החיים שאחרי האלימות המתמשכת

כמעט חצות. חוץ מאחיות לילה שמחליפות משמרת ומלווה מזדמן של פציאנטית, כולן ישנות.

"את נשמעת כל כך שלמה עם עצמך"

"כי אני באמת שלמה עם עצמי"

השקט כאן שונה כל כך מהשקט ההוא של 02:00 בלילה, שקט מאיים מול הלום קרב שיושב ושותה תה כמו רוח רפאים ששומרת על המחלקה אז לפני 17 שנה .

זה לא בית משוגעים.

אמא שלי ישנה על כורסא שנת ישרים. הגיעה לכאן עם חיוך, כשהתעוררתי מההרדמה הכללית נפנפו זו לזו בכל פעם שנפתחה הדלת.

כאן לא בית משוגעים.

היחס של האחיות והרופאים שלי חף מאנטגוניזם.

המילים הללו נכתבות על דף, בחדר אוכל ריק מאדם.

המילים הללו נכתות על דף בחדר אוכל על ידי אישה שלווה שחיוך עדין נסוך על פניה, חדר אוכל ריק מפחד וחרדה.

אני מוצאת את עצמי משכתבת ניסוחים שגורים כגון – מעטים האנשים.

אך הם כלל לא מעטים.

הולי וצ. ונעה ואתון מלוות ווירטואלית

ג'ולה ונחי מסמסים ומתקשרים, אלינכר מחזקת ומצחיקה ומהדהדת את החוזר הזה שלי.

אודיסאוס שלי, שאיתי בכל רגע ורגע, ואמא אחת מדהימה, אשה קנטונת עם כוחות של גיבורת על.

כמה טוב שאודיסאוס לא יכול היה ללוות אותי בפועל ו'נאלצתי' לעבור את הכל הקשיים מולה. הנה היא כאן, כל הזמן כאן, ואנחנו מדברות ומתפקעות מצחוק .ברור לי שיכולתי את הלילה הזה לעבור לבד לו הייתי בוחרת ברור לי שזו הייתה הבחירה הנכונה – לבקש ממנה שתישאר. בסביבות 20:00 שואלת אותה אם היא רוצה לנסוע לביתה, היא עונה שגם אם אני אבחר בזה היא נשארת.

שתינו במקום אחר. לא חוסר אונים, חוסר תקשורת  ואלימות מתמשכת.

לא פגייה וקומה, לא כדורים בבית משוגעים.

אותה נערה אנוסה מוכה ואבודה נראית לרגע כמו זכרון רחוק של סיפור שקראתי פעם על מישהי אחרת.

הנה בא ההווה ובהווה הזה השליטה בידי.

כן, הבנתי שהם הולכים לחדור אלי ולהכאיב לי, אנשים זרים שאת חלקם לא פגשתי מעולם, שאני מוסרת את השליטה והאחריות לידיהם/ן, נותנת אמון משום שזו הדרך הנכונה להתמודד, ואני מרשה להם לפצוע אותי משום שהפצעים  הללו, כשיחלימו יהפכו אותי לאישה בריאה יותר.

זו לא הייתה גחמה של רגע, והתהליך אליה היה ארוך מייסר ורע עשד מאוד.

לא פעם ולא פעמיים תהיתי ביני לביני אם אני באמת רוצה לעבור את הפרוצדורות הללו – בכל זאת שני ניתוחים בבת אחת. להתמודד עם כל כך הרבה פחדים וחרדות ופלאשקאקים.

יכולתי לכתוב עכשיו – "לא הייתה לי ברירה", אבל אודיסאוס היה עונה כל כך – "תמיד יש ברירות, תמיד אפשר לא לעשות דבר". והוא צודק, משום שלא מדובר כאן על כאב מתמשך וגלוי, אלא הבנה על הבנה כמוקה שלמרות שהגוף שוכח, ובכל מה שקשור למחזור והריון ולידה כך הגוף שלנו מתוכנת, אני חייבת לזכור.

דווקא ברגעים הקלים והנינוחים הייתי חייבת לזכור ולהבין את המשמעות של כל חודש שעובר ואני לא פותרת את הבעיה הזו. וכולנו כאלה – נוטים לחזור אל שגרת הנוחות המטמטמת, מסרבים להפנים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה".

התבגרתי והבגרות הזו באה לידי ביטוי בכך שהסכמתי לעמוד מול מערכות ענקיות , ויחידים שפגעו בי והתעללו בי, להבין שאני זקוקה לעזרה שלהם ולאמר:

"אני מאמינה שאתם/ן מסוגלים/ות להשתנות ולהיטיב עימי, אני מאמינה שאתם/ן מסגלים לטוב."

היו לי מליון ואחת סיבות להישבר – אך הידיעה שבסופו של יוםאני זו שתחייה את חהיים האלה עזרה לי להמדיך, ואם זו לא אחריות אישית – אני לא יודעת מה כן.

והנה אני חזרה בביתי הקט. אחרי שסיימתי לכתוב בלילה את מה שהועתק כאן מעל, והשעות נקפו, הבנתי שמישהן, חבורה של קטנטנות, מסרבות בכל תוקף לעצום עיניים ולהירדם. בטוחות שברגע שיעצמו העיניים אמא תיעלם, ושוב נמצא את עצמנו שם, במחלקה הפסיכיאטרית. לאורך כל כתיבת החוויה המתקנת שמעתי דיבורים על משטרה ומיון וחולה שברחה ומחלקה פסיכיאטרית ושוטר ומאבטח ואחיות ותהיות. 'זה לא קשור אלי' הייתי שלווה, אבל לא צריך הרבה יותר מכתיבה על הטוב ושיחות רקע על מקומות אחרים ומאיימים כדי שחלקים אחרים יחרדו כל כך. ניגשתי אל אחות הלילה, ביקשתי כדור שינה. בתחילה היא סירבה לתת לי תרופה לא מוכרת (מזל שהיה מה היה עם הכתף וכשהזריקו לי פטידין ונתנו דראמדקס, הכרתי כבר במה מדובר…, ואז דיברה עם הרופא האחראי שאישר מתן כדור שינה קל. כמו שהכוסית עם הכדור הופיע מולי החרדה קפצה, והבנתי שהנה, אני יכולה לקחת xנקס ועדיף, וכך גם היא חשבה. היא שאלה אם אני עושה את זה לעצמי בכוונה, הסברתי לה שלא. כל האחיות והרופאים היו מודעים לעובדה שנרשם אצלי multiple personality disorder בתיק, וטוב שכך. חזרתי למיטה והערתי את אמא שלי. אמרתי לה שאני לוקחת כדור, והיא שאלה אם אני רוצה שאני אראה לה שאני עושה את זה – הן פתחו את כף היד והראו לה את הכדור.

ואז התחיל המשא ומתן הרגיל – אמא שלי מציעה לי לשכב על המיטה ולהירדם, והן מבקשות עוד עשר דקות, עוד חמש דקות, עוד שתי דקות, עוד חצי דקה. היה מביך. ובכל זאת חשוב מאוד. באיזשהו שלב הצטערתי שהיפו לא איתי, כי הן היו יכולות לחבק אותו, ואז נזכרתי בכבשה שאודיסאוס קנה לי למחזיק מפתחות, וקשרתי אותה לתג זיהוי שעל היד. חפץ מעבר. שיפור. אמא שלי שבמקרה אוספקת בובות של כבשים (לאודיסאוס לא היה מושג), נמסה לחלוטין מהמתיקות של הכבשה הקטנטונת הזו, ואז היא התחילה לשיר לי שירי רועים, וגם אני הצטרפתי עם שירי ילדים על כבשים ואיך לא את -

"ישוב טלה אל חיק האם

ישכב בדיר ויירדם

והכבשה תישק אותו

והיא תקרא אותו בשם"

של ביאליק. כל כך סימבולי ומרגש וחשוב.

ודיברנו עוד, וסיפרתי לה קצת יותר על איך זה היה פעם, ואיך הגעתי לפיכסולוגית כשמישהי אחרת זיהתה שיש לי ריבוי אישיאויות, כי הן התפרצו אצלה בפגישה. והיא אמרה (אמא שלי), שהיא תמיד ידעה שיש יותר מרותי אחת, אבל היא הסבירה את זה לעצמה בתור מצבי רוח. בהתחלה היא הודיעה שהן אוהבות אותה, אבל לאט לאט היא הבינה שהן לא בדיוק סובלות אותה… בכל זאת – אמרתי לה, פעם היא הייתה שייכת לרעים (ולא לרועים).

