תוצאה של העובדה שפתחתי את הפה והכרחתי את מי שצריך להתמודד עם האמת. עושה רושם שהחיים שלי הולכים להשתפר מאוד, והם כבר הרבה יותר טובים ממה שהם היו בעבר. ולכתוב את זה מעורר בי חרדה פנימית קלה – אבל את זה אפשר תמיד לקשר לגנים הפולניים שלי… או שלא.

אני אשתדל לכתוב כל יום במהלך השבועות הקרובים, כדי לנטר את התהליך כיאות. אני מאמינה שכמו שידעתי בעקבות ניסויים בבני אדם I ו II לחזור לקחת את הכדורים עם כל הקושי שבדבר, אני אדע גם הפעם אם אכן יש צורך. חוץ מזה – תמיד יש זנקס במקרי חירום, והחרדות שהזנקס עוזר להרגיע גם ככה לא טופלו בעזרת הssri.

מאוד מסקרן אותי לפגוש את עצמי בלי הכדורים. מייחלת לגלות שהעצמי הזה שבניתי בעמל רב יתגלה כעצמי עצמאי ולא תוצאה של עזרה כימית חיצונית. אני מקווה שזו לא תקווה גדולה מדי.

בהצלחה לי.

ואם מישהי או מישהו מקוראים כאן ישים לב לשינוי חשוד בתכנים – אני מבטיחה לא להסתיר, אחרת הבלוג לא ימלא את תפקידו, בבקשה תגיבו, תמיד ישנה האפשרות שאני לא אקלוט שזה קורה…

השיר הזה נכתב לא הרבה אחרי הביקור במיון לפני כמה שבועות. איכשהו במהלך השבועות האלה, נכתבו כמה שירים, אבל עם רובם לא יכולתי להתמודד, משום שהמצב של היד עוד איים על הקיום שלי כמוסיקאית, והתכנים שלהם – טוב, כאן בעצם יש סיכוי שדרך ההתייחסות לשיר הספציפי הזה אני אצליח סוף סוף להביע את מה שניסיתי כבר יומיים לכתוב ולא הייתי מסוגלת מרוב עייפות וחרדה.

כל הסיטואציה עם אודיסאוס כל כך חדשה לי. מדובר כאן על תהליך שנבנה אמנם באיטיות אין קץ, אבל מאז שנפגשנו פנים מול פנים לפני ארבעה חודשים, התחלתי להתמודד עם שינוי כל כך עמוק בהוויה הקיומית שלי, שעכשיו, למשל, כשהאזנתי לשיר הזה חודש אחרי שהוא נוצר, ולא האזנתי או זכרתי בכלל את קיומו מאז (זה מה שקורה כשאני יוצרת שיר ולא חוזרת אליו אחרי שהוא נוצר), העיניים שלי התמלאו דמעות.

" זה לא משנה אם השינוי הוא טוב או רע, התגובה היא לעצם השינוי." אודיסאוס אמר לי אתמול, בין שיחה ועוד שיחה שהוא ניהל עם הקטנטנות, שמאוד רצו שוקו, אבל היה להן ברור שרותי רוצה וזקוקה לתה עם חלב כדי להירגע ולהאסף ושהצרכים שלך רותי יותר חשובים מהצרכים שלהם – עד כדי שאפילו כשאודיסאוס אמר "אז יש לי הצעה אפשר…" הוא מיד נקטע על ידן ב – "לא גם וגם", לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט.

הייתי אצל הפיכסולוגית אתמול, ודיברנו על ה'עצמי האמיתי' שלי, והשינוי שעובר עלי, וההתמודדות עם העובדה שהוא כבר לא מודחק עמוק. פתאם הבנתי שלעצמי האמיתי שלי קוראים רותי. זה בכלל לא היה לי ברור קודם, משום שלאורך אנשים קראו ככה לעצמי הכוזב שלי ולכל הפיצולים, והחוויה שלי עם השם שלי הייתה בעיקר של שנאה וגועל. ואז שמעתי בפעם הראשונה את אודיסאוס קורא לי 'רותי שלי'.

עכשיו אני מבינה יותר לעומק למה זה כל כך ריגש אותי בזמנו (ועדיין), החוויה של העצמי האמיתי, כלומר שלי כרותי אהובה שחווה טוב ומכילה את הטוב ונהנית מהטוב, חדשה לי מאוד. יש פער בין האיפשור שלי לבין העיבוד של העובדה שהדברים אכן מתרחשים, ויותר מזה, לאורך זמן.

יש הבדל עצום בין ללכת לשעה טיפול פסיכולוגי, לבין לבלות עם גבר קשוב שדואג ושומר, מבין, מדריך, סובלני, מתקף ואוהב. זה כבר לא אימון על יבש בחדר הטיפולים, אלא השינוי עצמו.

כל החודש האחרון הייתי עסוקה במלחמות ומאבקים בגלל הפציעה ביד, והקשירת חצוצרות שאני אמורה לעבור. זה דרש ממני להיות מאוד ממוקדת מטרה. אתמול, וככל הנראה האפיזודה עם גברת בננה באוזן הייתה סוג של הקש ששבר את גב הגמל, די התפרקתי.

אבל לא רק בגלל זה – עושה רושם שהמיניות והצרכים המיניים שלי, שלא יכולתי להתמודד איתם כתוצאה מהפגיעות והפכו לfemmie על גילגוליה השונים, כבר לא מנותקים מהעצמי שלי. לא רק שאני לא בנתק רגשי כשאני עם אודיסאוס, אני גם לא בנתק פיזי, מהגוף שלי כשאני איתו, ואני נוכחת לחלוטין כשהוא עושה איתי אהבה.

להבין שאני לא חשה שחודרים אלי, הבנתי איפשהו בגיל 20 בעקבות פעם אחת שכן הרגשתי. ובכלל כל הנושא של איפה ואיך אפשר לגעת בי – ואי אפשר היה לגעת בי בבטן למשל בכלל כי הרגשתי שמתקיפים אותי, וכל הנושא של סקס נע בין דיסוציאציה קשה לסוג של כניעה מלאה בחוסר נוחות עד כדי כאב וצפייה שותקת שזה ייגמר כבר הסבל המעיק הזה. שלא לדבר על הפלאשבקים הנוראיים של האונס והרתיעה הקשה מכל מגע שהוא.

ברגע שהבנתי שהתרחש כאן שינוי עמוק מאוד, צמחה ההכרה שגם הפיצולים האחרים קשורים עם רגשות וצרכים ספציפיים, רק שבניגוד לfemmie, שמאוד ברור היה לי המקור לפיצול שלה, פתאם הבנתי שאין לי מושג עם אילו רגשות/צרכים אני צריכה להתמודד ושהפיצולים האחרים מגיבים אליהם.