לקח זמן, הן עשו פרצופים, ובכל זאת הסכימו מפורצפות לכבות את מנורת הלילה סוף סוף, עד שנרדמתי. ואמא שלי חזרה לישון.

כשמרים האחות, הודיע לי שתוך שלושת רבעי שעה ישחררו אותי, לפני כולם, כי באמת שאין שום סיבה שאני אשאר כי אני חזקה ומסתובבת ולא כואב לי, לשבת. ואז קמתי לבקש שוב אופטלגין נוזלי – היא הסתכלה עלי ואמרה "מה קרה שאת כל כך אדומה במחשוף, יש לך תגובה אלרגית?" הסתכלתי בראי ובאמת כל האיזור היה אדום מאוד וחם מאוד וקצת מעקצץ. לא הבנתי למה. היא נתנה לי אקמול ואמרה לי לשתות הרבה, קניתי לעצמי קמומיל וכשהגעתי חזקה לכסא הבנתי אחרי שכמעט עפה לי הכוס מהאחיזה, ומשהו בשיווי המשקל שלי כבר לא היה כל כך מי יודע מה, שאני בחרדה. חצי xנקס ומיד האדמומיות נעלמת ואחרי שתי דקות חוזרת, ואני מתחילה לבכות – הקטנטנות לא רוצות ללכת הביתה, לעזוב, במיוחד אחרי ששעה קודם מרים האחות עמדה מולי וחיזקה אותי כל כך על ההחלטה האמיצה שעשיתי לעבור את הקשירה בגילי, כמה שזו החלטה יוצאת דופן ואחראית. כמה שהיא מעריכה אותי על כך. התרגשתי מאוד. המעבר ממצב שבו כל כך הרבה נשים וגברים דואגים לי ומקבלים אותי כפי שאני בלי לשפוט, בלי אלימות וצעקות – להיפך בעדינות וחיוך וקשב רב. גם העובדה ששחררו אותי מוקדם יותר קשורה ללא ספק להבנה שלהם שיהיה לי הרבה יותר טוב לחזור הביתה ושכל ההתנהלות שלי אחרי הניתוח הייתה למופת – הכנתי את עצמי פיזית ונפשית ועשיתי את כל מה שצריך במהירות מרשימה ביותר.

וכמובן שגם כל הסיטואציה הזו עם אמא שלי שהייתה מאוד מיוחדת. כל כך הרבה תמיכה מכל כך הרבה נשים וגברים, במילה כתובה, בשיחה טלפון, בתגובה כאן בבלוג, בחיוך, בקשב בעידוד.

ואף אחד לא כעס עלי שהתעקשתי לשאול שאלות, אפילו לפני הכניסה לחדר הניתוחים, הרופא שדיבר איתי היה במקרה אותו רופא שביצע את ההיסטרוסקופיה האבחנתית, זה היה מצחיק כי לא זיהיתי אותו  – ואמרתי לו שיש את האיבחון בדף מד"ר זולטי. זה אני הוא אומר. הוא אמר שיעשה אבלציה חלקית. ביקשתי מהאחות שתקרא לו והוא הגיע, והסברתי לו שהדימום לא נובע רק מהמיומה, אלא גם מהעובדה שיש לי שחלות פוליצסטיות ורגישות וכו', הוא הסביר לי בהבנה שככל שהתהליך יתארך כך הסיכון גבוה יותר. הבנתי את הכוונה שלו, לא כעסתי, לא הרגשתי מותקפת. וכל הסיטואציה הייתה כל כך הזויה – הנסיעה במיטה שכל כך דומה לתנועת מצלמה על דולי, חדר הניתוחים הענק עם כל המכשירים המצפצפים, השיחות של האחיות של כמה הן זוכרות איך להפעיל מכשיר כזה או אחר, כי זה לא המכשיר הרגיל (התהליך שעברתי שונה קצת מהתהליך השכיח בגלל שהיו שלוש פרוצדורות מעורבות). אמרתי להן עם חיוך – " אולי תרדימו אותי כבר כדי שאני לא אשמע את השיחות שלכן…", האחות הרגיעה אותי שהרופאים יודעים מה הם עושים, ורגע לפני שנעלמתי אל תוך ההרדמה הכללית עוד הספקתי לשמוע את המנתח שואל איפה החמש, שהוא רואה רק עשר, האחות אמרה שהיא מצאה רק את העשר, אז אמרתי שהי – אני מעדיפה את החמש (הכוונה למילימטרים), למה לעשות חתך כל כך גדול אם אפשר קטן, והמרדים שהיה אדיב וחייכן, חזר על מה שאמרתי כדי שהם ישמעו, וזה היה יפה מצידו. ואז התעוררתי בחדר התאוששות.

אחד הדברים שהטרידו אותי היה הרעיון שיחדירו לי קטטר. אף פעם לא עברתי את זה. אמרתי את זה לאחת האחיות לפני הניתוח כשהיא החדירה לי את העירוי לוריד, מה שכאב וגרם לי לתחושת קור כמו של אחרי תקיפה. אז דיברתי איתה והסברתי לה שהתגובות שלי קצת יותר קיצוניות מהתגובות הרגילות בגלל הפוסטראומה, ושאני מתארת לעצמי שהקטטר יעיק עלי מאוד. היא אמרה לי שלכל היותר אני אצעק ואקלל אם זה כל כך יציק לי ושלא צריך להשאיר אותו הרבה זמן. כמו שהתעוררתי הרגשתי אותו ומיד התחלתי לצעוק בעצבים שיוציאו לי אותו. האחות של חדר ההתאוששות לא הסכימה – לא עזר לה. עשיתי כל כך הרבה רעש בחוסר התחשבות מוחלט במה שקורה מסביבי. אז היא הוציאה אותו, ואז דרשתי סיר – מעניין שגם אחרי ההפלה התווכחו איתי שאני לא באמת צריכה להשתין – guess who's wright and who's wrong, כמובן אלא מה. אותו הדבר עם השתייה. לגימות קטנות וכל זה, ועדיין, תיזזתי אותן קצת עם הסירים, אבל זה באמת מה שהייתי זקוקה לו ולא הייתי אנטיפתית. הן התפלאו שלא סתם קראתי להן. אמרתי לאמא שלי שזו הדרך לקחת חזרה את השליטה על הגוף שלי  ושזה מאוד חשוב לי. בכלל כל השעתיים הראשונות עד שנרדמתי מה הייתי די עצבנית מהרעידות של הגוף וכאבים והחוסר נוחות. כשהתעוררתי אחרי השינה הראשונה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. כל כך רציתי כבר לשבת וללכת, אבל אמרו לי לחכות עד 18:00 (נכנסתי לניתוח ב11:30 בערך והתעוררתי ב13:00). להתיישב פעם ראשונה התיישבתי כבר בסביבות 17:00. אכלתי יופי של ארוחת ערב. שום בחילות שום כלום. תה למכביר שהיה דוחה להפליא, והופלה – אפשר כבר לטייל בעצמי אל השירותים, ולא הרבה אחרי גם במחלקה.

נהניתי מהמרחב הריק והשקט של הלילה. הציטוט בעניין השלמות הוא מתוך אחת השיחות בין אודיסאוס לביני בערב. כל כך חיכינו שאהיה כבר אחרי. מאוד מאוד מרגש.

ואז המעבר מההתגייסות לשהייה בבית החולים. מהחוויה הזו החדשה כל כך של תמיכה גורפת והבנה שלא הייתה בעבר. הפחד שהטוב הזה ייעלם, הידיעה שאת הבדיקה עוד חודש יעשה הגיניקולוג שלי שעבר איתי כברת דרך, וננזף על ידי יותר מפעם אחת, אבל בשורה התחתונה העובדה שהוא מכיר את הסיפור שלי, ונוח לי להיבדק אצלו משאירה אותי פציאנטית שלו, למרות שהיו לי הרבה מאוד סיבות לכעוס עליו. אני מאוד מקווה שהוא ילמד מכל הסיפור הזה, ושפציאנטיות אחרות שלו רק ירוויחו.

איפשהו כשהמונית הגיעה לרחוב שלי, אמרתי לאמא שלי שאני שמחה להגיע הביתה. היא שמחה לשמוע אותי אומרת את זה. אני מבינה שכל ההתגייסות הזו דרשה ממני סוג של התנהלות שדרשה ביציאה מעבר שלא קורה בבת אחת. כמובן גם הפחד להישאר לבד ושמשהו ישתבש – פחד לגיטימי בסך הכל, אם כי לפי ההתאוששות שלי גם הרופא שכתב את מכתב השחרור וגם האחות אמרו לי שאין לי מה לדאוג – עשיתי את כל מה שצריך והסיכויים לכאבים מאוחרים קלושים. כמובן שקיבלתי דף הנחיות מה איפה מתי ולמה, למקרה הצורך.