שיתפתי את אודיסאוס בשאלה הזו כשדיברנו היום בטלפון, ופתאם הקטנטנות תפסו פיקוד. השיחה איתן הייתה מאוד משעשעת, הן דיברו על העובדה שהן לא קיבלו את השוקו אבל אז הן גילו שרותי נתנה להן גלידה, וזה נורא הצחיק אותן "שאנחנו אוכלות גלידה ונשארות קטנות והיא נאיית שמנה". השיחה איתן התמשכה עד שהן ביקשו מאודיסאוס שיקרא חזרה לרותי כשהוא התחיל לקרוא לי חזרה הן עצרו אותו וביקשו שישאל למה, התשובה שלהן הייתה – "שכבר התעייפנו זה מעייף לדבר". ואז אודיסאוס קרא לי לחזור.

ברגע הראשון לא הבנתי מה היה להן כל כך חשוב להתפרץ אל תוך השיחה (עד כמה שזכור לי זה לא קורה בכלל בטלפון לדעתי). ואז קלטתי שהן פשוט ענו בדרכן על השאלה ששאלתי. סיפוקים מיידים. הן קשורות עם סיפוקים מיידים. מצד אחד הן מופיעות ברגעים של פחד וחרדה קשה ועוזרות לבטא אותם, יחד עם הביטוי של האימה הזו מהחוץ, הן גם קשורות מאוד חזק לאמצעי הרגעה, וכיוון שהן קטנות, זה בא לידי ביטוי ברצון לשתות שוקו כשנמצאים עם אודיסאוס, וסוג של טקס אוכל ושתייה קבוע שמתרחש כל פעם כשאנחנו נפגשים, ויוצר סוג של חיבור והרגעה – בזמן שאני אוכלת אני לא יושבת ליד על השולחן, אלא עומדת ונשענת עם הגב על אודיסאוס בזמן שהוא מחבק אותי ומתבונן בי אוכלת, מלקט את הפירורים מחייך ומנשק אותי בין ביס לביס ומרוצה עד השמיים.

כשמשווים את זה לעובדה שאת החודשיים הראשונים שלי ביליתי באינקבטור, ושבארוחות המשפחתיות בילדות שלי הסידור ישיבה היה כזה, שישבתי מול אבא שלי, ומה שספגתי הייתה בעיקר ביקורת על ההרגלי אכילה, אפשר להבין שמתחולל כאן שינוי שהוא כמעט בגדר נס. מה גם שבשנות העשרים שלי, כשהייתי אוכלת אצל אנשים אחרים, הייתה לי תמיד הרגשה שמרעילים אותי – לא יכולתי להתמודד עם כלום כמעט.

היכולת שלי להתמודד עם מצוקה השתפרה מאוד, להצליח לחזור מהר למרכז שלי, לשקט שלי, לעבור הלאה, להמשיך לתפקד. זה שינוי מבורך. והאהבה והתבונה הרבה של אודיסאוס עוזרות לי להתמודד עם השינויים עם הקשיים ועם הטוב.

יש הבדל גדול בין להתנהל מתוך התרסה ומרדנות כפויה, לבין ללמוד לקבל את הצרכים שלי כפשוטם בלי לשפוט את עצמי, להרגיש אשמה ולהתבייש.

whisper – Wrap yourself around me

It's the palm of your hand touching my face

When everything's gone into a blur

not the middle of the night

in the bright light of day

there's a terr in the ground

all my memories there

and I'm crying for help

not making a sound

the colors around me melt into a nightmare

you're holding me tight

Babe you're not alone

you're holding my sanity when all that surrounds me

wrap yourself around me around me around me around me

I'm saved

all the men in white coats stands behind curtains

ask my name I'm not sure

'bout what I just told them

and we're walking through doors more rooms and more strangers

time's stretching like gum

I'm not sure I can handle it

and I'm crying for help

not making a sound

the colors around me melt into a nightmare

you're holding me tight

Babe you're not alone

you're holding my sanity when all that surrounds me

wrap yourself around me around me around me around me

I'm saved

זה שוב קורה. הפעם קוראים לכן לצאת לרחובות, אומרים לכן איפה ומתי. כי הגיע הזמן.

זו טעות כל כך גדולה. ולא זו הדרך. גם הצופים מהצד לא ישתפו עם הדרך הזו פעולה. ואלה שקוראות לוקות בעיוורון כל כך גדול, וחבל.

לאורך כל הסאגה המתמשכת הזו, שעדיין, דרך אגב, לא ברור לי עד הסוף למה דווקא עכשיו ואת מי ומה זה משרת – ושיהיה לכם ברור – זה משרת אג'נדה פוליטית כל שהיא של מישהו/מישהי שרוצים להתקדם ויש להם מספיק קשרים לדחוף את זה לכותרות, אבל כיוון שהאנשים החזקים באמת נמצאים בצד השני של המתרס – זו עדיין קול ענות חלושה. העיתונות כאן בארץ כבר מזמן לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא כלב ציד שמכור לריח הדם ולא משנה איזה דם העיקר שיהיה כמה שיותר צהוב או יותר נכון – כמה שיותר ירוק.

חזרה לענייננו:

הדרך להחלמה היא דרך אישית. כל נסיון להשמיע קול, לספר את הסיפור האישי או למחות שנעשה מתוך היענות ללחץ חיצוני, ולא מתוך צורך פנימי אמיתי מעצים את חווית הניצול והמחיקה. אני לא אומרת שצריך לשתוק ושכל אחת שתעשה את דרכה לבד עם עצמה בחושך. ממש לא. הבעיה בחלקה נובעת מהעובדה שהצופים מהצד – אלא שלמעשה אמורים להיות מסוגלים להשמיע את קול המחאה, שותפים לשתיקה משום שגם הם קורבנות של הטראומה.

למעשה מהשותפות בשתיקה, מהקפאון נובע מאשמת השורדים (survivor guilt ), חלק מחוסר האונים שנובע מהאימה מול הסיטואציה המחרידה, ואלו עוד התגובות המתקדמות יותר. התגובה הראשונית היא פשוט הלם. מתוך ההלם שהופך להדחקה/הכחשה/דחייה של המראות/ידיעה.

השאלה הגדולה היא כיצד ניתן לגרום לצופים מהצד לתגובה אמפתית שתהפוך לתגובה פעילה. מה יביא אנשים להפוך לכח שלא ניתן להתנגד לו עד כדי שאחוז התקיפות המיניות יצטמצם משמעותית. אני תוהה אם זה אפשרי בכלל. הרי רוב הסיכויים שזהו טבע האדם, ושכל ההתנהלות הזו שהייתה כזו לאורך ההיסטוריה, לא תשתנה לעולם. אולי זוהי מהות הכח – שמרגע שאדם מבין שיש לו כח בידיו סיכוי גדול שהוא ישתמש בו לרעה. ואולי זוהי מהות הבורות כשהיא מחוברת לכח. ואולי, אולי בדיוק כמו עם הדרך שכל נאנסת צריכה לעשות עם עצמה לפי יכולתה, ישנם אנשים שיכולים לעשות רק רע וכאלה שילכו אחריהם באש ובמים משום שהכסף והשררה מושכים אותם יותר מטוב לב ושקט נפשי.