ועכשיו אני כאן, שמחה לגלות שאני מסוגלת לכתוב את כל הסיפור בנוסף למה שנכתב בלילה. גאה בעצמי עד מאוד, ובכל מי שתומכים ותומכות בי.

משמעותי ביותר. עכשיו המטרה שלי היא באמת לקחת שבועיים חופשת מחלה ולא לרוץ לבקש עירוי ברזל, וזה לא קל, כי הרי כזו אני – חסרת מנוח.

באמת שלא חשבתי שאהיה מסוגלת לכתוב את כל זה עכשיו. הרבה מאוד מילים, הרבה מאוד מחשבות, הרבה מאוד שיתוף והרבה מאוד הכרת תודה.

עשיתי דרך ארוכה. נכשלתי עשרות אם לא מאות פעמים וכל זאת המשכתי, למען עצמי, משום שאני רוצה שיהיה לי טוב.

עדיין לומדת לחיות עם העובדה שריבוי האישיויות שלי לא ייעלם לעולם. הן גדלות, והשקפת העולם שלהן מתרחבת ומעמיקה. אני לומדת להיות יותר נוכחת ויותר אחראית ובשליטה על החרדות ומכלול הרגשות הסוערים שבי.

ברור לי שהניתוח הזה ישנה את החיים שלי באופן משמעותי, בריאות היא דבר משמעותי ביותר, איזון פיזי הוא דבר משמעותי ביותר, והאיזון הזה ישפיע במידה לא מבוטלת על האיזון הנפשי שלי, משום שחלק מהלחצים שניהלו אותי עומדים להתפוגג, חלקם לא. אני מקווה לטוב, ויחד עם זאת מפוכחת מספיק להבין שהחיים שלי לא עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה בעקבות זה – הם הרי כבר התשנו, וזו התוצאה של השינוי הזה.

ושוב המון תודה על התמיכה הכנה.

ושנה חדשה וטובה של בריאות ואהבה, שלווה ושמחה, אחריות וחופש, שגשוג וצמיחה לכולנו.

רוב הזמן היא די חרישית, הקיום שלה מתבטא בסוג של חשדנות ובהלה קלה עם סלסולים דרמטיים בקצוות. בשבוע האחרון ברגע שאני נשכבת לישון, והשינות שלי קצרות ומורטות עצבים, אופפת אותי חרדה, ואני מתעוררת אל תוך חרדה. זה שילוב של כל האירועים המצטברים, תסמיני גמילה מהssri, הפרידה מטקס הלקיחה של הssri שזה וויתור על טקס מרגיע/סוג של אובייקט מעבר וכמובן אוגוסט הנורא.

אחרי שאני מתעוררת, לוקח לי כמה דקות לגרש את כל הסימפטומים – יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאי אפשר לדגמן מיינדפולנס כשישנים. המממ, אני צריכה לבדוק את הרעיון המהפכני הזה, להיות במיינדפולנס גם תוך כדי שינה.

מאז שעברתי לכאן כל הפגישות עם אודיסאוס נערכות בשטח שלו. היו לזה כל מיני סיבות, חלקן שלו, רובן שלי – כבר כתבתי כאן כמה קשה לי כשבאים אלי הביתה. ועד עכשיו היה לי נח לנסוע אליו, סוג של חופש מעצמי, מהמאבק התמידי ביני לבין החפצים והקירות. אתמול זה השתנה – אחרי שניקיתי ותיקנתי את המזגן תוך כדי טיפוס על סולם שוב ושוב למרות הפחד גבהים שלי (הצלחתי לא להסתכל למטה, ולעמוד בלי פיק ברכיים שזה חת'כת הישג!), הצלחתי להביא את הדירה למצב אופטימלי. פתאם הרגשתי צורך שאודיסאוס יבוא ויחלוק איתי את האושר הקטן והמתוק הזה.

זו התקדמות אדירה. וישבתי לכתוב לו מכתב. כמו שהתחלתי לכתוב הפחדים והחרדות פשוט הציפו אותי (אני מתאפקת לא לאמר – היכו בי). ההזמנה נחוותה אצלי ככפיה איומה עליו, חציית גבול נוראית, והדרך הבטוחה לגרום ליחסינו להגיע אל קיצם, כי אני אלחץ על הכפתור שאסור ללחוץ עליו שיגרום לו לזעום עלי ולהעיף אותי לכל הרוחות.

העניין הוא שבין האימה הזו, לבין אודיסאוס אין שום קשר. כשדיברתי איתו בבוקר אחרי משפט וחצי היא יצאה, מבוהלת, מבועתת, בוכיה, ואני הגדולה שמבינה ויודעת מצאתי את עצמי נתלית על בלימה, כי לא רק היא יצאה, נשארתי לבד במערכה מול קבוצת ילדות מוכות ומפוחדות שבטוחות שהנה עומד להתרחש הנורא מכל.

איפשרתי להן לדבר. לא הייתה לי ברירה, ברגעים כאלה הכי חשוב לתת ביטוי מלא לאימה, ולא משנה עד כמה הזויה או מופרכת היא במציאות. זה לא קל לשמוע אותן מדברות ולהישאר נוכחות ותוך כדי להצליח להגיד לאודיסאוס שאני יודעת שאין לזה שום קשר אליו.

"אסור לבקש דברים מאנשים שחוזרים מהעבודה" הן אומרות.  ואני מתאמצת לא להוציא את המשפט שעומד לי על קצה הלשון, כי הוא כל כך נורא – "כי תרביץ לי". המשפט הזה נורא לא משום שהרביצו לי, אלא משום שאיזשהו חלק בי מסוגל בכלל לקשר את אודיסאוס להתנהגות כזו. זה שובר לי את הלב. כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני מבינה שזה ביטוי של האימה שחיה בתוכי שנים. הנה פתחתי את הפה וביקשתי והיצבתי תנאים, הזמנתי אל השטח שלי, יש לי שטח – זו חוויה חדשה מאוד. ומתוך כך, דווקא מתוך הרגשת הבטחון והאמון הכל כך עמוק שלי באודיסאוס, דווקא מתוך הקשר הבריא הזה שמלא בתקשורת בוגרת, והמון המון אהבה, העובדה שהבקשה לשינוי התנאים, הגבולות, באה ממני מאיימת על הקיום שלי.

דוגמא קלאסית לאיך בקשה קטנטנה ולכאורה מובנת מאליה -  כלל לא מובנת מאליה ודורשת אומץ, תעוזה ואת מלא תעצומות הנפש שלי.

אני מגלה שהתימה הזו באה לידי ביטוי לאורך השבועיים האחרונים בייתר שאת. ניהלתי עם אודיסאוס שיחות ארוכות על הפחד שלי שאני כופה עליו לשתף איתי פעולה. כל פעם שאני אומרת משהו שאני רוצה, שאני נענית לצרכים שלי באופן גלוי ומיידי, אני נחרדת בתוכי שהנה – אני אונסת אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה.

והנה בא הבכי – מסתבר שאני לא מסוגלת לתפוס מערכת יחסים זוגית כמערכת שאין בה כפייה, שאין בה אונס. אודיסאוס,אין בו אפילו פרומיל של רע כלפי,  הוא קשוב ועדין ותומך ומכבד. אני בטוחה שברובד מסויים הוא עדיין מופתע מעוצמת האימה שפורצת ממני, ואולי אפילו מסתיר את העלבון, למרות שהוא מכיר את הסיפור שלי ואותי, כי באמת שיש משהו כמעט בלתי נתפס בתגובות האלה שלי.

העניין הוא שהדימוי שלי של עצמי של ילדה/ייצור שאונס/כופה את הרצונות שלו על אחרים לא נובע מהאונס שעברתי, אלא מהדיאלוג שהיה לי עם אבא שלי רוב החיים שלי היה מבוסס על ההנחה שאני מנסה לכפות עליו להרגיש/לחשוב/לדבר/להגיב באופנים שמתאימים לי, שאני פרסיטית נצלנית מלאת כוונת רעות, והכינוי "קליפה" (מה שמוכר יותר כ'קלפטה’ הכיל בתוכו את התפיסה שבאופן בסיסי אני אישה מפחידה מרושעת נצלנית מניפולטיבית ובשילוב ה"תוציאי את המילה צריך מהלקסיקון שלך", נוצר מצב שמגיל קטן הייתי אמורה פשוט לשבת ולהיחנק מכל הצרכים שלי, סוג של גאגינג רגשי ומנטלי.