קיטנת אמונה אנוכי. מה שמביא אותי אל הרהורים פילוסופיים ברומו של עולם על מהות האדם. ואולי זה משום שכמו שכתבתי כאן פעמים רבות, ההבנה שזוהי האנושות, ולכן הקיום שלי בתוכה כאינדיווידואל חסר משמעות לחלוטין מעלה בי סוג של חיוך ציני עד כדי נחרת בוז מול הקריאה לצאת ולהפגין.

פיתוח מודעות הוא תהליך ארוך. מדובר כאן בטיפטוף איטי וחרישי שנספג עד שהוא הופך להבנה שהופכת לידיעה פנימית.

ידיעות על אונס אפשר לקרוא בעיתונות כל יום. גם על רצח ולכולנו זה עובר ליד האוזן וטוב שכך – לא היינו מסוגלים להמשיך לחיות לו כמויות המידע הללו היו מעובדות במח שלנו כמידע חיוני שיש לזכור, תחושת הסכנה הייתה הופכת להיות בלתי נסבלת ושום אינטראקציה חיובית לא יכלה הייתה להיווצר בין אדם לאדם.

כשאני חושבת על זה יותר לעומק, באיזשהו אופן חלק מהבעיה נובע למעשה מהעובדה שהמח שלנו שומר עלינו כדי שנוכל לתפקד. המח שלנו מתחווט אל מצב של מתח חיובי בין 'זר' ל'בטוח'. חלק מהפגיעה בעקבות תקיפה מינית היא שהמתח החיובי הופך למתח שלילי בו כל אדם שהוא מתוייג מידית כ'זר' ולכן 'מסוכן' – זו מהות החרדה והפגיעה בתפקוד היומיומי. כשאנחנו מבקשים מאנשים סביבנו להצטרף לקול הצעקה למען נפגעות ונפגעי אונס ובמיוחד גילוי עריות, אנחנו דורשים מהם לסכן את המתח החיובי בין 'זר' ל'בטוח' – מה שמבחינה השרדותית, סיכויים גדולים שיביא לסירוב. הייתם מצפים כמובן שהורים יגיבו לקריאה הזו משום שהצורך לשמור על הצאצאים שלהם מגביר את תודעת ה'זר' – נשאלת השאלה – מדוע זה לא מתרחש, על אחת כמה וכמה במדינה שמלאימה כל רחם יהודי אפשרי ולא אפשרי?

התשובה פשוטה מאוד ועצובה למדי:

חלק ניכר מהתקיפות המיניות מבוצעות על ידי אדם שמוכר לנתקפ/ת. תקיפות של ילדים/ילדות מבוצעות ע"י אדם שמוכר בדרך כלל גם להורים.

אז איך פותרים את הבעיה הזו לעזזל?

בעיקרון, כאן אמורה לבא חקיקה הולמת. בשביל זה קיים חוק. בשביל שנוכל להסתובב בגן עדן של שוטים אחרת לא נוכל להיות חיה חברתית מתפקדת. כיוון שאנחנו חיים במדינה שהחוק בכל מה שקשור לאונס לא מספיק מתקדם בה, ורשויות האכיפה מעדיפות לאמלל את אלה שבאות להתלונן ובכלל כל התהליך הוא סוג של אונס איטי ומתמשך – שוב אני חוזרת למקום שבו נדרשים אלה שהחוק בא להגן עליהם להשמיע קול כדי שיהיה חוק כזה.

די אבסורד שחושבים על זה – הרי כל הרעיון של חוק הוא שאי אפשר לשבת עם כל אדם ואדם ולדאוג שהוא לא ירצח ולא יאנוס – הענישה באה בין השאר לשמור עלינו מאנשים שפוגעים בביטחון שלנו להתהלך בחברה.

מסקנה?

חבל שלא נולדתי כבשה. נראה לי יותר מגניב. לרעות לי בנחת במרחבים ירוקים אי שם באירופה, לגדל צמר וחלב  ולחשוב מחשבות כיבשתיות – כבשים בכלל חושבות? חשיבה זו לא פונקציה מילולית?

ואם כבר כבשה אז כיבשת פרא בעדר חופשי באיזה עמק נעלם ולא ידוע. כן – מצאתי את יעודי בחיים.

Went grazing תיכף אשוב…

רצה המקרה, או יותר נכון רצתה האליסיה, ומצאתי את עצמי כותבת קטע קצר על איך ולמה בחרתי להיות מצולמת בפרוייקט גיבורות. טוב, קטע קצר זו שאלה של פרספקטיבה – יחסית לאורך הפוסטים כאן, זה מבחינתי היה קטע קצר, יחסית לתמציתיות של אליסיה – הקטע עבר עריכה מסיבית. למרבה הפלא נהניתי מאוד לערוך את הקטע יחד איתה. זה כל כך הפליא אותי. כיוון שהקטע בא לשרת מאמר מאוד מסוים, לא הייתה לי שום בעיה עם החיתוך – להיפך, יכולתי להסתכל על הטקסט, ולראות איך הוא הולך ומתחדד ומתגבש לאמירה בהירה ברורה ותמציתית.

את הכתיבה של הטקסט ביצעתי באותו האופן שאני כותבת פוסטים. כשסיימתי לכתוב הרגשתי כאילו יצאתי מתוך חלום שאני לא זוכרת – בניגוד למצבים שבהם אני מסתובבת עם נושא שבוער בתוכי וחייבת להקיא אותו בבלוג כדי להשתחרר, הפעם הייתי צריכה להיזכר במקום שלא הייתי מחוברת אליו באותו רגע (סימנים של החלמה, ללא ספק).

המפגש עם תהליך העריכה חידד לי את הבחירה שלי להגדיר את הבלוג הזה כ'זרם התודעה'. אני חוזרת על רעיונות. האמת כשאני חושבת על זה, הרבה פעמים באו אלי בטענות שאני חוזרת על רעיונות גם אחרי שמבינים אותם כבר. העניין הוא, עם זרם התודעה, שהמטרה של הכתיבה היא בהחלט חזרה על רעיונות. זו הקאה של מחשבה, דפוס שוב ושוב עד שמשהו מתפצח בהבנה, בהתנהלות, בהתנהגות, ברגש, בראייה. גם אם נדמה שהדברים כבר נאמרו, לפעמים הכאב לא עוכל, והרבה פעמים יש שוני בדקויות של ראיית המחשבה/רגש הספציפי – לא תמיד אותו קול פנימי מספר את הסיפור.

הרבה פעמים כשאודיסאוס מדבר איתי אחרי שכתבתי פוסט חדש, הוא אומר שאני נשמעת יותר טוב. וזה באמת ככה. זה המקום שלי לזעוק את הכאבים שלי. את המצוקות שלי. לרשום את המילים שהולכות ונטוות בתוכי שלא יהפכו לחבל תלייה או עניבת חנק של עצבנות וחוסר שקט.