כל צעד שלי, ולו הזעיר ביותר, של ביטוי של צרכים אמיתיים שלי,שנוצר להם מקום בעקבות/מתוך תהליכי ההחלמה שלי, מפעיל את המנגנון האכזרי שחבוי בתוכי – מחזיר אותי אחורה בזמן אל הרגעים שהוצאתי את המילה צריך מהלקסיקון שלי. ההזמנה הזו של אודיסאוס אלי הביתה הייתה ביטוי כל כך ישיר של צריך. באיזשהו אופן חלק מההצלחה של מערכת היחסים שלנו עד כה נובע מהדמיון בין המבנה של הפגישות שלנו למבנה של פגישות עם פסיכולוגית – המחוייבות שלו לעבודה שלו, העובדה שיש לו x זמן פנוי, הביאה לכך שאנחנו נפגשים בדרך כלל ערב בשבוע ובשאר הימים אנחנו בקשר וירטואלי וטלפוני.

ואני מצטטת את עצמי מהפוסט הידוע לשמצה – 'מילים יפות ללא כיסוי':

"לצערי אחד מהאנשים שלדעתי מחזיק בגבולות בריאים מאוד ושבשמחה הייתי מכירה אותו, מחזיק בגבולות כל כך בריאים שהוא מעדיף אותי וירטואלית לחלוטין וקורקטית להפליא. אני תוהה אם הוא חווה אותי כחסרת כבוד לגבולות שלו. ייתכן מאוד שכן. התחלתי לתהות עוד לפני שפגשתי את צייד הפרפרים אם אולי מה שאני צריכה לעשות זה לפתח סוג של נאמנות לדמות הפנטסטית שיצרתי בתוכי וככה דרך ההקשרות הזו לדמות שהשלכתי עליו אני אוכל לעזור לעצמי לא להתקרב יותר לאף אחד, כי הוא יהפוך להיות האודיסאוס שלי, כי נדמה לי שעדיין קשה לי להציב בעצמי את הגבולות שלי ולשמור אותם.

כן, זה נראה לי כרגע פתרון הולם ביותר. אני בזאת מכריזה שאני מאוהבת נואשות באודיסאוס, וכל המחזרים יכולים להמתין לשווא שאשבר ואלך עם אחד מהם…"

הבית שלו, התנאים שלו. מזכיר לכם מישהו? מה קורה אם פתאם אני משנה את הכללים וזה הופך להיות 'הבית שלי, התנאים שלי'?

מה שכן, אני חייבת להבהיר שברור לי לחלוטין ומעל לכל ספק באופן תיאורטי לחלוטין שאודיסאוס הוא גבר עצמאי ואחראי (או כמו שברגעים כאלה הוא אוהב להגיד – 'אני כבר ילד גדול' ) – הוא יודע יפה מאוד להגיד לא כשלא מתאים לו.

אבל הקושי הוא לא רק הפחד שאני אונסת אותו לפעול בדרך מסויימת אלא גם במקביל הפחד מדחייה – הנה צייצתי בדחילו ורחימו (לא, בדחילו ורחימו זה לא  המונח הארמי לטוויטר) שאני רוצה שיבוא, מה יקרה אם הוא ייסרב? (הוא לא סירב דרך אגב, למי שעוד נשארה במתח, מה הייתה התשובה).

אני תוהה אם כל פעם שאני אעשה איזשהו צעד חדש היא תתעורר – התשובה היא חיובית ככל הנראה. ברמה הטיפולית זו למעשה תגובה טובה ומרגשת, משום שההתעוררות הזו כשהיא באה לידי ביטוי בשיתוף ישיר ולא בacting out, מחברת בינה לביני, וגם בינה לבין אודיסאוס, והיא לומדת לבטוח, ומצליחה עם כל הפחד והאימה להגיעה להישגים – במקרה שלה זה להצליח להיראות להישמע ולהיות ולהרגיש אהובה, במקרה שלי זה להצליח לטפס על הסולם אפילו שנורא נורא מפחיד ונדמה לי שהנה עוד רגע אני אצלול ואתרסק על הרצפה, כי שווה להתגבר על הפחד, עובדה שלא נפלתי, ולא רק שלא התרסקתי, גם יש לי עכשיו מזגן שעובד לתפארת והכל בזכותי! לפי האנלוגיה הזו שווה לי לנסות לנקות לאודיסאוס ת'פילטרים .

השאלה היא – למה לעזזל אודיסאוס צריך לעבור את זה?

התגובה האחרונה של צ. עוררה בי צורך לכתוב על החלק האלטרואיסטי של הבלוג הזה. כן, החלק הזה קיים, ואני מרגישה את הנוכחות שלו מדי פעם כשאני כותבת.

חשוב לי לחשוף את הדרך שאני עושה, לתעד אותה, כדי שהתעוד יהווה סוג של תמיכה, השראה, אור קטן, תקווה למי שנמצא/ת בדרך אל עצמה/ו. אני מקווה שברור שזו עבודה קשה ומפרכת, לא משהו שמשתנה בין רגע, ושהמסר הוא שזה אפשרי ולא שזה קל. זה לא קל. לא במקרים של קומפלקס טראומה. אני אנסה לכתוב כאן בפוסט הזה דגשים שיבהירו את ההבדלים בין קומפלקס טראומה וptsd, כדי שלא יהיה כאן בלבול.

קודם כל קומפלקס טראומה בניגוד לptsd היא מצב של פגיעה מתמשכת או מספר פגיעות. לא מדובר כאן בטראומה ספציפית יחידה, שניתן לרפא בעזרת 'חשיפה מבוקרת'. לכן התפיסות של טיפול קצר מועד אינן רלוונטיות למצב הזה.

אחד הדברים שאפיינו לאורך השנים את הקושי שבמצב שהייתי בו, הוא הפער הבלתי נתפס בין ההתפתחות המנטלית שלי להתפתחות הרגשית. אני משערת שיש משהו כמעט בלתי נתפס כשאני כותבת שלא היה לי מושג שבושה היא רגש או שאכזבה היא רגש. לכאורה בחורה רהוטה כמוני, אמורה להבין את הדברים הללו. אז זהו, שלא. לחלוטין לא. המצבים הרגשיים הקיצוניים שמלווים אנשים עם קומפלקס טראומה נובעים מחוסר היכולת להתמודד/להבין את הרגשות שלהם. זו לא טיפשות, אלא מנגנון שקרס כתוצאה ממציאות שהמח לא היה מסוגל להתמודד עם הסתירות העמוקות שבה.

אחד המאפיינים של בריאות נפשית ובגרות נפשית זו היכולת להכיל רעיונות/רגשות סותרים בלי להתמוטט. מבחינתי זה בכלל לא מובן מאליו. למשל – להבין שבן אדם יכול להיות אכזר ואוהב או אטום ונדיב. להבין שהדחפים והרגשות שלנו לפעמים פועלים במישורים מקבילים. זה מכאיב אבל נכון.

אם בתחילת הדרך חשבתי שהפכתי לעדות מהלכת וזה הכעיס אותי מאוד, עכשיו אני מבינה שהעדות כאן היא לא מה עשו לי, זה חלק קטן מהעניין, אלא עדות של איך רסיסי אדם הופכים אישה עקב בצעד אגודל. איך מתוך הכיעור צומח יופי. איך מתוך הבדידות נולד חיוך. משום שבסופו של יום עד כמה שזה נשמע מפתיע או מביך או נדוש, לא רק על החיים שלי נלחמתי, אלא על הזכות שלי לאהוב ולהיות נאהבת. יהיו אנשים שיגידו שזו פריבילגיה ושיש רעבים באפריקה, ושאהבה זו לא זכות (כן, כבר ראיתי תגובות כאלה במקומות אחרים), אבל הם יכולים לנבוח עד מחר, משום שההכרח הוא אולי אבי ההמצאה אבל הצורך באהבה הוא האמא שלה…

טוב, עוד לא לקחתי אותו, והיום עוד לא נגמר אבל עכשיו בא לי לכתוב.