היוגה יכולה להרגיע אותי לפירקי זמן, גם סקס טוב. ועדיין המח שלי ממשיך לעבוד על טורבו. הכתיבה ממקדת אותי, נותנת לי קול וכוחות להמשיך להתמודד עם הדבר הזה שקוראים לו חיים. העובדה שיכולתי להמשיך לכתוב, שהצורך להמשיך לכתוב בער בי כל כך, גם בתקופות האפלות ביותר בחיי,  זו פשוט מתנה.

השתיקה הורגת.

גם כשהפסקתי כל דבר אחר לא הפסקתי לכתוב. הכתיבה כאן בבלוג עוזרת לי לגלות את הצרכים הרצונות והתשוקות שלי, מזכירה לי איפה הייתי – ברגשים של ייאוש, או עייפות החומר, אני יכולה לראות את הדרך שעשיתי מתועדת כאן, ולהתעודד. באופן הזוי משהו, הבלוג עוזר לי לא לשכוח את עצמי ופחות ופחות להיכנס לדיסוציאציה. לפני כמה ימים, למשל, חיפשתי פוסט מסויים שלא זכרתי את שמו, אבל זכרתי שבריר משפט ממנו. מצאתי את עצמי קוראת פוסט אחר – נדהמתי מכמויות העצב שחשופות שם, יכולתי ממש להרגיש אותו בתוך המשפטים, לא משום שהוא עלה בי, אלא משום שהוא נכח בטקסט. המצוקה שלי הייתה כל כך עמוקה וכואבת. הכתיבה, השיתוף הזה שנוצר דרך הכתיבה, ההכרה ברגשות הקשים שקיימים בתוכי ותהליך ההוצאה שלהם החוצה – זה למעשה חשיפה לא רק של הכאב אלא גם של תהליך הריפוי העצמי עצמו.

התיעוד עוזר לא להתחמק משאלות מהותיות שמאתגרות אותי לשנות את הגישה שלי כלפי מצבים/אנשים/רעיונות/אפשרויות/רגשות/עצמי. כיוון שאני לא מסתירה את האמת, ומספרת את ההתרחשויות כפי שהן הוות, בכל אופן מאוד משתדלת, הסיכוי שאני אתקע במצבים שלא מתאימים לי, של דיכוי, סבל, שעמום, כעס וכו', הצטמצם משמעותית. חלק מהחיים בתוך 'אני כוזב' כרוכים ברמייה עצמית מתמשכת, ומה שנורא ברמייה העצמית הזו, זו העובדה שבפנים, העצמי האמיתי, לוחש כל הזמן בקול ענות חלושה את האמת. אלה חיים איומים. במשך שנים פתחתי את הפה וידעתי בפנים שאני פשוט משקרת כל הזמן והשקרים שלי נשמעים כל כך אמיתיים למי שמולי, ומרגישים כל כך אמיתיים למי שמולי. בתוכי מתתי.

היום אני מבינה למה אחרי לא הרבה חודשים עם הweatherman הייתי מתעוררת כל בוקר ורוצה למות, ואומרת שאני רוצה למות. השניות הזו, רק המחשבה עליה מכאיבה לי כל כך . חזרתי לקרוא את ויניקוט. והגעתי לשלב שהוא מתחיל לתאר את האופן שבו מתפתח האני הכוזב – התיאור כל כך מדויק. מזל שהפיכסולוגית שלי חוזרת השבוע מלונדון – עוצמת הכאב שהקריאה מעוררת בי כמו ברזל מלובן בין הצלעות.

"בדפוס השלישי, שהוא קיצוני, הדבר מוגזם עד כדי כך שאין אפילו מקום מנוחה לחוויה אינדיווידואלית, והתוצאה הא כשל בהתפתחות מהמצב הנרקיסיסטי הראשוני לקיום אינדיווידואלי.

ה'יחיד' מתפתח אז כהרחבה של הקליפה במקום של הגרעין, וכהרחבה של הסביבה הפוגעת. מה שנותר מן הגרעין מתחבא וקשה למוצאו אפילו באנליזה מרחיקת הלכת ביותר. היחיד מתקיים אז על ידי כך שלא מוצאים אותו. העצמי האמיתי חבוי, ומה שעלינו להתמודד אתו מבחינה קלינית הוא העצמי הכוזב המסובך, שבתפקידו לשמור על העצמי האמיתי חבוי. אמנם העצמי הכוזב מסתגל באופן נוח לחברה, אבל העדר העצמי האמיתי מביא לאי-יציבות שהופכת גלויה יותר ככל שמוליכים שולל את החברה לחשוב שהעצמי הכוזב הוא העצמי האמיתי. המטופל מתלונן על תחושה של חוסר תוחלת." מתוך המאמר 'תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית', מתוך הספר עצמי אמיתי, עצמי כוזב מאת דונלד ו' ויניקוט, עמ' 103.

שבוע שעבר, קצת נעלמתי כמה פעמים. אודיסאוס שאל איפה רותי וכשעניתי 'לא פה' הוא שאל לאן היא הלכה. מה שכן ייאמר לזכותו שיש לו דרכים מתוחכמות מאוד להחזיר אותי די מהר. וטוב שכך. פעם זה היה קורה כשהייתי יוצאת החוצה. היום זה קורה אחרי שאני מתמודדת בחוץ (הפעם זה היה תל השומר), ועם אודיסאוס. זה קצת מוזר, כי בעצם אני נעלמת בסביבה בטוחה. מרוב עייפות נפשית מול כל הזרים בחוץ – אה, או קי, זה לגמרי 'הזר' קלאסי. נדמה לי שזה סוג של התקדמות. אבל אני לא בטוחה.

סוף סוף אני נרדמת – לא היה לי סיכוי להירדם בלי לכתוב את כל זה.

רק שלא יהיו חלומות שזוכרים. זה כל כך מעיק.

חברות שלי כל הזמן שואלות אותי בקשר לאודיסאוס. באיזשהו שלב כשג'ולה שאלה שוב בקשר לעתיד שנראה לה בלתי אפשרי בכלל ולא מתקדם לשום מקום, כתבתי כאן פוסט בקשר לזה, ואז היא הסבירה לי למה בעצם היא כל כך מודאגת. לא היה לה ברור כמה אני בוחרת להיות בתוך מערכת יחסים שבנויה כך וכמה, שוב, אני מרצה את הצד השני. ויש את החברה ששואלת אותי אם הוא שם לידי. הוא אף פעם לא שם לידי. אז יוצא קצת מצחיק, או מוזר, או כאילו לא בסדר – כי איך זה יכול להיות שהוא אף פעם לא שם? אז מה הרעיון?

ואז לפני כמה רגעים למעשה, עצרתי רגע להסביר. כי אני יודעת שמה שהולך פה קצת מבלבל. איך זה שאני כותבת כל הזמן על פרידות ובדידות ועצבות. וזה בדיוק העניין. עם כל כמה שאודיסאוס נהדר – והוא באמת נהדר, אני לא חושבת שיש מישהו בעולם שיכול לפתור את הבדידות הקיומית הזו שלי. זה ביני לביני.

כרגע, זה מה שנכון לי. אני לומדת את עצמי מחדש, איך אני בלי החרדות. מה הרצונות שלי. מה השאיפות שלי. מה היכולות שלי – והנה דווקא מתוך כך שאני כל הזמן לבד, התקדמתי מאוד עם המוסיקה.

אז נכון, אני עדיין תקועה באיזשהו אופן בין שמיים לארץ, אבל היי – עד לא מזמן הפוסטראומה נתנה את הטון. עכשיו אני בעצם מתמודדת עם ההחלמה עצמה. עם מה שהסתתר כל הזמן מאחורי כל התסמינים של הפוסטראומה. עם מי שאני באמת. וכן, יש את הקול הפנימי הזה שתוהה כל הזמן האם אכן אני זו אני זו אני. האם מה שמתרחש עכשיו הוא תוצאה של אינטגרציה, של יכולת להתמודד סוף סוף עם הרגשות והתחושות והכאב שנשאתי איתי כל החיים, או אולי זו סוג של הדחקה. ימים יגידו.

אז כן, בכל פעם שהיא שואלת אותי – ואודיסאוס איתך? אני מחייכת לעצמי את החיוך העצוב שלי. ואולי, אולי התשובה לשאלה הזו צריכה להיות בכלל -

כן, הוא איתי כל הזמן, בלב.

האיש שלי, ואני אוהבת לקרוא לו כך, מתענגת על מילת השייכות הזו שמלאה באינטימיות מסוג שלא הכרתי, האיש שלי – מרגש אותי כל כך. לא תיארתי שאזכה לערגה הזו משום שלא ידעתי על קיומה. וויתרתי עליה לפני כל כך הרבה שנים, על האפשרות הזו. רכשתי לעצמי שפע של הרגלים רעים, לא מתוך עצלות אלא מכורח הנסיבות. ועתה, אני מגלה בכל יום את הפלא הזה שנקרא דו שיח.

כל האוצרות שאספתי בתוכי ושתקתי אותם עד שנדמה היה שנתפוררו לאבקה דקה ועפו לכל רוח, קמו בי לתחייה. מוצאת את עצמי מכירה את עצמי מחדש דרכו.  שהייתי אמנית ללא קהל ולכן משולה כמתה. והנה, העיניים שלו המתבוננות שקראו את המילים וזיהו את איזורי החיות שינקתי מהם בנעורי, עוררו אותי אל עצמי טיפין, טיפין. כך שמשך חודשים ארוכים הלכה ונתחוורה מולי העובדה שגזרתי על עצמי גזירות משונות, שכרתתי מעצמי את אותם כלים נהדרים שופעי תרבות ויופי וידע משום שלא היה לי עם מי לחלוק אותם, עד שלא נותרו בי כל רחמים, והייתי מהלכת עיוורת ומוכה רדופת שדים ואדם.

שהנה אני נאהבת על שום היותי ולא לתפארה, והיניקה הזו כולה עידוד, איך מול גבר אוהב הפכתי לכלי של דייסה מתוקה, והיא עולה על גדותיה וזורמת ברחובות, ולא משום שנשכח המשפט שיעצור את השפיעה הזו, אלא משום שאין בו צורך.

ולא שיערתי שכך ייתכנו בו רוך וקושי, ושתפעם בי תשוקה פקוחת עיניים.

ולא ידעתי כי ייתכנו עילוסין של הלב הנחדר במילות אהבה ונרעד כך באמצע היום מן המחשבה והזכרון של העתיד לבא.

איך מילים שהיו גסות ומחוספסות יהפכו לתופינים הנמסים על לשון חמימה ושפתי שחוק, עת לובן ירכי יזרח מעדנות סביב שזפון מותניים וגו ולא יהיה בי פחד כלל…

קורה ופתאם אני ככה נופלת על רסיסי בלוג של אחרים. רק לרגע. מעט מילים. סוג של זעקה נעלמת. אין תגובות, וכמעט אין פוסטים, וזה ישן ופתאם אחרי שנים מי שזה לא יהיה התעורר וכתב כמה מילים מאז הפעם האחרונה על מה שהיה פעם שגרם לו לפתוח מלכתחילה את הבלוג, וכן זה מוקדש למערכת יחסים הרסנית במיוחד, נסיונות התאבדות, בגידות, דכאון – וכל זה במינימום משפטים, שלא ברור אם הם קשורים למינימום גיל או למינימום יכולת ביטוי שכבושה בתוך מינימום נסיון.

ופתאם, מתוך הרפרוף הלא באמת מתעניין הזה, מתחילות לזלוג הדמעות. כי זה באמת נורא. כל כך מעט מילים, והתמונה שמצטיירת היא של עינוי מתמשך. ואין סיכוי שזה ייפתר במהירה – גיל 20+, סוג של מדבר מאוזן לאוזן. משפטים קצרים שככל הנראה מתעדים מחשבות שחוזרות על עצמן בקדיחה מתמדת נטולת פתרון. אלוהים, לא מתגעגעת לשנות ה20 שלי. מדבר תודעתי צחיח.

כשל סבל.

מנגד אני מוצאת עצמי עדה לדרך שעושה אישה צעירה ואמיצה שנאבקת על העצמאות שלה בעולם הזה – רואה אותה וירטואלית, נופלת וקמה כל פעם מחדש ויודעת שאני לא יכולה לעשות דבר. רק להיות ולחבק כשצריך. שום דבר חוץ מלהיות ולחבק כשצריך – לא ניתן להאיץ את התהליך הפנימי הזה של הגדילה. פשוט אי אפשר, רק לקוות שהיא לא תעבור את שבעת מדורי הגיהנום שאני עברתי, שיש בה משהו יותר אסוף ממני, יותר חכם ממני, יותר שמור ממני, ועושה רושם שיש. אצלי הגבולות היו פרוצים לחלוטין. לא היו. לא היה עור, ולא הגיון, רק כאב מסמא וחרדות וימים ולילות מסויטים – שנים על שנים של ימים ולילות מסוייטים.

שנים של מפגשים אצל הפסיכולוגית, שנים של אימון באמון. להצליח להיות נוכחת אפילו לרגע. לא לקפוץ בין שברי אני אחד לשני עם כל תנועת יד או עפעוף. שהאור בחדר לא ישתנה פתאם, שהבגדים לא יחנקו אותי לפתע, שהדמויים המפלצתיים לא יטביעו אותי באמצע החדר על השטיח, וזה קרה כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה שנים. האופן שבו הבלוג התחיל להכתב לא נוגע בקצה קצהו של המצב המפורק שהייתי בו כל השנים. הבלוג הזה נכתב ממקום כל כך בהיר ומתקשר שנבנה ונבנה.