אתמול בערב אודיסאוס זרק רעיון די מטורף בקשר לסרטון אנימציה שהוא אוהב לצטט – איזה מגניב אם זה היה הצלצול של הנייד שלו. כמובן שמיד בדקתי את האפשרויות, ובסופו של עניין מצאתי את עצמי הופכת mp4 לmp3 דוגמת מתוכו את החלקים שרציתי, עורכת אותם והופכת אותם ל10 שניות שיחזרו על עצמן בכל פעם שמצלצלים אליו. הכל התרחש תוך כמה שעות בחדוות יצירה משועשעת למדי – פשוט צללתי פנימה אל תוך העשייה. לא התייאשתי והשתמשתי במה שידעתי שקיים, חלק מהתוכנות היו כאלה שרק שמעתי עליהן ולא השתמשתי, וחלק כאלה שחיפשתי ומצאתי חינמיות בנוסף לסוג עריכה שלא התעסקתי איתה כמעט אם בכלל ב audacity. היה תענוג. מה גם שהתוצר המוגמר שימח את אודיסאוס עד מאוד. וזו בעצם הסיבה שכתבתי את כל ההקדמה הזו.

חיזוק חיובי.

זה עדיין עובד, וזה נפלא.

יכול להיות שתרימו גבה, כי בכל זאת – אישה בת 35, את לא חושבת שאת מבוגרת מדי בשביל זה? אז זהו שלא. ממש לא. זה כל כך חסר לי רוב חיי, ליצור משהו ולקבל תגובה חיובית ואוהבת. לראות שהעובדה שאני יוצרת כל דבר שהוא, בין שהוא שימושי או לא, גורם למי שאוהב אותי לחייך, להתרגש, להגיב, להיות מסוקרן, לרצות עוד. עדיין הצורך שלי לרוץ אל אודיסאוס עם כל יצירה חדשה, רעיון חדש, מטרה חדשה, ולהגיד לו – תראה, תראה מה אני עושה, תראה מה עשיתי, נכון ש'תה אואב אותי הכי הכי בעולם?

יכול להיות שזה ימשיך ככה כל החיים שלי, יכול להיות שעם הזמן הפצע יגליד ואולי אפילו לא תהיה צלקת. השינוי הזה בתחושה שלי עם היצירה, עם העשייה. הכח שאני מקבלת מהשיתוף. האושר והסיפוק שאני חווה מהעובדה שאני יכולה למלא כל מיני משאלות קטנות שלו. השילוב בין השאיפות שלי לאמונה שלו בי.

"My best friend is the one who brings out the best in me."
Henry Ford

היום אני מצליחה לראות ולהבין למה לא הצלחתי להשתלב בעבודה בחוץ עם אנשים או בלימודים. המממ, אני אנסה לנסח את זה בכתיבה, למרות שההבנה הזו בחיתוליה. קודם כל ברור לי היום שאני סוג של מתבודדת. רוב העבודה שלי נעשית לבד עם עצמי, אם לא כל. אני תמיד צוחקת כמה שאודיסאוס נורא מולטיטסקינג ואני הכי לא – מסוגלת להתרכז בדבר אחד בלבד בזמן נתון. אם תוך כדי שיחה איתו הוא מפנה אותי לקליפ של שיר או סרטון, ואני עושה את הטעות ולוחצת על play, התחושה היא כאילו מישהו השתמש בקאטר וחתך את הריכוז שלי. בד"כ אני מיד סוגרת את המחשב – כי אפילו לראות את המסך פתוח מול העיניים שלי מסיח את דעתי.

אני מסוגלת להתייעץ, אם אני נתקעת או לא יודעת וצריכה עזרה. אבל העבודה עצמה היא בתוך השקט שלי. לפעמים זה נורא מרגש, לפעמים אני פשוט מאוד רצינית ומרוכזת ופרקטית – טוב בדרך כלל אני רצינית ופרקטית כשאני יוצרת, ומאוד מאוד מאוד מיזנטרופית ולא כדאי להתקרב אלי בכלל. אין לי מקום לשום דבר חוץ מליצירה באותו רגע.

העניין הוא שהאהבה הזו שלו, החיזוקים החיוביים, העובדה שאני מעריכה מאוד את התגובות שלו, העידוד, ההקשבה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות שזה באמת עובד, זו לא סתם תיאוריה, שחיזוקים חיוביים על התקדמות גורמים לרצות להתקדם עוד. זה שינוי כל כך עמוק, במקום לכתוב מתוך מצוקה או שנאה או מלחמה באובדנות, אני כותבת מתוך – חרדת נטישה?! אופס… טוב אבל לא רק, נכון שלא רק? אבל נכון שלא?

עוד כדור וחצי וזהו. חוץ מבחילות שבאות והולכות אני בסדר. אפילו יותר מבסדר. מתחילה להפנים שהעצמי שנבט וצמח בי לא הולך להיעלם. עדיין חרדת נטישה שבאה לידי ביטוי מדי שיחה עם אודיסאוס…

דיסקסנו איך להמשיך מכאן עם היחס לכל הנושא. האיזון הנכון בין לשים לב ללהרפות. הצורך בראייה ראליסטית שלא משייכת כל שינוי לכדורים. אין לי מושג מה תהיה התגובה שלי ביום שלישי כשאני לא אצטרך יותר לקחת. כמו שאמרתי לו "לקח לי כל כך הרבה זמן להסכים לקחת כדורים והנה כשסוף סוף התרגלתי ואני לא במלחמה עם זה אני עכשיו צריכה להתרגל לזה שאני לא צריכה אותם יותר…". מקווה שזה יהיה כמו שלוקחים אנטיביוטיקה – מהר מאוד שוכחים מכל העניין וממשיכים הלאה.

הצורך שלי לשתף פחות דוחק מבעבר. את הפוסטים האלה אני כותבת בעיקר מתוך אחריות ופחות מתוך מצב של להיות או לחדול. הצלחתי להגיע לסוג של רגיעה שעברו שבועות אם לא חודשים מאז שהרגשתי אותה. לשבת ולבהות. הראש שלי היה כל כך עמוס כל התקופה הזו, כל כך הרבה מלחמות והתרוצצויות וצרכים לא ממומשים ושאלות ושאיפות וחוסר ודאות. המקום שלי בעולם הזה הרבה יותר ברור לי. גם הכללים. אני לא מרגישה אאוטסיידרית, לא מרגישה מיספיט. זה חדש לי. וזה נובע מתוכי ולא מתוך הזדהות עם רעיונות של אנשים אחרים, אלא מתוך שהתחלתי להבשיל סוף סוף. שנים של עבודה חסרת מנוחה להצליח להגיע אל עצמי, להצליח לנשום ולתפקד. להצליח להגיע למצב שלא מתעלמים ממני יותר. שאי אפשר להתעלם ממני. שיש לי מקום ואפשרויות ודרך. להרגיש שסוף סוף אני באמת מתאימה ולא כי התאמצתי להתאים אלא משום שהפכתי להיות מי שאני ואת זה מחפשים.

חששתי מאוד לעבור את גיל 35 ולהישאר בלי כיוון ממשי בתוך חוסר בהירות ואינספור שאלות חסרות מענה. כמה טוב לחזור אל חיק הכתיבה מתוך החופש שיש לי עכשיו ולא מתוך הכורח לכתוב את עצמי לדעת משום שאני חייבת לתעד ולהעיד עד שמישהו ישמע.

וואוו, כמעט חצי הדרך. איזה כיף. זה הפך להיות די משני כל העניין. אבל אני ממשיכה לנטר – אחראית.

מצאתי את עצמי כותבת סיפור במשך תקופה עם הפסקות. לא רגיל אצלי בכלל. באיזשהו שלב אפילו הרגשתי קצת סוג של writers block משום שזו הייתה משימה שהצבתי לעצמי – לסיים את הסיפור הזה. כל התהליך היה מרתק מהסוג שאני מכירה יותר מתחום המוסיקה, רק שעם שירים זה מתפרש לכל היותר על פני חצי שעה, שעה. וכאן היה על שבועות. זה השיג משמעותי בשבילי מכל כך הרבה בחינות. אחד הקשיים הבולטים שהיו לי התבטא בקושי עצום לחזור אל יצירות לא גמורות לסיים אותן. זה דורש המון משמעת עצמית. לראייה – כמות הפוסטים הבלתי גמורים שמכונים כאן מאחורי הקלעים – טיוטות. ומדוברים על עשרות כאלה. מהבחינה הזו דד ליין הוא תמיכה נהדרת. אבל מעטות הפעמים שלכותב אנונימי יש איזשהו דד ליין חיצוני.