והדמעות זולגות משום שהסבל האנושי הזה מכמיר לב ומוכר עד כאב. משום שכל מה שאני יכולה לעשות הוא לקוות שהזמן ומשהו פנימי יכוון את אותם נשים וגברים צעירים אל מחוזות עצמי שבריריים פחות, נוכחים יותר, מודעים יותר, יציבים יותר. לא כועסת, רק עצובה נוכח הכאב והסבל הבלתי נמנע של התודעה המתעצבת בקצב החומר המוכה הזה, העילג הזה שגידלו כל אחת ואחד מהם להיות שלא בטובתם. חלקם כל כך חסרי כיוון וכלים שהסיכוי שיצמחו מתוך העיוורון הזה אפסי. וזה נורא, משום שלרובם אין את הפריבילגיה הזו שהייתה לי כל השנים – הם נורמליים. והנורמליות הזו עוטפת אותם במעטפת דקה ואטומה ונטולת חמצן. התנועות שלהם כל כך קטנות בתוך החומר החונק הזה, המגביל הזה. רק הכאב וחוסר האונים שלהם מול הכאב מבצבץ דרך המשפטים הקצרים שהם מרשים לעצמם לזרוק לרשת.

לו רק יכולתי לספק איזו דקה של נחמה, איזו תקווה רחוקה שאפשר, שיש סיבה להמשיך, שהגדילה הזו אכן מתרחשת, שזה שווה את כל הקושי והסבל כי הפירות נהדרים. אבל אני אנונימית בדיוק כמותם/ן, וזה מעציב אותי שאני לא מצליחה לפרוץ את המחסום הזה של האנונימיות, משום שאחד מהדברים שעזרו לי להמשיך התגלמו בתוך הנחמה שבהאזנה לאחרים. נקודות אור בדרך אפילה כל כך. קולות כותבים ושרים כמו כוכבים נוצצים בשמי הלילה.

איכשהו יצא שלא התראנו יותר משבועיים. לא במכוון. וכן השיר האחרון נוצר מתוך כאב בלתי נסבל. לכאורה זה הזמן לחתוך – לא? אולי בעצם אני זקוקה ליותר. ג'ולה כל כך דואגת לי, שואלת כדי לבדוק שאני לא מבטלת את עצמי מול רצונות של מישהו אחר, עד כמה אני כנה עם עצמי במקום הזה. וגם אני ברגעים מסויימים חושדת בעצמי – אני מודה. אבל הכאב הזה, הכאב הזה היה קיים בי הרבה לפני שאודיסאוס נכנס לחיי, ואין שום קשר בין אודיסאוס למקור הכאב הזה. הרי כל ההצמדות שלי לבני זוג שלא התאימו לי נבעה מתוך הכאב הזה שהעדפתי למות מאשר להרגיש אותו לאורך זמן. זה הצורך להיצמד. זו העובדה שאני יונקת. כן. ואני יודעת שאם אני אכנע לצורך להפסיק את הכאב הזה באופן מיידי – שכרי יצא בהפסדי.

סוף סוף אני עצמאית – אין לי שום רצון לחזור אל תוך חיי שיגרה זוגית נורמטיבית. אני זוכרת היטב כמה זה רע לי – לא רק שזה לא מפסיק את הכאב, ככל שנוכחים יותר לידי, ככה התובענות המאיינת של הכאב מתעצמת, עד שאין אני ואין הוא ונעלמת הנשימה ונעלם המרחב, משום שאני בנויה באופן שלא מאפשר לי להיות באותו המרחב עם אנשים לאורך זמן – השדרים שלהם מציפים אותי, ואני לא מצליחה להתנתק. הרי חלק מהעובדה שעד לפני כמה חודשים לא היה לי סלולר נבעה מכך שלא רציתי להיות נגישה כל הזמן, כי ידעתי שאני אלך לאיבוד בתוך זה. נגישות לאדם יוצר היא קללה.

"הנה את לא מפסיקה ליצור" אתה אומר לי, ובאותו הרגע מתחשק לי להטיח בך – "וזה כואב לי לעזזל, היצירה הזו כרוכה בכל כך הרבה כאב שאני קורסת אל תוכו!, חבק אותי וקח את הכאב הזה ממני וזרוק אותו שלא יוותר לו זכר. תן לי להנמס אל תוך התשוקה הזו שלא מותירה מקום למילים, קח אותי, הנה קח אותי עכשיו – אתה יודע שאני שלך, למה אתה מייסר אותי?"

וכמעט שאני מאמינה לעצמי. אפילו עכשיו אני מתפתה להאמין לעצמי – הו, כן. משום שכל כך קל ליפול אל המקום המוכר הזה, כל כך קל, ונשבעתי שלעולם לא אתן לעצמי להיסחף אל הקלות הזו. שידעתי מדוע בחרתי בך אודיסאוס שלי, הרי כתבתי כאן מפורשות שאני בוחרת להתאהב בך משום שהגבולות שלך כל כך בריאים, כל כך איתנים – בריאים לי ואיתנים מולי. אתה לא נכנע לכאב התובעני הזה, כי אילו היית נכנע הוא היה מכחיד אותי ואותך גם יחד. אני זקוקה למרחב הזה כדי לגדול, כדי ללמוד להיות עם עצמי גם כשקשה ובלתי נסבל, כן, משום שהחלומות שלי, החלומות שלי יביאו אותי אל המקומות האלה, ובמקומות האלה יהיו רגעים וזמנים שאף אחד מן האנשים שאוהבים אותי לא יהיה לידי ואצטרך להשתמש בכל המשאבים הפנימיים שלי כדי להמשיך, ובשביל להצליח צריך להתאמן. זה נשמע אכזרי. זה נשמע מטורף – אבל הכאב הזה, הכניעה לכאב הזה כמעט הרגה אותי. כי הכאב הזה הוא כאב מסמא והוא מצמיד אל מקומות רעים ומסוכנים. הכאב הזה הוא כאב של ינקות, ואני כבר אישה ולא עוברית חסרת ישע.

הפחד, החרדה מהבאות, המאבקים שעדיין רוחשים, הזעם שמפעפע מתחת לפני השטח, כל כך קל היה לי להפנות אותם כלפיך, הרי אתה נוכח, אתה קשוב, כל כך קשוב, כל הזמן. אלוהים, זו הבדיחה העצובה – אני קשורה בלב ובנפש אל גבר שקשוב אלי בכל מאודו, והתסכולים שלי זורמים אל תוך הערוץ הפתוח הזה. ואני לא מוכנה, אני לא מוכנה שכך יתהוו הדברים. הרי אני מכירה כל כך טוב את הדינמיקה הארורה הזו. הדינמיקה הארורה שאת כל התסכולים מוציאים על האנשים הקרובים כאילו היו שק חבטות. מטיחים בהם משפטים סתומים ומרושעים כי הם שם, והקיום שלהם כל כך מובן מאליו מתוך העיוורן של התסכול. ואני לא רוצה להפוך להיות הוא. כבר הייתי שם. מעדיפה להרגיש את הכאב הנורא הזה, מאשר להפוך להיות המפלצת ההיא מן העבר. זו שמגיעה הביתה מהעבודה, מהתסכולים, מהאבטלה, מהעובדה שהעיניינים יגעים, שהחלומות עוד רחוקים מלהתגשם, ויורקת אש ותימרות עשן לכל עבר, בהתפרקות המאסיבית שמתרחשת בכל פעם שהיא עוברת את מפתן הבית. כך היו החיים בבית ילדותי. זו הדוגמא שקיבלתי להתמודדות עם תסכולים, עם שאיפות שמתגשמות לאיטן עקב בצעד אגודל במאמצים כבירים. וזו הייתה דוגמא רעה להחריד. דוגמא של אדם שהמפגש שלי איתו היה מפגש עם מפלץ מתוסכל שכל מה שהוא רוצה זה את הסיפוק המיידי שלו לשביעות רצונו, ואם לא – מטר השאגות והטירוף.