כל התהליך היה מרתק. זה התחיל מידיעה פנימית של רעיון שחשבתי שיהיה הרעיון המרכזי. למרבה הפליאה תוך כדי כתיבה, כשחזרתי אל הסיפור אחרי הפסקה, גיליתי שהדמות שחשבתי שתהייה דמות אפיזודיאלית למדי היא בכלל הדמות הראשית והדמות הראשית, היא דמות משנית. כך גם הרעיון המרכזי הסתבר כאפיזודה בתוך הסיפור. היה שלב שבכלל חשבתי שאין לו מקום בסיפור – זה היה השלב שנתקעתי. חזרתי הוספתי כמה משפטים, אבל משהו לא הסתדר לי. היום כשחזרתי שוב לכתוב, נזכרתי במה שהמורה שהייתה לי לספרות הייתה מספרת לנו שאחד הסופרים האהובים עליה תיאר את תהליך הכתיבה שלו (נדמה לי עמוס עוז, לא בטוחה, וגם הציטוט ממש לא מדויק) איך כל הבוקר ישב וכתב נקודה ואחר כך ערב שלם הוא ישב כדי למחוק אותה. במקרה שלי מה שעשה את ההבדל היה  לחזור כמה שורות אחורה ושנות מילה אחת מזמן עבר לזמן עתיד – וזה מה שעשה את ההבדל ופתח לי את הפתח לסיים את הסיפור. זה די מדהים כשחושבים על זה, שכל ההבדל היה מילה אחת לא מדוייקת. הבדל עצום – אחרי השינוי הכתיבה פשוט חזרה לשפוע ממני, והרעיונות התפתחו והפתיעו אותי לחלוטין. מה שעוד יותר מוזר לי זו העובדה שבנקודה מסויימת הייתי מוכנה ללכת ולפתח רעיון שכל כך לא מתאים לי לכתוב אותו מתוך מחשבה שזה הסיום של הסיפור. רק אחרי שכתבתי אותו הסתבר לי שלא.

מדובר כאן על התבוננות, הקשבה, פתיחות, אמון והתמסרות. לחשוב שכמעט וויתרתי. כבר הייתי עמוק בתוך האכזבה מעצמי, שכמובן קיבלה אלף ואחת צורות – מסתבר שכאני מאוכזבת מעצמי אני מיד בטוחה שמי שאוהב אותי מאוכזב ממני לפחות  באותה המידה מה שמיד מכניס אותי לחרדת נטישה מה שבאופן פרדוקסלי גורם לי לשבת לכתוב כדי להתמודד איכשהו עם התחושות המגעילות והמיותרות הללו.

עכשיו אחרי שהצלחתי להתמודד עם משימת כתיבה מורכבת יותר בהצלחה, יש סיכוי שאני באמת אצליח לכתוב את הספר שהתחלתי לפני כמה חודשים. סבלנות והתמדה ואמון בעצמי, ותמיכה ואהבה ממי שאוהב אותי ושחשוב לי.

בדרך הזו אני בהחלט אוכל להמשיך בלי הכדורים.

יושבת אצל הפסיכיאטרית עם מכתב מהרופאת משפחה המקסימה והחכמה שלי. אין לי מושג מה היא הולכת להגיד. תהיה התנגדות? לא תהיה התנגדות? ואם תהיה הסכמה – מה הלאה?

- כן.

היא אומרת.

- ההיפרטריגליצירייד הוא תוצאה של הssri. יש שתי אפשרויות – או שנפסיק עם הssri ונחליף לקבוצה אחרת…

ואז מגיעה הפתעה:

- אני חושבת שאת יכולה כבר להפסיק עם הכדורים לגמרי.

כן. תוך שבועיים מהיום אני לא לוקחת יותר כדורים. דוקטורס אורדרס.

מפחיד.

מרגש.

מאוד מרגש. ומהמון בחינות. קודם כל העובדה שהיא שיבחה אותי על ההתקדמות שלי, על השינוי שעברתי, זו דוגמא נהדרת לעובדה שהשינוי ניכר. בפעם הקודמת שהייתי אצלה היא עדיין חזרה ואמרה לי להמשיך לקחת את הכדורים ולא להפסיק, בלי ששאלתי בכלל על הנושא. מה שכן, היא גם סיפרה לי על מחקרים חדשים שעשו בקשר לbpd ושברור שאנשים שמפתחים את ההפרעה הזו נולדים עם רגישות יותר גבוהה מאנשים אחרים לכן התגובה שלהם לסביבה לא מתקפת כל כך קשה. אני זוכרת שהיה לי מוזר הצורך שלה לספר לי את זה ולנסות לפייס ביני לבין ההגדרה הזו. היום אני מבינה שלמעשה זו הדרך שלך לבחון את המצב שלי כל פעם שאנחנו נפגשות – סוג של חומר נפיץ במיוחד, ובאמת כשהיא דיברה על זה לא הגבתי בעוינות.

היא דיברה איתי על השינוי באופן שאני מביעה את עצמי. שאני הרבה יותר רגועה ופחות דרמתית ושהדרמתיות שלי הייתה תוצאה של זה שלא הקשיבו לי וזו הייתה הדרך שלי להצליח להגיע אליהם. כמה נורא. כמה נכון. זה שוב מחזיר אותי לעובדה שיש אנשים שמתאבדים בדיוק בגלל זה. כל כך עצוב. בכל אופן, הבנתי על מה היא מדברת והשלמתי את המשפט שלה – שזה עורר באנשים אנטגוניזם. היא הוסיפה שזה גרם להם לחשוב שאני משקרת. נדמה לי שהיא אמרה את זה בתגובה לכך שאמרתי לה שהתופעות לוואי של הssri היו בדיוק הסיבה שכל כך התנגדתי להתחיל לקחת אותם שוב, ושכל מה שאמרתי לה היה אמת.

זה עדיין מרגיז אותי. מודה. אבל אני מבינה. אני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי פעם בקשר להתנהגות והחשיבות של ההתנהגות כשרוצים להגיע לתוצאה מסויימת. יחד עם זאת ברור לי לחלוטין שחלק ניכר מהבעיה נבע מהשוביניסטיות והאטימות של המערכת עצמה.

אחד מהדברים ששמתי לב אליהם במיוחד בקשר שלי איתה, כמו העובדה שקשה לי להודות בעובדה שיש לי קשר איתה, ארררר, הוא שהיא עושה עבודה טובה מאוד. שהיא בסדר. הפיכסולוגית שלי אמרה לי שהצליחה לפתח התקשרות טובה עם הפסיכיאטרית, מה שהפתיעה אותי, והיא עוד אמרה את זה אחרי שצעקתי עליה נורא בזמנו – לטענתה זה חלק ממה שהראה שההתקשרות טובה. עכשיו כשאני חושבת על השיחה האחרונה שהייתה לי עם הפיכסולוגית, דיברנו על כמה קשה היה לי להביע כעס וזעם, וכנראה זו הסיבה שהיא אמרה שההתקשרות טובה – כי כן הבעתי את עצמה ועמדתי על דעתי.

עדיין הכל כל כך חדש לי. תוך כדי הכתיבה של הפוסט הפיכסולוגית התקשרה אלי וסיפרתי לה את הבשורות הטובות. כמובן שאמרתי שאני מפחדת למצוא את עצמי במצב פסיכוטי בלי הכדורים, ושאני מקווה שהיא תזהה ותגיד לי – התגובה שלה הייתה לאמר לי שאפילו מקרוב קשה לזהות אצלי מצבים פסיכוטיים כי אני כל כך טובה ומשכנעת, אז שאני לא אסמוך עליה בנושא זה בעצם סוג של טיפ לדעתי – אחד הסימנים הכי ברורים למצב פסיכוטי אצלי זו נחרצות קיצונית. מן סוג של פונדמנטליזם קיצוני ושינויים דרסטיים בסגנון חיים. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה יותר, כי ברור לי שחלק ניכר מהמצב שהייתי בו היה תוצאה של חוסר תמיכה מוחלט והתגובה ההגיונית להתנגדות/דיכוי/אטימות/התעלמות/כפייה היא מרד/התרסה/התנגדות סוג של קנאות לדרך ההפוכה. אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי במקום הזה יותר בחיים שלי. בהפוך על הפוך זה הפך אותי לאטומה בדיוק כמו אלה שהתעללו בי.

ברור לי שהעובדה שאין לי חרדות מלהיות לבד, שאני מסוגלת לנהל מערכת יחסים מאוזנת של ביחד ולחוד, שיש בחיים שלי גבר שאוהב אותי מאוד ואני לומדת לחיות עם זה, זו תוצאה של העבודה הארוכה והעיקשת שעשיתי עם עצמי שנים, הכדורים היוו קביים ותו לא כדי שאני אוכל ללמוד ולפתח את יכולת המיינדפולנס שלי לדרגה כזו שהתגובות הרגשיות הקיצוניות שלי יתמתנו כתוצאה מהיכולת לעקוף אותן ולהתבונן מהצד.

כמובן שזו גם תוצאה של העובדה שפתחתי את הפה והכרחתי את מי שצריך להתמודד עם האמת. עושה רושם שהחיים שלי הולכים להשתפר מאוד, והם כבר הרבה יותר טובים ממה שהם היו בעבר. ולכתוב את זה מעורר בי חרדה פנימית קלה – אבל את זה אפשר תמיד לקשר לגנים הפולניים שלי… או שלא.

אני אשתדל לכתוב כל יום במהלך השבועות הקרובים, כדי לנטר את התהליך כיאות. אני מאמינה שכמו שידעתי בעקבות ניסויים בבני אדם I ו II לחזור לקחת את הכדורים עם כל הקושי שבדבר, אני אדע גם הפעם אם אכן יש צורך. חוץ מזה – תמיד יש זנקס במקרי חירום, והחרדות שהזנקס עוזר להרגיע גם ככה לא טופלו בעזרת הssri.

מאוד מסקרן אותי לפגוש את עצמי בלי הכדורים. מייחלת לגלות שהעצמי הזה שבניתי בעמל רב יתגלה כעצמי עצמאי ולא תוצאה של עזרה כימית חיצונית. אני מקווה שזו לא תקווה גדולה מדי.

בהצלחה לי.

ואם מישהי או מישהו מקוראים כאן ישים לב לשינוי חשוד בתכנים – אני מבטיחה לא להסתיר, אחרת הבלוג לא ימלא את תפקידו, בבקשה תגיבו, תמיד ישנה האפשרות שאני לא אקלוט שזה קורה…

לילה שני ברציפות שאני חולמת על שני חדרים (שלא קיימים במציאות ומעולם לא חלמתי אותם) שלא נכנסתי אליהם מאז שעזבתי את ערד. בחלום הראשון החדר האמצעי מלא בכל מיני פיצ'פקס ישנים שלי שלא זכרתי. המון כלי ציור בעיקר – צבעים מסוגים שונים, מכחולים, מחזיק מפתחות בצורת דג כחול כסוף – הכניסה היא דרך הדלת האמצעית של הארון שהיה לי בחדר.

כשאני חושבת על זה בעצם שני החדרים באמת מקבילים לשתי הדלתות באיזשהו אופן. הלילה חלמתי שההורים שלי חסמו את הכניסה עם כל מיני דלתות ישנות שנשענו עליה והמעבר לחדר הקיצוני הימני היה חסום עם שתי ערימות גבוהות של אריחים בכל מיני צבעים. הפעם נוספו חלונות ודלת פתוחה שלא הייתה שם קודם – החוצה. ביקשתי שיפנו משום שרציתי להמשיך לאסוף את הדברים שלי משם ולנקות את החדר.

רגע, לפני זה קרה משהו ממש ממש מוזר בחלום. רבתי נורא עם אמא שלי (טוב זה לא מוזר), סאגה ארוכה למדי של כעס ועייפות וכל הריב דמה מאוד לריבים שהיו לי איתה כשהייתי טינאייג'רית ולתשובות/תירוצים/טענות שתמיד נשמעו כמו שקרים שהייתי מטיחה לכל עבר משום שלא יכולתי לאמר את האמת. בכל אופן, היא מדדה לי את החום, וזה מה ששבר אותי – משום שהיא מדדה לי אותו בשמן ששני נרות דלקו מתחת למד חום כספית מה שגרם לכספית לעבור ת'ארבעים כמובן. היו שם גם שני מזרקים חשודים למדי. (כן זה נשמע כמו חימום של משהו אחר לגמרי…  לא קלטתי את זה בחלום) התעצבנתי,  והלכתי משם אל החדר שלי. אחותי ישבה שם מתקתקת על מכונת כתיבה. סיפרתי לה. היא אמרה משהו על ימי רביעי, שהם כבר לקראת סוף השבוע ואז מתחילה נפילה ושצריך להבין את זה – כמו תגובה לסוף היום כשמחשיך ונהיה עצוב ומגעיל כי שקעה השמש. ואז היא הפסיקה. התחלתי לבכות וביקשתי ממנה שתעזור לי, שהיא יודעת והיא יכולה לעזור לי, ואז קרה הדבר המוזר ההוא:

היא ביקשה ממני לשלם לה. אמרתי לה שתסתכל מאחורי הגב שלה. היא שלחה את הידיים מאחורי הגב. בעקרון מה שהיא הייתה אמורה להחזיק זו קופסא כסופה עם פיתוחים. אבל זה היה כאילו פנטומימה כאילו דמיוני, לא ראיתי את זה באמת. הקופסא הייתה אמורה להיות מלאה מטבעות של כסף. המטבעות האלה ייצגו את כל מה שהיא קיבלה ממני לאורך השנים. היא הוציאה משם משהו אחר (שוב הכל רק בתנועות – ראיתי את זה בלי לראות כלום בפועל), משכית גדולה בגודל של שעון על שרשרת, וכשהיא פתחה אותה היא אמרה שמה שיש בפנים זה את הלב שלה. שנתתי לה את הלב שלה.

ואז חלמתי שהגורואית מתקשרת אלי ואומרת שהתקשרתי אליה. לא התקשרתי ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. היא התעקשה. אמרתי שזה בטח נלחץ בטעות. היא סיפרה שאספו חומר ממישהי שהשם משפחה שלה לב, וממני – לא ישירות, איזה גוף חוקר ממשלתי. היא דיברה איתי כאילו היה ברור לה שבזמן שגברת לב וההורים שלה חורשי רעה ואי אפשר לסמוך עליהם כלל, אני כמובן לא התכוונתי למילה ממה שכתבתי, וברור שכך גם אעיד. התשובה שלי למה שהיא סיפרה הייתה שאני חושבת שאסור לה לטפל באנשים, שהגבולות שלה פרוצים לגמרי, ושהיא פסיכית. זה לא נאמר בזעם, אלא בטון כמעט נונשלנטי. התגובה שלה הייתה לדבר על עיסקה. עיסקה של מאות אלפי דולרים. הבנתי שכבר הוצעה עיסקה כזו לגברת לב, העיקר לא להגיע לתביעה ממשית. ואז היא דיברה על אזרחות זרה, מיד חשבתי שאם ככה לא רק לי אלא גם לאודיסאוס – היי, הכח בידיים שלי. ואז היא התחילה לדבר על מיליוני דולרים ועל ג'ודית לואיס, שכמה שאני חושבת שהיא נפלאה גם היא טיפלה במישהי מבוגרת וכעסה עליה בטלפון וניתקה בלי לתת לה את הכדור. אז המטופלת התקשרה למשטרה.

והמסקנה מהחלומות?

קודם כל שלא לקחתי אתמול כדור וכנראה בגלל זה התעוררתי כמו שהמשפט נאמר – (זה למעשה אודיסאוס, דיסוציאציה, כדור… החלק האחרון – ג'ודית לואיס הרמן כתבה את טראומה והחלמה).

אבל הקטע עם המשכית עם הלב – אם לא הייתי כותבת אותו לא הייתי קולטת.

החדר שלי בחלום לא היה החדר שלי – זה היה החדר טיפולי, ואחותי לא הייתה אחותי אלא הפיכסולוגית שלי. בטיפול האחרון היא ענדה תכשיט חדש ויפהפה של שעון עם פיתוחי כסף על שרשרת. שאלתי אותה אם זו משכית או שעון. והתפעלתי ממנו נורא.

מדהים.

אני חושבת שהחלום הזה מסמל התפתחות ענקית בקשר שלי איתה ולמעשה בקשר שלי עם עצמי ועם העולם בכלל.

הכסף והזמן (שעון מכסף שיוצא מקופסא עם פיתוחי כסף שאמורה להיות מלאה מטבעות כסף) מתוארים בחלום כסמלים כל כך חזקים עד כדי שהם מוצגים כבלתי נראים בפנטומימה – אלה רק סמלים של סמלים של סמלים:

קופסת הכסף מסמלת את התשלום שהיא מקבלת ממני על הטיפול.

השעון מסמל את הזמן כלומר המסגרת של הטיפול

והלב – ההקשבה שאני מקבלת והאהבה במסגרת הטיפול.