כן, זה בהחלט תענוג כשמישהו אחר עושה בשבילך את כל הפעולות הקטנות האלה שבלעדיהן אין מספיק שעות ביממה – אז היא כיבסה ותלתה וניקתה ובישלה וקנתה וסידרה וגידלה ת'ילדות ועבדה וכל השנים ההן באת אליה בטרונויות וטענות ומענות, והכל בצרחות אימים שלא השאירו תא על תא בגוף שלי, רק רסיסים. ולי אין מי שיעשה בשבילי אף אחד מן הדברים הללו. אני צריכה לדאוג לעצמי בעצמי. גם אם לא בא לי ולא מתחשק לי. אף אחד לא יקנה במקומי או ינקה במקומי או יכין את האוכל במקומי או יקדם את הקריירה שלי במקומי או יטפל בי במקומי. גם אם אני בזוגיות זה לא פותר אותי מהאחריות הזו כלפי עצמי. לכל היותר אני יכולה לשתף. זה הכל. וכל כך קל לשכוח את זה. כל כך קל להטמע, לתת לעצמי להתפייד אל תוך משהו כל כך נורא שאפילו שם אין לי לתת לו.

"את צריכה גם לנוח" אתה אומר לי.

אני נחה כשאתה בתוכי – לא ידעת? אני נחה כשאנחנו ביחד. אז כל סערת היצירה והשאיפות מונחת לה בצד, וכולי פנויה אליך וטוב לי, ואנחנו מתענגים על המפגש, וסוערים בתוך התשוקה המתוקה הזו, ואני נמתחת ומרפה אל תוך עוד אורגזמה משחררת ונרדמת בתוך החיבוק הזה שלך. זו הדרך שלי להרפות מן המירוץ, והיא פשוטה להפליא, ושנים היא הייתה ממני והלאה – קוראים לזה זיון טוב, קוראים לזה לעשות אהבה, וזה חלק מהחיים שלי הצורך הזה. החיבור הזה המיוחד. ועם כל הכאב והייסורים שברגעים מסוימים התשוקה הזו להתחבר אליך גורמת לי, אני לא יכולה לחשוב על אדם אחר מלבדך. אני לא רוצה להעלם שוב, ולראשונה בחיי אני פוריה ויוצרת ויש מישהו משמעותי שאוהב אותי ונוכח בחיי.

עוד כמה ימים, אני מקווה, יתבהרו שאלות גורליות, ואז הכאב ישכך, הרי הוא לא באמת קשור אליך, וגם אם הייתי נצמדת אליך בכל כוחי, התשובות לא היו מגיעות. זו שאלה של סבלנות. ללמוד שכל דבר בעיתו. לדעת מתי עשיתי כל מה שיכולתי ושכל שנותר הוא להמתין. בדיוק כפי שאני ממתינה לפגישה המיוחלת שלנו. כפי שאתה ממתין ועורג ומשתוקק אל אותו רגע.

הנה, אני לומדת לדחות סיפוקים. להסתכל על התמונה הגדולה. נדמה לי שסוף סוף אני באמת מתבגרת.

פתאם מתוך תהומות הנשייה חוזרים להסתובב סביבי גברים מהשנה האחרונה, מגששים לבדוק אם השטח פנוי. לא יודעת למה. ועוד באותו שבוע. אני לא רגילה שמגלים בי עניין כל כך נלהב. ובטח לא בכמויות הולכות ועולות. עסוקה לחלוטין בעינייני, מסתבר שאני צריכה להתחיל להתמודד עם סוג שונה של דיאלוג.  אחד מהם שאל אותי באופן הכי ישיר אם אני עדיין נשואה (כן, זה שנופפתי לו ת'טבעת מול העיניים), השני פתאם חייב סוף סוף לפגוש אותי פנים מול פנים. אני באמת לא מצליחה להבין מה זה ייתן לו – הראשון פשוט מת לזיין אותי פעם אחרונה לפני שהוא עוזב ת'ארץ, וכולו תקווה שהמונוגמיה שקפצה עלי תעלם מחיי ואין לו שום בעיה להגיד את זה.  מה אכפת לו – הרי גם ככה הוא עוזב ולא חייב כלום לאף אחד. השני, אני די בטוחה שאם הוא יפגש איתי זה פשוט ישבור לו את הלב. אבל בכל מקרה יש פער אדיר בין המקום שבו אני נמצאת עם עצמי לבין המקום שהוא נמצא בו, ואני מבינה שהוא מנסה להגיע עם עצמו לאיזשהו מקום ומקווה שאני אעיר אצלו משהו שגוסס בתוכו.

ואולי אני פשוט נחמדה מדי.

לא ברור לי עדיין איפה זו פשוט בגרות, בסך הכל אנשים יכולים להגיד לי מה הם רוצים, אני יכולה להבהיר להם איפה אני נמצאת ומה מתאים לי ושיתמודדו. הרי אני אמרתי תמיד מה שאני רוצה, והתמודדתי עם הבחירות שלהם. כבר כתבתי כאן שיש לאנשים נטייה להתעורר פתאם כשהם מבינים שאני כבר לא פנויה אליהם. פתאם הם קולטים כמה שאני חסרה להם. כמה שהם רוצים עוד מהטוב הזה. מה שכן, די מדהים כמה שהמלח ממש מקווה שאודיסאוס יעלם מהתמונה וכל זה בשביל מה – בשביל שהוא יוכל לזיין אותי פעם אחרונה?! WTF?!

הצתה מאוחרת.

טוב לפחות כשהשיחה גלשה לשם מהר מאוד הבנתי מה קורה וחתכתי.

ועדיין זה מוזר לי נורא.

הממ, עכשיו כשאני חושבת על זה, וזה ממש מצחיק, אפילו מאוד – ז'תו'מרת בקשר למלח, בפעם הקודמת הוא התקשר יום אחרי שהעליתי את I guess it's goodbye לפייסבוק, והיום הוא התקשר לא הרבה אחרי שהעליתי את slowly drowning. מסתבר שיושב לו בן אדם(אין לי מושג מי שומע את השירים שאני מעלה לכאן או לשם, ואיפה), וכמו שאני מעלה שיר שבאיזשהו אופן רומז על פרידה הוא מיד בודק ת'שטח. ממש מסוכן לשיר פה… ישר רוצים לזיין אותי LOL. כן אני יודעת שזה נשמע נורא, ולא בטוח שזה היה כל כך מצחיק אותי אם הייתי פנויה.

עם הבחור השני הסיפור שונה בתכלית. זוכרים ת'dragon slayer ? הוא התעורר פתאם. מה שיפה בתוך זה זו הכנות שלו – באופן הכי פשוט הוא אמר לי שהעומק שלי הפחיד אותו. הגיוני. בכל זאת, הבחור עדיין לא בן 30. והדבר האחרון שהוא ציפה לו זה פתאם לשמוע את הקול שלי בטלפון. אני בסך הכל רציתי לבצע הזמנה של משהו שהיתי צ'כה. הוא עשה שמיניות באוויר בשביל להצליח להוציא ממני את האי מייל שלי, לכאורה כדי להודיע לי שמה שהזמנתי הגיע. עכשיו הוא רוצה לפגוש אותי פנים מול פנים. הוא יודע שאני לא פנויה. מבחינתו זה פחות מפחיד. השאלה מה אני עושה עם זה? כתבתי לו באופן מפורש שאני חושדת שזה ישבור לו את הלב אם הוא יפגוש אותי. אני שואלת את עצמי מה זה יתרום לי. כאן קיימת אצלי חוסר בהירות. כיוון שהחיים שלי מבוססים על זיהוי הזדמנויות, קשה לי לסגור דלתות כשלא ברור לי עד הסוף אם הן מובילות אותי לאן שהוא או לא.

אולי לפעמים פשוט צריך לוותר על דלת גם אם לא פותחים אותה. אולי זה מה שקורה עכשיו – אולי זו מן הזדמנות בשבילי ללמוד לאמר לא בלי להרגיש שדווקא שם מתחבאה איזו הבטחה למשהו שיוביל אותי לאנשהו. אולי מה שאני לומדת עכשיו זה לראות באמת מי נמצא מולי, ולא לתת למטרה שלי לטשטש את המציאות הנוכחית. יחד עם זאת, זה לא הגיוני שעכשיו כל פעם שגבר פנוי יצור איתי קשר אני ישר אכנס לסרטים וחשדות ומגננות, וחוץ מזה – מהנסיון שלי גם אם הוא תפוס זה לא אומר הרבה.

איך אני לומדת לדבר עם גברים באופן שהגבולות שלי יהיו ברורים?

אין לי מושג. מה שבטוח לבא מתוך פחד זו לא הדרך. להיות ביץ' זה לא הקטע שלי. אסרטיביות זו כנראה התשובה הנכונה. יותר קרובה אל האסרטיביות מבעבר, עושה רושם שיש לי עוד עבודה לעשות עם עצמי בכיוון הזה.

אם פעם נורא תפסתי את עצמי בתור זו שאפשר לדבר איתה ונורא מכרתי את עצמי ככזו, היום אני לא בטוחה שזה ממש חשוב לי. כנראה משום שעשיתי את הדרך שלי  בעצמי, לדבר דיברתי בעיקר עם הפיכסולוגית שלי. לאורך כל הדרך לקחתי אחריות על המצב שלי ולא וויתרתי, ואני מדברת כאן על דרך תובענית של שנים ארוכות. אני לא מאמינה בקיצורי דרך, כי לתפיסתי לא קיימים קיצורי דרך – לחומר יש את הזמן שלו. אני לא באמת יכולה להיות מנוע של אנשים אחרים – וזה אחד מהדברים שצפו מאוד חזק בשבועות האחרונים -

הבחורה שהייתה איתי בכת כתבה לי שהיא מתגעגעת אל מי שהיא הייתה איתי

ג'ולה דיברה איתי על זה שבאיזשהו אופן הייתי מנוע ליצירה שלה כשגרנו בת"א ואח"כ כשהיינו שותפות,

הdragon slayer מספר לי דברים שהוא לא מספר לאף אחד, והוא לא היחיד, המלח גם יודע שהאבחנות שלי גורמות לו להרגיש יותר טוב עם עצמו.

אבל לא מעניין אותי להיות במקום הזה יותר. נמאס לי להיות כל הזמן מנוע/אור/פנס/מורת דרך/חמצן בשביל אחרים. המטרות שלי היום זקוקות לאנשים שיעזרו לי לקדם את עצמי ולא להיפך. הדבר הזה שאנשים מרגישים איתי וחוזר על עצמו שוב ושוב במהלך החיים שלי, ואין אדם שהיה חלק מהחיים שלי תקופה בלי שזה הפך לו את החיים באיזשהו אופן, פתח אותו/ה אל מקומות בעצמו/ה שהיו נחבאים, הדבר הזה מתרחש בתוך היצירות שלי – והיצירות שלי יכולות להגיע אל הרבה יותר אנשים, ולא לפזר את האנרגיה באופן שאני לא מתקדמת לשום מקום – כי, והנה אני הולכת להודות כאן במשהו שבאמת נשמע איום, ויכול להיות שעכשיו כולכם/ן תחשבו שאני מרשעת אמיתית, נצלנית וחסרת לב:

אני לא מקבלת כלום מזה שאני רואה פנימה אל תוך הנפש של אנשים ושהם מתקדמים בחיים שלהם. פשוט כלום.

וואוו, זה ממש מגעיל לכתוב את זה. אבל לעזזל – אני שנים הולכת לטיפול פסיכולוגי, זה עולה לי כסף, ואני עושה את מה שצריך לעשות. כל החיים שלי לקחתי אחריות על המצב שלי. אין לי שום רצון לטפל באנשים – זה דורש ממני כוחות נפשיים שאין לי. סבלנות שאין לי. זמן שאין לי. תעודות שאין לי (לא מדויק יש דווקא תעודה של רפלקסולוגית… ) . אז נכון שאני מרשה לעצמי להגיד לאנשים דברים שרוב הסיכויים שלא יגידו להם בטיפול פסיכולוגי, אבל זה בדיוק העניין, מהנסיון שלי זה לא באמת משרת אותם. אנשים לא זזים מתוך הארות של אנשים אחרים – מה שבן אדם לא מגיע אליו מתוך עצמו שווה כקליפת השום ואפילו פחות. בשורה התחתונה – תשקיעו בעצמכם ותצאו נשכרים. אם הכאב לא עוזב אתכם, אם הרעש הפנימי הזה מוציא אתכם מדעתכם – תנו לו מקום, תבטאו אותו. בשביל זה יש טיפול פסיכולוגי. תלמדו לחיות עם עצמכם. כל מה שאני אגיד לא ירפא את הכאב שלכם. אני לכל היותר סוג של בידור זול, אם בסופו של יום הגעגוע הזה לא מופנה פנימה אל מקום שעושה הכל בשביל להרגיש את החופש והאיפשור הזה, צלילות המחשבה הזו בלי הנוכחות שלי. הרי שנים על שנים שייפתי את חתיכת הפחם הקשה הדחוסה הזו שהוציאה אותי מדעתי כדי להפוך להיות האישה שאני היום. זה לא ברור? כמה יותר ברור מזה צריך?