המממ, אם אני זוכרת נכון, ימי רביעי היו הימים הקבועים שלנו במשך תקופה.

מכונת הכתיבה מסמלת את המחשב שאצלה בחדר הטיפולים שמתפקד כחדר עבודה כשאני לא נמצאת שם (איזה התעלמות גורפת מהעובדה שהיא מטפלת באנשים אחרים…, אחותי בתפקיד הפיכסולוגית מסמלת את העובדה שכשאני לא במסגרת הטיפול אין לי קשר איתה (אחותי הרי לא מדברת איתי ואין לה קשר איתי) – לכן ההתפנות שלה ממכונה הכתיבה לרגע הייתה הדגמה של מצב חירום שאני מתפרצת אל תוך חדר העבודה שלה שלא במסגרת הטיפול ולכן מקבלת סוג של רמז לעבודה עצמית, כשאני מתחילה לבכות ומבקשת עזרה משום שיש לה נסיון והיא יודעת להתמודד, באה דרישה לבצע את זה במסגרת הפגישה (כסף ושעון) – אחרי שהיא פותחת את המשכית/שעון כסף שהלב שלה נמצא בתוכו, אני פותחת את הארון שמוביל אל החדר הישן מהחלום הראשון ומבקשת ממנה לבא איתי – הפעם יש פתח החוצה, אבל הג'אנק של ההורים שלי מפריע, אנחנו לא יכולות להיכנס.

ואז חלמתי על הגורואית שבניגוד לפיכסולוגית (היא לא באמת פיכסה, זה הפיכסה שיוצא אצלה בחדר… ) חסרת גבולות נסיון ידע אחריות ולב.

כשהיא הציעה לי את העסקה התלבטתי מה חשוב לי יותר – להשתמש בכסף כדי לשקם את עצמי, או שאף אחד לא יוכל להיפגע ממנה יותר לעולם.

היא זו שאמרה לי להפסיק בזמנו את הכדורים. רק בגלל זה יכלו להכניס אותה לכלא נראה לי – היא לא רופאה ואין לה שום אחריות או מושג מה ההשלכות של ציווי כזה.התוצאות של המפגש איתה חירפנו אותי לגמרי – הייתי בדיסוציאציה קשה מאוד כשפגשתי אותה. היא רק החריפה אותה עוד יותר בזמן שהיא הייתה בטוחה שהיא מצילה אותי. מסביב לדיסוציאציה הקשה המקורית נבנתה פרסונה של קנאות דתית ניו אייג'ית איומה ונוראה. כל שאר האישיויות רק נהיו יותר ויותר קיצוניות. בשנים הראשונות עוד דיברתי כל הזמן על העובדה שאני לא קיימת. כמובן שהיא לא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה. עד שגם את זה הפסקתי – שמונה שנים זה הרבה זמן.

עכשיו אני מבינה איך יכולתי בכזו ישירות ושלווה לאמר לה את האמת עליה בחלום. כי אני יודעת שזה באמת נכון. כל כך עצוב.

את המכתב הזה קיבלתי לפני שעה:

"וואו
בהתחלה לא הבנתי מה אני קוראת ואז לאט לאט התחלתי להיזכר – את כתבת עברו 17.5 שנים של התבגרות וזוגיות ואימהות אז קצת קשה לדשדש בתאי המוח אבל את לך אין מקום כבר בראש – אני מצטערת אני נזכרת בכעס שלך בגיל הזה ואני הייתי צריכה להבין להקשיב להאמין – אבל גם אני הייתי ילדה מאוהבת ומאוהבת באותו האחד אז אני לא מבקשת שתסלחי לי או שתביני אותי אבל שתזכרי שגם אני הייתי שם בתוך כל העירפול של האהבה וההתאהבות אז ראשית סליחה .
רותי – איפה את ?
מזה כמה שנים אני מחפשת אותך לפי רותי מרק ואף פעם לא מצאתי

לפני איזה שנה חבר טוב שלי סיפר לי שכתבת לו על מה שעברת ואמרתי לו וואו ואיפה אנחנו היינו?

ועכשיו אני יודעת שהייתי ממש קרוב ולא ראיתי
מצטערת
אשמח אם תכתבי לי עוד ואו תתקשרי

בידידות ובאהבה"

כשראיתי את השם שלה מופיע בתיבה, נלחצתי, אבל היא מיד הציעה לי גם חברות, מה שהרגיע אותי. לקח לי זמן להבין מה היא כתבה. כל כך התרגשתי. הקראתי לאודיסאוס שהתרגש יחד איתי והוסיף ואמר שהכל בזכותי, כל ההתקדמות הזו היא שלי וכמה שאני גיבורה ואמיצה וחזקה.

אתמול לפני שנרדמתי הוא דאג שאני אקח קסנקס יחד איתו בטלפון משום שהחרדות שלא היו לי כאן חזרו. המכתב לזו שהייתה בצל, והפוסט על הקיר בפייקבוק, החזירו אותי לתחושת סכנה, שתמיד מושלכת על הבית וגורמת לי להפסיק להרגיש בטוחה בד' אמותי.

בבוקר התעוררתי רגועה אחרי שנת לילה טובה לשם שינוי. כשסיימנו, אודיסאוס ואני, להתרגש מהתשובה שלה איחלתי לו מנוחת צהריים מתוקה, והתקשרתי אליה. היא הייתה מאוד נסערת, ובין הדברים שהטרידו אותה הייתה העובדה שאף אחד לא פנה לאמא שלו לספר, מה שהתמיה אותה, היא זכרה שהזהרתי את אחת החברות שלו ממנו. אחר כך הוא באמת הרביץ לה. יצאנו לנו לדבר על זה ואמרתי לה, לזו שהייתה בצל, שאני לא מתפלא. היא אומרת שלא אמרתי למה. אז כבר הפסקתי להשתמש במילה אונס.

היא הוסיפה ואמרה שכיוון שתמיד הייתי אומנית, כזו שחוצבת וכותבת, נדמה היה לה שאין לי בעיה להגיד דברים בקול רם שאף אחד אחר לא אומר. היא זכרה שבאיזשהו שלב התרחקו ממני והפסיקו להיות חברים שלי.

המסקנה הסופית שלה הייתה שהיא צריכה לדאוג שהילדים שלה יגדלו בסביבה שלא תשתיק אותם ולא תתעלם מהמצוקה שלהם. לשמוע אותה אומרת לי את המשפט הזה – הישג אדיר. היא לא הפסיקה לחזור ולאמר כמה שהיא מצטערת. ושהיא לא מוכנה להיות איתו יותר בקשר ושהיא חושבת איך להתעמת איתו על הנושא הזה.

היא מאמינה לי.

עוד חומת שתיקה קרסה. עכשיו אני יכולה ללכת לפגישה שיש לי באחד מימי השבוע הקרוב ב'רוח נשית' ולדעת שהשתחרר בי חלל להתקדמות משמעותית נוספת. זו לא מנטורית, אבל היא כן מהתחום, נראה לאן העניינים יתפתחו. אין לי ציפיות, אני רק יודעת למה אני זקוקה בתוך ההתפתחות שלי.

"אין לך מושג כמה שאת חזקה ומה שאת עושה", אודיסאוס אמר לי אתמול בלילה. הוא הסביר לי וחזר ואמר ולרגע יכולתי להבין, לרגע קטן, למה שאני באמת ראויה להערצה. לראות את הדרייב שלי, איך אני חוצבת את דרכי מתוך האבן, מנהרה ארוכה אל האור, אל האוויר, אל החופש, אל העולם. כל פעם קצת. מעט. ללא הפסק.

את השתיקה ההשתקה וההתעלמות הזו אני אפסיק אחת ולתמיד. מכאן, זה כבר כמו דומינו. הנה – תראו איך חיילי ההכחשה קורסים.

מי חשב שאפשר להשתמש בפייקבוק לחשיפה מבוקרת?

אחד הדברים הנוראיים באונס זו העובדה שחוץ מהאנס יש את אלה שקרובים אליו ולא יודעים. כתבתי שהייתה לו חברה בזמן שזה קרה. הנוכחות שלה אפפה את כל מה שהתרחש אז. יכול להיות שכאן אני שוב מדגמנת טיפשות קורבנית קלאסית, אבל משום שהיא אישה, ואני אישה, גם אז הייתה לי איזו שהיא צפייה היא תבין ותתמוך בי. אני לא זוכרת מה וכמה ומתי שיתפתי אותה. אני גם לא זוכרת מה הייתה התגובה שלה – אם בכלל.

כתבתי לה מכתב: