החיים שאחרי האלימות המתמשכת

כמעט חצות. חוץ מאחיות לילה שמחליפות משמרת ומלווה מזדמן של פציאנטית, כולן ישנות.

"את נשמעת כל כך שלמה עם עצמך"

"כי אני באמת שלמה עם עצמי"

השקט כאן שונה כל כך מהשקט ההוא של 02:00 בלילה, שקט מאיים מול הלום קרב שיושב ושותה תה כמו רוח רפאים ששומרת על המחלקה אז לפני 17 שנה .

זה לא בית משוגעים.

אמא שלי ישנה על כורסא שנת ישרים. הגיעה לכאן עם חיוך, כשהתעוררתי מההרדמה הכללית נפנפו זו לזו בכל פעם שנפתחה הדלת.

כאן לא בית משוגעים.

היחס של האחיות והרופאים שלי חף מאנטגוניזם.

המילים הללו נכתבות על דף, בחדר אוכל ריק מאדם.

המילים הללו נכתות על דף בחדר אוכל על ידי אישה שלווה שחיוך עדין נסוך על פניה, חדר אוכל ריק מפחד וחרדה.

אני מוצאת את עצמי משכתבת ניסוחים שגורים כגון – מעטים האנשים.

אך הם כלל לא מעטים.

הולי וצ. ונעה ואתון מלוות ווירטואלית

ג'ולה ונחי מסמסים ומתקשרים, אלינכר מחזקת ומצחיקה ומהדהדת את החוזר הזה שלי.

אודיסאוס שלי, שאיתי בכל רגע ורגע, ואמא אחת מדהימה, אשה קנטונת עם כוחות של גיבורת על.

כמה טוב שאודיסאוס לא יכול היה ללוות אותי בפועל ו'נאלצתי' לעבור את הכל הקשיים מולה. הנה היא כאן, כל הזמן כאן, ואנחנו מדברות ומתפקעות מצחוק .ברור לי שיכולתי את הלילה הזה לעבור לבד לו הייתי בוחרת ברור לי שזו הייתה הבחירה הנכונה – לבקש ממנה שתישאר. בסביבות 20:00 שואלת אותה אם היא רוצה לנסוע לביתה, היא עונה שגם אם אני אבחר בזה היא נשארת.

שתינו במקום אחר. לא חוסר אונים, חוסר תקשורת  ואלימות מתמשכת.

לא פגייה וקומה, לא כדורים בבית משוגעים.

אותה נערה אנוסה מוכה ואבודה נראית לרגע כמו זכרון רחוק של סיפור שקראתי פעם על מישהי אחרת.

הנה בא ההווה ובהווה הזה השליטה בידי.

כן, הבנתי שהם הולכים לחדור אלי ולהכאיב לי, אנשים זרים שאת חלקם לא פגשתי מעולם, שאני מוסרת את השליטה והאחריות לידיהם/ן, נותנת אמון משום שזו הדרך הנכונה להתמודד, ואני מרשה להם לפצוע אותי משום שהפצעים  הללו, כשיחלימו יהפכו אותי לאישה בריאה יותר.

זו לא הייתה גחמה של רגע, והתהליך אליה היה ארוך מייסר ורע עשד מאוד.

לא פעם ולא פעמיים תהיתי ביני לביני אם אני באמת רוצה לעבור את הפרוצדורות הללו – בכל זאת שני ניתוחים בבת אחת. להתמודד עם כל כך הרבה פחדים וחרדות ופלאשקאקים.

יכולתי לכתוב עכשיו – "לא הייתה לי ברירה", אבל אודיסאוס היה עונה כל כך – "תמיד יש ברירות, תמיד אפשר לא לעשות דבר". והוא צודק, משום שלא מדובר כאן על כאב מתמשך וגלוי, אלא הבנה על הבנה כמוקה שלמרות שהגוף שוכח, ובכל מה שקשור למחזור והריון ולידה כך הגוף שלנו מתוכנת, אני חייבת לזכור.

דווקא ברגעים הקלים והנינוחים הייתי חייבת לזכור ולהבין את המשמעות של כל חודש שעובר ואני לא פותרת את הבעיה הזו. וכולנו כאלה – נוטים לחזור אל שגרת הנוחות המטמטמת, מסרבים להפנים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה".

התבגרתי והבגרות הזו באה לידי ביטוי בכך שהסכמתי לעמוד מול מערכות ענקיות , ויחידים שפגעו בי והתעללו בי, להבין שאני זקוקה לעזרה שלהם ולאמר:

"אני מאמינה שאתם/ן מסוגלים/ות להשתנות ולהיטיב עימי, אני מאמינה שאתם/ן מסגלים לטוב."

היו לי מליון ואחת סיבות להישבר – אך הידיעה שבסופו של יוםאני זו שתחייה את חהיים האלה עזרה לי להמדיך, ואם זו לא אחריות אישית – אני לא יודעת מה כן.

והנה אני חזרה בביתי הקט. אחרי שסיימתי לכתוב בלילה את מה שהועתק כאן מעל, והשעות נקפו, הבנתי שמישהן, חבורה של קטנטנות, מסרבות בכל תוקף לעצום עיניים ולהירדם. בטוחות שברגע שיעצמו העיניים אמא תיעלם, ושוב נמצא את עצמנו שם, במחלקה הפסיכיאטרית. לאורך כל כתיבת החוויה המתקנת שמעתי דיבורים על משטרה ומיון וחולה שברחה ומחלקה פסיכיאטרית ושוטר ומאבטח ואחיות ותהיות. 'זה לא קשור אלי' הייתי שלווה, אבל לא צריך הרבה יותר מכתיבה על הטוב ושיחות רקע על מקומות אחרים ומאיימים כדי שחלקים אחרים יחרדו כל כך. ניגשתי אל אחות הלילה, ביקשתי כדור שינה. בתחילה היא סירבה לתת לי תרופה לא מוכרת (מזל שהיה מה היה עם הכתף וכשהזריקו לי פטידין ונתנו דראמדקס, הכרתי כבר במה מדובר…, ואז דיברה עם הרופא האחראי שאישר מתן כדור שינה קל. כמו שהכוסית עם הכדור הופיע מולי החרדה קפצה, והבנתי שהנה, אני יכולה לקחת xנקס ועדיף, וכך גם היא חשבה. היא שאלה אם אני עושה את זה לעצמי בכוונה, הסברתי לה שלא. כל האחיות והרופאים היו מודעים לעובדה שנרשם אצלי multiple personality disorder בתיק, וטוב שכך. חזרתי למיטה והערתי את אמא שלי. אמרתי לה שאני לוקחת כדור, והיא שאלה אם אני רוצה שאני אראה לה שאני עושה את זה – הן פתחו את כף היד והראו לה את הכדור.

ואז התחיל המשא ומתן הרגיל – אמא שלי מציעה לי לשכב על המיטה ולהירדם, והן מבקשות עוד עשר דקות, עוד חמש דקות, עוד שתי דקות, עוד חצי דקה. היה מביך. ובכל זאת חשוב מאוד. באיזשהו שלב הצטערתי שהיפו לא איתי, כי הן היו יכולות לחבק אותו, ואז נזכרתי בכבשה שאודיסאוס קנה לי למחזיק מפתחות, וקשרתי אותה לתג זיהוי שעל היד. חפץ מעבר. שיפור. אמא שלי שבמקרה אוספקת בובות של כבשים (לאודיסאוס לא היה מושג), נמסה לחלוטין מהמתיקות של הכבשה הקטנטונת הזו, ואז היא התחילה לשיר לי שירי רועים, וגם אני הצטרפתי עם שירי ילדים על כבשים ואיך לא את -

"ישוב טלה אל חיק האם

ישכב בדיר ויירדם

והכבשה תישק אותו

והיא תקרא אותו בשם"

של ביאליק. כל כך סימבולי ומרגש וחשוב.

ודיברנו עוד, וסיפרתי לה קצת יותר על איך זה היה פעם, ואיך הגעתי לפיכסולוגית כשמישהי אחרת זיהתה שיש לי ריבוי אישיאויות, כי הן התפרצו אצלה בפגישה. והיא אמרה (אמא שלי), שהיא תמיד ידעה שיש יותר מרותי אחת, אבל היא הסבירה את זה לעצמה בתור מצבי רוח. בהתחלה היא הודיעה שהן אוהבות אותה, אבל לאט לאט היא הבינה שהן לא בדיוק סובלות אותה… בכל זאת – אמרתי לה, פעם היא הייתה שייכת לרעים (ולא לרועים).

לקח זמן, הן עשו פרצופים, ובכל זאת הסכימו מפורצפות לכבות את מנורת הלילה סוף סוף, עד שנרדמתי. ואמא שלי חזרה לישון.

כשמרים האחות, הודיע לי שתוך שלושת רבעי שעה ישחררו אותי, לפני כולם, כי באמת שאין שום סיבה שאני אשאר כי אני חזקה ומסתובבת ולא כואב לי, לשבת. ואז קמתי לבקש שוב אופטלגין נוזלי – היא הסתכלה עלי ואמרה "מה קרה שאת כל כך אדומה במחשוף, יש לך תגובה אלרגית?" הסתכלתי בראי ובאמת כל האיזור היה אדום מאוד וחם מאוד וקצת מעקצץ. לא הבנתי למה. היא נתנה לי אקמול ואמרה לי לשתות הרבה, קניתי לעצמי קמומיל וכשהגעתי חזקה לכסא הבנתי אחרי שכמעט עפה לי הכוס מהאחיזה, ומשהו בשיווי המשקל שלי כבר לא היה כל כך מי יודע מה, שאני בחרדה. חצי xנקס ומיד האדמומיות נעלמת ואחרי שתי דקות חוזרת, ואני מתחילה לבכות – הקטנטנות לא רוצות ללכת הביתה, לעזוב, במיוחד אחרי ששעה קודם מרים האחות עמדה מולי וחיזקה אותי כל כך על ההחלטה האמיצה שעשיתי לעבור את הקשירה בגילי, כמה שזו החלטה יוצאת דופן ואחראית. כמה שהיא מעריכה אותי על כך. התרגשתי מאוד. המעבר ממצב שבו כל כך הרבה נשים וגברים דואגים לי ומקבלים אותי כפי שאני בלי לשפוט, בלי אלימות וצעקות – להיפך בעדינות וחיוך וקשב רב. גם העובדה ששחררו אותי מוקדם יותר קשורה ללא ספק להבנה שלהם שיהיה לי הרבה יותר טוב לחזור הביתה ושכל ההתנהלות שלי אחרי הניתוח הייתה למופת – הכנתי את עצמי פיזית ונפשית ועשיתי את כל מה שצריך במהירות מרשימה ביותר.

וכמובן שגם כל הסיטואציה הזו עם אמא שלי שהייתה מאוד מיוחדת. כל כך הרבה תמיכה מכל כך הרבה נשים וגברים, במילה כתובה, בשיחה טלפון, בתגובה כאן בבלוג, בחיוך, בקשב בעידוד.

ואף אחד לא כעס עלי שהתעקשתי לשאול שאלות, אפילו לפני הכניסה לחדר הניתוחים, הרופא שדיבר איתי היה במקרה אותו רופא שביצע את ההיסטרוסקופיה האבחנתית, זה היה מצחיק כי לא זיהיתי אותו  – ואמרתי לו שיש את האיבחון בדף מד"ר זולטי. זה אני הוא אומר. הוא אמר שיעשה אבלציה חלקית. ביקשתי מהאחות שתקרא לו והוא הגיע, והסברתי לו שהדימום לא נובע רק מהמיומה, אלא גם מהעובדה שיש לי שחלות פוליצסטיות ורגישות וכו', הוא הסביר לי בהבנה שככל שהתהליך יתארך כך הסיכון גבוה יותר. הבנתי את הכוונה שלו, לא כעסתי, לא הרגשתי מותקפת. וכל הסיטואציה הייתה כל כך הזויה – הנסיעה במיטה שכל כך דומה לתנועת מצלמה על דולי, חדר הניתוחים הענק עם כל המכשירים המצפצפים, השיחות של האחיות של כמה הן זוכרות איך להפעיל מכשיר כזה או אחר, כי זה לא המכשיר הרגיל (התהליך שעברתי שונה קצת מהתהליך השכיח בגלל שהיו שלוש פרוצדורות מעורבות). אמרתי להן עם חיוך – " אולי תרדימו אותי כבר כדי שאני לא אשמע את השיחות שלכן…", האחות הרגיעה אותי שהרופאים יודעים מה הם עושים, ורגע לפני שנעלמתי אל תוך ההרדמה הכללית עוד הספקתי לשמוע את המנתח שואל איפה החמש, שהוא רואה רק עשר, האחות אמרה שהיא מצאה רק את העשר, אז אמרתי שהי – אני מעדיפה את החמש (הכוונה למילימטרים), למה לעשות חתך כל כך גדול אם אפשר קטן, והמרדים שהיה אדיב וחייכן, חזר על מה שאמרתי כדי שהם ישמעו, וזה היה יפה מצידו. ואז התעוררתי בחדר התאוששות.

אחד הדברים שהטרידו אותי היה הרעיון שיחדירו לי קטטר. אף פעם לא עברתי את זה. אמרתי את זה לאחת האחיות לפני הניתוח כשהיא החדירה לי את העירוי לוריד, מה שכאב וגרם לי לתחושת קור כמו של אחרי תקיפה. אז דיברתי איתה והסברתי לה שהתגובות שלי קצת יותר קיצוניות מהתגובות הרגילות בגלל הפוסטראומה, ושאני מתארת לעצמי שהקטטר יעיק עלי מאוד. היא אמרה לי שלכל היותר אני אצעק ואקלל אם זה כל כך יציק לי ושלא צריך להשאיר אותו הרבה זמן. כמו שהתעוררתי הרגשתי אותו ומיד התחלתי לצעוק בעצבים שיוציאו לי אותו. האחות של חדר ההתאוששות לא הסכימה – לא עזר לה. עשיתי כל כך הרבה רעש בחוסר התחשבות מוחלט במה שקורה מסביבי. אז היא הוציאה אותו, ואז דרשתי סיר – מעניין שגם אחרי ההפלה התווכחו איתי שאני לא באמת צריכה להשתין – guess who's wright and who's wrong, כמובן אלא מה. אותו הדבר עם השתייה. לגימות קטנות וכל זה, ועדיין, תיזזתי אותן קצת עם הסירים, אבל זה באמת מה שהייתי זקוקה לו ולא הייתי אנטיפתית. הן התפלאו שלא סתם קראתי להן. אמרתי לאמא שלי שזו הדרך לקחת חזרה את השליטה על הגוף שלי  ושזה מאוד חשוב לי. בכלל כל השעתיים הראשונות עד שנרדמתי מה הייתי די עצבנית מהרעידות של הגוף וכאבים והחוסר נוחות. כשהתעוררתי אחרי השינה הראשונה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. כל כך רציתי כבר לשבת וללכת, אבל אמרו לי לחכות עד 18:00 (נכנסתי לניתוח ב11:30 בערך והתעוררתי ב13:00). להתיישב פעם ראשונה התיישבתי כבר בסביבות 17:00. אכלתי יופי של ארוחת ערב. שום בחילות שום כלום. תה למכביר שהיה דוחה להפליא, והופלה – אפשר כבר לטייל בעצמי אל השירותים, ולא הרבה אחרי גם במחלקה.

נהניתי מהמרחב הריק והשקט של הלילה. הציטוט בעניין השלמות הוא מתוך אחת השיחות בין אודיסאוס לביני בערב. כל כך חיכינו שאהיה כבר אחרי. מאוד מאוד מרגש.

ואז המעבר מההתגייסות לשהייה בבית החולים. מהחוויה הזו החדשה כל כך של תמיכה גורפת והבנה שלא הייתה בעבר. הפחד שהטוב הזה ייעלם, הידיעה שאת הבדיקה עוד חודש יעשה הגיניקולוג שלי שעבר איתי כברת דרך, וננזף על ידי יותר מפעם אחת, אבל בשורה התחתונה העובדה שהוא מכיר את הסיפור שלי, ונוח לי להיבדק אצלו משאירה אותי פציאנטית שלו, למרות שהיו לי הרבה מאוד סיבות לכעוס עליו. אני מאוד מקווה שהוא ילמד מכל הסיפור הזה, ושפציאנטיות אחרות שלו רק ירוויחו.

איפשהו כשהמונית הגיעה לרחוב שלי, אמרתי לאמא שלי שאני שמחה להגיע הביתה. היא שמחה לשמוע אותי אומרת את זה. אני מבינה שכל ההתגייסות הזו דרשה ממני סוג של התנהלות שדרשה ביציאה מעבר שלא קורה בבת אחת. כמובן גם הפחד להישאר לבד ושמשהו ישתבש – פחד לגיטימי בסך הכל, אם כי לפי ההתאוששות שלי גם הרופא שכתב את מכתב השחרור וגם האחות אמרו לי שאין לי מה לדאוג – עשיתי את כל מה שצריך והסיכויים לכאבים מאוחרים קלושים. כמובן שקיבלתי דף הנחיות מה איפה מתי ולמה, למקרה הצורך.

ועכשיו אני כאן, שמחה לגלות שאני מסוגלת לכתוב את כל הסיפור בנוסף למה שנכתב בלילה. גאה בעצמי עד מאוד, ובכל מי שתומכים ותומכות בי.

משמעותי ביותר. עכשיו המטרה שלי היא באמת לקחת שבועיים חופשת מחלה ולא לרוץ לבקש עירוי ברזל, וזה לא קל, כי הרי כזו אני – חסרת מנוח.

באמת שלא חשבתי שאהיה מסוגלת לכתוב את כל זה עכשיו. הרבה מאוד מילים, הרבה מאוד מחשבות, הרבה מאוד שיתוף והרבה מאוד הכרת תודה.

עשיתי דרך ארוכה. נכשלתי עשרות אם לא מאות פעמים וכל זאת המשכתי, למען עצמי, משום שאני רוצה שיהיה לי טוב.

עדיין לומדת לחיות עם העובדה שריבוי האישיויות שלי לא ייעלם לעולם. הן גדלות, והשקפת העולם שלהן מתרחבת ומעמיקה. אני לומדת להיות יותר נוכחת ויותר אחראית ובשליטה על החרדות ומכלול הרגשות הסוערים שבי.

ברור לי שהניתוח הזה ישנה את החיים שלי באופן משמעותי, בריאות היא דבר משמעותי ביותר, איזון פיזי הוא דבר משמעותי ביותר, והאיזון הזה ישפיע במידה לא מבוטלת על האיזון הנפשי שלי, משום שחלק מהלחצים שניהלו אותי עומדים להתפוגג, חלקם לא. אני מקווה לטוב, ויחד עם זאת מפוכחת מספיק להבין שהחיים שלי לא עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה בעקבות זה – הם הרי כבר התשנו, וזו התוצאה של השינוי הזה.

ושוב המון תודה על התמיכה הכנה.

ושנה חדשה וטובה של בריאות ואהבה, שלווה ושמחה, אחריות וחופש, שגשוג וצמיחה לכולנו.

רוב הזמן היא די חרישית, הקיום שלה מתבטא בסוג של חשדנות ובהלה קלה עם סלסולים דרמטיים בקצוות. בשבוע האחרון ברגע שאני נשכבת לישון, והשינות שלי קצרות ומורטות עצבים, אופפת אותי חרדה, ואני מתעוררת אל תוך חרדה. זה שילוב של כל האירועים המצטברים, תסמיני גמילה מהssri, הפרידה מטקס הלקיחה של הssri שזה וויתור על טקס מרגיע/סוג של אובייקט מעבר וכמובן אוגוסט הנורא.

אחרי שאני מתעוררת, לוקח לי כמה דקות לגרש את כל הסימפטומים – יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאי אפשר לדגמן מיינדפולנס כשישנים. המממ, אני צריכה לבדוק את הרעיון המהפכני הזה, להיות במיינדפולנס גם תוך כדי שינה.

מאז שעברתי לכאן כל הפגישות עם אודיסאוס נערכות בשטח שלו. היו לזה כל מיני סיבות, חלקן שלו, רובן שלי – כבר כתבתי כאן כמה קשה לי כשבאים אלי הביתה. ועד עכשיו היה לי נח לנסוע אליו, סוג של חופש מעצמי, מהמאבק התמידי ביני לבין החפצים והקירות. אתמול זה השתנה – אחרי שניקיתי ותיקנתי את המזגן תוך כדי טיפוס על סולם שוב ושוב למרות הפחד גבהים שלי (הצלחתי לא להסתכל למטה, ולעמוד בלי פיק ברכיים שזה חת'כת הישג!), הצלחתי להביא את הדירה למצב אופטימלי. פתאם הרגשתי צורך שאודיסאוס יבוא ויחלוק איתי את האושר הקטן והמתוק הזה.

זו התקדמות אדירה. וישבתי לכתוב לו מכתב. כמו שהתחלתי לכתוב הפחדים והחרדות פשוט הציפו אותי (אני מתאפקת לא לאמר – היכו בי). ההזמנה נחוותה אצלי ככפיה איומה עליו, חציית גבול נוראית, והדרך הבטוחה לגרום ליחסינו להגיע אל קיצם, כי אני אלחץ על הכפתור שאסור ללחוץ עליו שיגרום לו לזעום עלי ולהעיף אותי לכל הרוחות.

העניין הוא שבין האימה הזו, לבין אודיסאוס אין שום קשר. כשדיברתי איתו בבוקר אחרי משפט וחצי היא יצאה, מבוהלת, מבועתת, בוכיה, ואני הגדולה שמבינה ויודעת מצאתי את עצמי נתלית על בלימה, כי לא רק היא יצאה, נשארתי לבד במערכה מול קבוצת ילדות מוכות ומפוחדות שבטוחות שהנה עומד להתרחש הנורא מכל.

איפשרתי להן לדבר. לא הייתה לי ברירה, ברגעים כאלה הכי חשוב לתת ביטוי מלא לאימה, ולא משנה עד כמה הזויה או מופרכת היא במציאות. זה לא קל לשמוע אותן מדברות ולהישאר נוכחות ותוך כדי להצליח להגיד לאודיסאוס שאני יודעת שאין לזה שום קשר אליו.

"אסור לבקש דברים מאנשים שחוזרים מהעבודה" הן אומרות.  ואני מתאמצת לא להוציא את המשפט שעומד לי על קצה הלשון, כי הוא כל כך נורא – "כי תרביץ לי". המשפט הזה נורא לא משום שהרביצו לי, אלא משום שאיזשהו חלק בי מסוגל בכלל לקשר את אודיסאוס להתנהגות כזו. זה שובר לי את הלב. כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני מבינה שזה ביטוי של האימה שחיה בתוכי שנים. הנה פתחתי את הפה וביקשתי והיצבתי תנאים, הזמנתי אל השטח שלי, יש לי שטח – זו חוויה חדשה מאוד. ומתוך כך, דווקא מתוך הרגשת הבטחון והאמון הכל כך עמוק שלי באודיסאוס, דווקא מתוך הקשר הבריא הזה שמלא בתקשורת בוגרת, והמון המון אהבה, העובדה שהבקשה לשינוי התנאים, הגבולות, באה ממני מאיימת על הקיום שלי.

דוגמא קלאסית לאיך בקשה קטנטנה ולכאורה מובנת מאליה -  כלל לא מובנת מאליה ודורשת אומץ, תעוזה ואת מלא תעצומות הנפש שלי.

אני מגלה שהתימה הזו באה לידי ביטוי לאורך השבועיים האחרונים בייתר שאת. ניהלתי עם אודיסאוס שיחות ארוכות על הפחד שלי שאני כופה עליו לשתף איתי פעולה. כל פעם שאני אומרת משהו שאני רוצה, שאני נענית לצרכים שלי באופן גלוי ומיידי, אני נחרדת בתוכי שהנה – אני אונסת אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה.

והנה בא הבכי – מסתבר שאני לא מסוגלת לתפוס מערכת יחסים זוגית כמערכת שאין בה כפייה, שאין בה אונס. אודיסאוס,אין בו אפילו פרומיל של רע כלפי,  הוא קשוב ועדין ותומך ומכבד. אני בטוחה שברובד מסויים הוא עדיין מופתע מעוצמת האימה שפורצת ממני, ואולי אפילו מסתיר את העלבון, למרות שהוא מכיר את הסיפור שלי ואותי, כי באמת שיש משהו כמעט בלתי נתפס בתגובות האלה שלי.

העניין הוא שהדימוי שלי של עצמי של ילדה/ייצור שאונס/כופה את הרצונות שלו על אחרים לא נובע מהאונס שעברתי, אלא מהדיאלוג שהיה לי עם אבא שלי רוב החיים שלי היה מבוסס על ההנחה שאני מנסה לכפות עליו להרגיש/לחשוב/לדבר/להגיב באופנים שמתאימים לי, שאני פרסיטית נצלנית מלאת כוונת רעות, והכינוי "קליפה" (מה שמוכר יותר כ'קלפטה’ הכיל בתוכו את התפיסה שבאופן בסיסי אני אישה מפחידה מרושעת נצלנית מניפולטיבית ובשילוב ה"תוציאי את המילה צריך מהלקסיקון שלך", נוצר מצב שמגיל קטן הייתי אמורה פשוט לשבת ולהיחנק מכל הצרכים שלי, סוג של גאגינג רגשי ומנטלי.

כל צעד שלי, ולו הזעיר ביותר, של ביטוי של צרכים אמיתיים שלי,שנוצר להם מקום בעקבות/מתוך תהליכי ההחלמה שלי, מפעיל את המנגנון האכזרי שחבוי בתוכי – מחזיר אותי אחורה בזמן אל הרגעים שהוצאתי את המילה צריך מהלקסיקון שלי. ההזמנה הזו של אודיסאוס אלי הביתה הייתה ביטוי כל כך ישיר של צריך. באיזשהו אופן חלק מההצלחה של מערכת היחסים שלנו עד כה נובע מהדמיון בין המבנה של הפגישות שלנו למבנה של פגישות עם פסיכולוגית – המחוייבות שלו לעבודה שלו, העובדה שיש לו x זמן פנוי, הביאה לכך שאנחנו נפגשים בדרך כלל ערב בשבוע ובשאר הימים אנחנו בקשר וירטואלי וטלפוני.

ואני מצטטת את עצמי מהפוסט הידוע לשמצה – 'מילים יפות ללא כיסוי':

"לצערי אחד מהאנשים שלדעתי מחזיק בגבולות בריאים מאוד ושבשמחה הייתי מכירה אותו, מחזיק בגבולות כל כך בריאים שהוא מעדיף אותי וירטואלית לחלוטין וקורקטית להפליא. אני תוהה אם הוא חווה אותי כחסרת כבוד לגבולות שלו. ייתכן מאוד שכן. התחלתי לתהות עוד לפני שפגשתי את צייד הפרפרים אם אולי מה שאני צריכה לעשות זה לפתח סוג של נאמנות לדמות הפנטסטית שיצרתי בתוכי וככה דרך ההקשרות הזו לדמות שהשלכתי עליו אני אוכל לעזור לעצמי לא להתקרב יותר לאף אחד, כי הוא יהפוך להיות האודיסאוס שלי, כי נדמה לי שעדיין קשה לי להציב בעצמי את הגבולות שלי ולשמור אותם.

כן, זה נראה לי כרגע פתרון הולם ביותר. אני בזאת מכריזה שאני מאוהבת נואשות באודיסאוס, וכל המחזרים יכולים להמתין לשווא שאשבר ואלך עם אחד מהם…"

הבית שלו, התנאים שלו. מזכיר לכם מישהו? מה קורה אם פתאם אני משנה את הכללים וזה הופך להיות 'הבית שלי, התנאים שלי'?

מה שכן, אני חייבת להבהיר שברור לי לחלוטין ומעל לכל ספק באופן תיאורטי לחלוטין שאודיסאוס הוא גבר עצמאי ואחראי (או כמו שברגעים כאלה הוא אוהב להגיד – 'אני כבר ילד גדול' ) – הוא יודע יפה מאוד להגיד לא כשלא מתאים לו.

אבל הקושי הוא לא רק הפחד שאני אונסת אותו לפעול בדרך מסויימת אלא גם במקביל הפחד מדחייה – הנה צייצתי בדחילו ורחימו (לא, בדחילו ורחימו זה לא  המונח הארמי לטוויטר) שאני רוצה שיבוא, מה יקרה אם הוא ייסרב? (הוא לא סירב דרך אגב, למי שעוד נשארה במתח, מה הייתה התשובה).

אני תוהה אם כל פעם שאני אעשה איזשהו צעד חדש היא תתעורר – התשובה היא חיובית ככל הנראה. ברמה הטיפולית זו למעשה תגובה טובה ומרגשת, משום שההתעוררות הזו כשהיא באה לידי ביטוי בשיתוף ישיר ולא בacting out, מחברת בינה לביני, וגם בינה לבין אודיסאוס, והיא לומדת לבטוח, ומצליחה עם כל הפחד והאימה להגיעה להישגים – במקרה שלה זה להצליח להיראות להישמע ולהיות ולהרגיש אהובה, במקרה שלי זה להצליח לטפס על הסולם אפילו שנורא נורא מפחיד ונדמה לי שהנה עוד רגע אני אצלול ואתרסק על הרצפה, כי שווה להתגבר על הפחד, עובדה שלא נפלתי, ולא רק שלא התרסקתי, גם יש לי עכשיו מזגן שעובד לתפארת והכל בזכותי! לפי האנלוגיה הזו שווה לי לנסות לנקות לאודיסאוס ת'פילטרים .

השאלה היא – למה לעזזל אודיסאוס צריך לעבור את זה?

התגובה האחרונה של צ. עוררה בי צורך לכתוב על החלק האלטרואיסטי של הבלוג הזה. כן, החלק הזה קיים, ואני מרגישה את הנוכחות שלו מדי פעם כשאני כותבת.

חשוב לי לחשוף את הדרך שאני עושה, לתעד אותה, כדי שהתעוד יהווה סוג של תמיכה, השראה, אור קטן, תקווה למי שנמצא/ת בדרך אל עצמה/ו. אני מקווה שברור שזו עבודה קשה ומפרכת, לא משהו שמשתנה בין רגע, ושהמסר הוא שזה אפשרי ולא שזה קל. זה לא קל. לא במקרים של קומפלקס טראומה. אני אנסה לכתוב כאן בפוסט הזה דגשים שיבהירו את ההבדלים בין קומפלקס טראומה וptsd, כדי שלא יהיה כאן בלבול.

קודם כל קומפלקס טראומה בניגוד לptsd היא מצב של פגיעה מתמשכת או מספר פגיעות. לא מדובר כאן בטראומה ספציפית יחידה, שניתן לרפא בעזרת 'חשיפה מבוקרת'. לכן התפיסות של טיפול קצר מועד אינן רלוונטיות למצב הזה.

אחד הדברים שאפיינו לאורך השנים את הקושי שבמצב שהייתי בו, הוא הפער הבלתי נתפס בין ההתפתחות המנטלית שלי להתפתחות הרגשית. אני משערת שיש משהו כמעט בלתי נתפס כשאני כותבת שלא היה לי מושג שבושה היא רגש או שאכזבה היא רגש. לכאורה בחורה רהוטה כמוני, אמורה להבין את הדברים הללו. אז זהו, שלא. לחלוטין לא. המצבים הרגשיים הקיצוניים שמלווים אנשים עם קומפלקס טראומה נובעים מחוסר היכולת להתמודד/להבין את הרגשות שלהם. זו לא טיפשות, אלא מנגנון שקרס כתוצאה ממציאות שהמח לא היה מסוגל להתמודד עם הסתירות העמוקות שבה.

אחד המאפיינים של בריאות נפשית ובגרות נפשית זו היכולת להכיל רעיונות/רגשות סותרים בלי להתמוטט. מבחינתי זה בכלל לא מובן מאליו. למשל – להבין שבן אדם יכול להיות אכזר ואוהב או אטום ונדיב. להבין שהדחפים והרגשות שלנו לפעמים פועלים במישורים מקבילים. זה מכאיב אבל נכון.

אם בתחילת הדרך חשבתי שהפכתי לעדות מהלכת וזה הכעיס אותי מאוד, עכשיו אני מבינה שהעדות כאן היא לא מה עשו לי, זה חלק קטן מהעניין, אלא עדות של איך רסיסי אדם הופכים אישה עקב בצעד אגודל. איך מתוך הכיעור צומח יופי. איך מתוך הבדידות נולד חיוך. משום שבסופו של יום עד כמה שזה נשמע מפתיע או מביך או נדוש, לא רק על החיים שלי נלחמתי, אלא על הזכות שלי לאהוב ולהיות נאהבת. יהיו אנשים שיגידו שזו פריבילגיה ושיש רעבים באפריקה, ושאהבה זו לא זכות (כן, כבר ראיתי תגובות כאלה במקומות אחרים), אבל הם יכולים לנבוח עד מחר, משום שההכרח הוא אולי אבי ההמצאה אבל הצורך באהבה הוא האמא שלה…

טוב, עוד לא לקחתי אותו, והיום עוד לא נגמר אבל עכשיו בא לי לכתוב.

אתמול בערב אודיסאוס זרק רעיון די מטורף בקשר לסרטון אנימציה שהוא אוהב לצטט – איזה מגניב אם זה היה הצלצול של הנייד שלו. כמובן שמיד בדקתי את האפשרויות, ובסופו של עניין מצאתי את עצמי הופכת mp4 לmp3 דוגמת מתוכו את החלקים שרציתי, עורכת אותם והופכת אותם ל10 שניות שיחזרו על עצמן בכל פעם שמצלצלים אליו. הכל התרחש תוך כמה שעות בחדוות יצירה משועשעת למדי – פשוט צללתי פנימה אל תוך העשייה. לא התייאשתי והשתמשתי במה שידעתי שקיים, חלק מהתוכנות היו כאלה שרק שמעתי עליהן ולא השתמשתי, וחלק כאלה שחיפשתי ומצאתי חינמיות בנוסף לסוג עריכה שלא התעסקתי איתה כמעט אם בכלל ב audacity. היה תענוג. מה גם שהתוצר המוגמר שימח את אודיסאוס עד מאוד. וזו בעצם הסיבה שכתבתי את כל ההקדמה הזו.

חיזוק חיובי.

זה עדיין עובד, וזה נפלא.

יכול להיות שתרימו גבה, כי בכל זאת – אישה בת 35, את לא חושבת שאת מבוגרת מדי בשביל זה? אז זהו שלא. ממש לא. זה כל כך חסר לי רוב חיי, ליצור משהו ולקבל תגובה חיובית ואוהבת. לראות שהעובדה שאני יוצרת כל דבר שהוא, בין שהוא שימושי או לא, גורם למי שאוהב אותי לחייך, להתרגש, להגיב, להיות מסוקרן, לרצות עוד. עדיין הצורך שלי לרוץ אל אודיסאוס עם כל יצירה חדשה, רעיון חדש, מטרה חדשה, ולהגיד לו – תראה, תראה מה אני עושה, תראה מה עשיתי, נכון ש'תה אואב אותי הכי הכי בעולם?

יכול להיות שזה ימשיך ככה כל החיים שלי, יכול להיות שעם הזמן הפצע יגליד ואולי אפילו לא תהיה צלקת. השינוי הזה בתחושה שלי עם היצירה, עם העשייה. הכח שאני מקבלת מהשיתוף. האושר והסיפוק שאני חווה מהעובדה שאני יכולה למלא כל מיני משאלות קטנות שלו. השילוב בין השאיפות שלי לאמונה שלו בי.

"My best friend is the one who brings out the best in me."
Henry Ford

היום אני מצליחה לראות ולהבין למה לא הצלחתי להשתלב בעבודה בחוץ עם אנשים או בלימודים. המממ, אני אנסה לנסח את זה בכתיבה, למרות שההבנה הזו בחיתוליה. קודם כל ברור לי היום שאני סוג של מתבודדת. רוב העבודה שלי נעשית לבד עם עצמי, אם לא כל. אני תמיד צוחקת כמה שאודיסאוס נורא מולטיטסקינג ואני הכי לא – מסוגלת להתרכז בדבר אחד בלבד בזמן נתון. אם תוך כדי שיחה איתו הוא מפנה אותי לקליפ של שיר או סרטון, ואני עושה את הטעות ולוחצת על play, התחושה היא כאילו מישהו השתמש בקאטר וחתך את הריכוז שלי. בד"כ אני מיד סוגרת את המחשב – כי אפילו לראות את המסך פתוח מול העיניים שלי מסיח את דעתי.

אני מסוגלת להתייעץ, אם אני נתקעת או לא יודעת וצריכה עזרה. אבל העבודה עצמה היא בתוך השקט שלי. לפעמים זה נורא מרגש, לפעמים אני פשוט מאוד רצינית ומרוכזת ופרקטית – טוב בדרך כלל אני רצינית ופרקטית כשאני יוצרת, ומאוד מאוד מאוד מיזנטרופית ולא כדאי להתקרב אלי בכלל. אין לי מקום לשום דבר חוץ מליצירה באותו רגע.

העניין הוא שהאהבה הזו שלו, החיזוקים החיוביים, העובדה שאני מעריכה מאוד את התגובות שלו, העידוד, ההקשבה. זה מדהים אותי כל פעם מחדש לגלות שזה באמת עובד, זו לא סתם תיאוריה, שחיזוקים חיוביים על התקדמות גורמים לרצות להתקדם עוד. זה שינוי כל כך עמוק, במקום לכתוב מתוך מצוקה או שנאה או מלחמה באובדנות, אני כותבת מתוך – חרדת נטישה?! אופס… טוב אבל לא רק, נכון שלא רק? אבל נכון שלא?

עוד כדור וחצי וזהו. חוץ מבחילות שבאות והולכות אני בסדר. אפילו יותר מבסדר. מתחילה להפנים שהעצמי שנבט וצמח בי לא הולך להיעלם. עדיין חרדת נטישה שבאה לידי ביטוי מדי שיחה עם אודיסאוס…

דיסקסנו איך להמשיך מכאן עם היחס לכל הנושא. האיזון הנכון בין לשים לב ללהרפות. הצורך בראייה ראליסטית שלא משייכת כל שינוי לכדורים. אין לי מושג מה תהיה התגובה שלי ביום שלישי כשאני לא אצטרך יותר לקחת. כמו שאמרתי לו "לקח לי כל כך הרבה זמן להסכים לקחת כדורים והנה כשסוף סוף התרגלתי ואני לא במלחמה עם זה אני עכשיו צריכה להתרגל לזה שאני לא צריכה אותם יותר…". מקווה שזה יהיה כמו שלוקחים אנטיביוטיקה – מהר מאוד שוכחים מכל העניין וממשיכים הלאה.

הצורך שלי לשתף פחות דוחק מבעבר. את הפוסטים האלה אני כותבת בעיקר מתוך אחריות ופחות מתוך מצב של להיות או לחדול. הצלחתי להגיע לסוג של רגיעה שעברו שבועות אם לא חודשים מאז שהרגשתי אותה. לשבת ולבהות. הראש שלי היה כל כך עמוס כל התקופה הזו, כל כך הרבה מלחמות והתרוצצויות וצרכים לא ממומשים ושאלות ושאיפות וחוסר ודאות. המקום שלי בעולם הזה הרבה יותר ברור לי. גם הכללים. אני לא מרגישה אאוטסיידרית, לא מרגישה מיספיט. זה חדש לי. וזה נובע מתוכי ולא מתוך הזדהות עם רעיונות של אנשים אחרים, אלא מתוך שהתחלתי להבשיל סוף סוף. שנים של עבודה חסרת מנוחה להצליח להגיע אל עצמי, להצליח לנשום ולתפקד. להצליח להגיע למצב שלא מתעלמים ממני יותר. שאי אפשר להתעלם ממני. שיש לי מקום ואפשרויות ודרך. להרגיש שסוף סוף אני באמת מתאימה ולא כי התאמצתי להתאים אלא משום שהפכתי להיות מי שאני ואת זה מחפשים.

חששתי מאוד לעבור את גיל 35 ולהישאר בלי כיוון ממשי בתוך חוסר בהירות ואינספור שאלות חסרות מענה. כמה טוב לחזור אל חיק הכתיבה מתוך החופש שיש לי עכשיו ולא מתוך הכורח לכתוב את עצמי לדעת משום שאני חייבת לתעד ולהעיד עד שמישהו ישמע.

וואוו, כמעט חצי הדרך. איזה כיף. זה הפך להיות די משני כל העניין. אבל אני ממשיכה לנטר – אחראית.

מצאתי את עצמי כותבת סיפור במשך תקופה עם הפסקות. לא רגיל אצלי בכלל. באיזשהו שלב אפילו הרגשתי קצת סוג של writers block משום שזו הייתה משימה שהצבתי לעצמי – לסיים את הסיפור הזה. כל התהליך היה מרתק מהסוג שאני מכירה יותר מתחום המוסיקה, רק שעם שירים זה מתפרש לכל היותר על פני חצי שעה, שעה. וכאן היה על שבועות. זה השיג משמעותי בשבילי מכל כך הרבה בחינות. אחד הקשיים הבולטים שהיו לי התבטא בקושי עצום לחזור אל יצירות לא גמורות לסיים אותן. זה דורש המון משמעת עצמית. לראייה – כמות הפוסטים הבלתי גמורים שמכונים כאן מאחורי הקלעים – טיוטות. ומדוברים על עשרות כאלה. מהבחינה הזו דד ליין הוא תמיכה נהדרת. אבל מעטות הפעמים שלכותב אנונימי יש איזשהו דד ליין חיצוני.

כל התהליך היה מרתק. זה התחיל מידיעה פנימית של רעיון שחשבתי שיהיה הרעיון המרכזי. למרבה הפליאה תוך כדי כתיבה, כשחזרתי אל הסיפור אחרי הפסקה, גיליתי שהדמות שחשבתי שתהייה דמות אפיזודיאלית למדי היא בכלל הדמות הראשית והדמות הראשית, היא דמות משנית. כך גם הרעיון המרכזי הסתבר כאפיזודה בתוך הסיפור. היה שלב שבכלל חשבתי שאין לו מקום בסיפור – זה היה השלב שנתקעתי. חזרתי הוספתי כמה משפטים, אבל משהו לא הסתדר לי. היום כשחזרתי שוב לכתוב, נזכרתי במה שהמורה שהייתה לי לספרות הייתה מספרת לנו שאחד הסופרים האהובים עליה תיאר את תהליך הכתיבה שלו (נדמה לי עמוס עוז, לא בטוחה, וגם הציטוט ממש לא מדויק) איך כל הבוקר ישב וכתב נקודה ואחר כך ערב שלם הוא ישב כדי למחוק אותה. במקרה שלי מה שעשה את ההבדל היה  לחזור כמה שורות אחורה ושנות מילה אחת מזמן עבר לזמן עתיד – וזה מה שעשה את ההבדל ופתח לי את הפתח לסיים את הסיפור. זה די מדהים כשחושבים על זה, שכל ההבדל היה מילה אחת לא מדוייקת. הבדל עצום – אחרי השינוי הכתיבה פשוט חזרה לשפוע ממני, והרעיונות התפתחו והפתיעו אותי לחלוטין. מה שעוד יותר מוזר לי זו העובדה שבנקודה מסויימת הייתי מוכנה ללכת ולפתח רעיון שכל כך לא מתאים לי לכתוב אותו מתוך מחשבה שזה הסיום של הסיפור. רק אחרי שכתבתי אותו הסתבר לי שלא.

מדובר כאן על התבוננות, הקשבה, פתיחות, אמון והתמסרות. לחשוב שכמעט וויתרתי. כבר הייתי עמוק בתוך האכזבה מעצמי, שכמובן קיבלה אלף ואחת צורות – מסתבר שכאני מאוכזבת מעצמי אני מיד בטוחה שמי שאוהב אותי מאוכזב ממני לפחות  באותה המידה מה שמיד מכניס אותי לחרדת נטישה מה שבאופן פרדוקסלי גורם לי לשבת לכתוב כדי להתמודד איכשהו עם התחושות המגעילות והמיותרות הללו.

עכשיו אחרי שהצלחתי להתמודד עם משימת כתיבה מורכבת יותר בהצלחה, יש סיכוי שאני באמת אצליח לכתוב את הספר שהתחלתי לפני כמה חודשים. סבלנות והתמדה ואמון בעצמי, ותמיכה ואהבה ממי שאוהב אותי ושחשוב לי.

בדרך הזו אני בהחלט אוכל להמשיך בלי הכדורים.

יושבת אצל הפסיכיאטרית עם מכתב מהרופאת משפחה המקסימה והחכמה שלי. אין לי מושג מה היא הולכת להגיד. תהיה התנגדות? לא תהיה התנגדות? ואם תהיה הסכמה – מה הלאה?

- כן.

היא אומרת.

- ההיפרטריגליצירייד הוא תוצאה של הssri. יש שתי אפשרויות – או שנפסיק עם הssri ונחליף לקבוצה אחרת…

ואז מגיעה הפתעה:

- אני חושבת שאת יכולה כבר להפסיק עם הכדורים לגמרי.

כן. תוך שבועיים מהיום אני לא לוקחת יותר כדורים. דוקטורס אורדרס.

מפחיד.

מרגש.

מאוד מרגש. ומהמון בחינות. קודם כל העובדה שהיא שיבחה אותי על ההתקדמות שלי, על השינוי שעברתי, זו דוגמא נהדרת לעובדה שהשינוי ניכר. בפעם הקודמת שהייתי אצלה היא עדיין חזרה ואמרה לי להמשיך לקחת את הכדורים ולא להפסיק, בלי ששאלתי בכלל על הנושא. מה שכן, היא גם סיפרה לי על מחקרים חדשים שעשו בקשר לbpd ושברור שאנשים שמפתחים את ההפרעה הזו נולדים עם רגישות יותר גבוהה מאנשים אחרים לכן התגובה שלהם לסביבה לא מתקפת כל כך קשה. אני זוכרת שהיה לי מוזר הצורך שלה לספר לי את זה ולנסות לפייס ביני לבין ההגדרה הזו. היום אני מבינה שלמעשה זו הדרך שלך לבחון את המצב שלי כל פעם שאנחנו נפגשות – סוג של חומר נפיץ במיוחד, ובאמת כשהיא דיברה על זה לא הגבתי בעוינות.

היא דיברה איתי על השינוי באופן שאני מביעה את עצמי. שאני הרבה יותר רגועה ופחות דרמתית ושהדרמתיות שלי הייתה תוצאה של זה שלא הקשיבו לי וזו הייתה הדרך שלי להצליח להגיע אליהם. כמה נורא. כמה נכון. זה שוב מחזיר אותי לעובדה שיש אנשים שמתאבדים בדיוק בגלל זה. כל כך עצוב. בכל אופן, הבנתי על מה היא מדברת והשלמתי את המשפט שלה – שזה עורר באנשים אנטגוניזם. היא הוסיפה שזה גרם להם לחשוב שאני משקרת. נדמה לי שהיא אמרה את זה בתגובה לכך שאמרתי לה שהתופעות לוואי של הssri היו בדיוק הסיבה שכל כך התנגדתי להתחיל לקחת אותם שוב, ושכל מה שאמרתי לה היה אמת.

זה עדיין מרגיז אותי. מודה. אבל אני מבינה. אני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי פעם בקשר להתנהגות והחשיבות של ההתנהגות כשרוצים להגיע לתוצאה מסויימת. יחד עם זאת ברור לי לחלוטין שחלק ניכר מהבעיה נבע מהשוביניסטיות והאטימות של המערכת עצמה.

אחד מהדברים ששמתי לב אליהם במיוחד בקשר שלי איתה, כמו העובדה שקשה לי להודות בעובדה שיש לי קשר איתה, ארררר, הוא שהיא עושה עבודה טובה מאוד. שהיא בסדר. הפיכסולוגית שלי אמרה לי שהצליחה לפתח התקשרות טובה עם הפסיכיאטרית, מה שהפתיעה אותי, והיא עוד אמרה את זה אחרי שצעקתי עליה נורא בזמנו – לטענתה זה חלק ממה שהראה שההתקשרות טובה. עכשיו כשאני חושבת על השיחה האחרונה שהייתה לי עם הפיכסולוגית, דיברנו על כמה קשה היה לי להביע כעס וזעם, וכנראה זו הסיבה שהיא אמרה שההתקשרות טובה – כי כן הבעתי את עצמה ועמדתי על דעתי.

עדיין הכל כל כך חדש לי. תוך כדי הכתיבה של הפוסט הפיכסולוגית התקשרה אלי וסיפרתי לה את הבשורות הטובות. כמובן שאמרתי שאני מפחדת למצוא את עצמי במצב פסיכוטי בלי הכדורים, ושאני מקווה שהיא תזהה ותגיד לי – התגובה שלה הייתה לאמר לי שאפילו מקרוב קשה לזהות אצלי מצבים פסיכוטיים כי אני כל כך טובה ומשכנעת, אז שאני לא אסמוך עליה בנושא זה בעצם סוג של טיפ לדעתי – אחד הסימנים הכי ברורים למצב פסיכוטי אצלי זו נחרצות קיצונית. מן סוג של פונדמנטליזם קיצוני ושינויים דרסטיים בסגנון חיים. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה יותר, כי ברור לי שחלק ניכר מהמצב שהייתי בו היה תוצאה של חוסר תמיכה מוחלט והתגובה ההגיונית להתנגדות/דיכוי/אטימות/התעלמות/כפייה היא מרד/התרסה/התנגדות סוג של קנאות לדרך ההפוכה. אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי במקום הזה יותר בחיים שלי. בהפוך על הפוך זה הפך אותי לאטומה בדיוק כמו אלה שהתעללו בי.

ברור לי שהעובדה שאין לי חרדות מלהיות לבד, שאני מסוגלת לנהל מערכת יחסים מאוזנת של ביחד ולחוד, שיש בחיים שלי גבר שאוהב אותי מאוד ואני לומדת לחיות עם זה, זו תוצאה של העבודה הארוכה והעיקשת שעשיתי עם עצמי שנים, הכדורים היוו קביים ותו לא כדי שאני אוכל ללמוד ולפתח את יכולת המיינדפולנס שלי לדרגה כזו שהתגובות הרגשיות הקיצוניות שלי יתמתנו כתוצאה מהיכולת לעקוף אותן ולהתבונן מהצד.

כמובן שזו גם תוצאה של העובדה שפתחתי את הפה והכרחתי את מי שצריך להתמודד עם האמת. עושה רושם שהחיים שלי הולכים להשתפר מאוד, והם כבר הרבה יותר טובים ממה שהם היו בעבר. ולכתוב את זה מעורר בי חרדה פנימית קלה – אבל את זה אפשר תמיד לקשר לגנים הפולניים שלי… או שלא.

אני אשתדל לכתוב כל יום במהלך השבועות הקרובים, כדי לנטר את התהליך כיאות. אני מאמינה שכמו שידעתי בעקבות ניסויים בבני אדם I ו II לחזור לקחת את הכדורים עם כל הקושי שבדבר, אני אדע גם הפעם אם אכן יש צורך. חוץ מזה – תמיד יש זנקס במקרי חירום, והחרדות שהזנקס עוזר להרגיע גם ככה לא טופלו בעזרת הssri.

מאוד מסקרן אותי לפגוש את עצמי בלי הכדורים. מייחלת לגלות שהעצמי הזה שבניתי בעמל רב יתגלה כעצמי עצמאי ולא תוצאה של עזרה כימית חיצונית. אני מקווה שזו לא תקווה גדולה מדי.

בהצלחה לי.

ואם מישהי או מישהו מקוראים כאן ישים לב לשינוי חשוד בתכנים – אני מבטיחה לא להסתיר, אחרת הבלוג לא ימלא את תפקידו, בבקשה תגיבו, תמיד ישנה האפשרות שאני לא אקלוט שזה קורה…

השיר הזה נכתב לא הרבה אחרי הביקור במיון לפני כמה שבועות. איכשהו במהלך השבועות האלה, נכתבו כמה שירים, אבל עם רובם לא יכולתי להתמודד, משום שהמצב של היד עוד איים על הקיום שלי כמוסיקאית, והתכנים שלהם – טוב, כאן בעצם יש סיכוי שדרך ההתייחסות לשיר הספציפי הזה אני אצליח סוף סוף להביע את מה שניסיתי כבר יומיים לכתוב ולא הייתי מסוגלת מרוב עייפות וחרדה.

כל הסיטואציה עם אודיסאוס כל כך חדשה לי. מדובר כאן על תהליך שנבנה אמנם באיטיות אין קץ, אבל מאז שנפגשנו פנים מול פנים לפני ארבעה חודשים, התחלתי להתמודד עם שינוי כל כך עמוק בהוויה הקיומית שלי, שעכשיו, למשל, כשהאזנתי לשיר הזה חודש אחרי שהוא נוצר, ולא האזנתי או זכרתי בכלל את קיומו מאז (זה מה שקורה כשאני יוצרת שיר ולא חוזרת אליו אחרי שהוא נוצר), העיניים שלי התמלאו דמעות.

" זה לא משנה אם השינוי הוא טוב או רע, התגובה היא לעצם השינוי." אודיסאוס אמר לי אתמול, בין שיחה ועוד שיחה שהוא ניהל עם הקטנטנות, שמאוד רצו שוקו, אבל היה להן ברור שרותי רוצה וזקוקה לתה עם חלב כדי להירגע ולהאסף ושהצרכים שלך רותי יותר חשובים מהצרכים שלהם – עד כדי שאפילו כשאודיסאוס אמר "אז יש לי הצעה אפשר…" הוא מיד נקטע על ידן ב – "לא גם וגם", לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט.

הייתי אצל הפיכסולוגית אתמול, ודיברנו על ה'עצמי האמיתי' שלי, והשינוי שעובר עלי, וההתמודדות עם העובדה שהוא כבר לא מודחק עמוק. פתאם הבנתי שלעצמי האמיתי שלי קוראים רותי. זה בכלל לא היה לי ברור קודם, משום שלאורך אנשים קראו ככה לעצמי הכוזב שלי ולכל הפיצולים, והחוויה שלי עם השם שלי הייתה בעיקר של שנאה וגועל. ואז שמעתי בפעם הראשונה את אודיסאוס קורא לי 'רותי שלי'.

עכשיו אני מבינה יותר לעומק למה זה כל כך ריגש אותי בזמנו (ועדיין), החוויה של העצמי האמיתי, כלומר שלי כרותי אהובה שחווה טוב ומכילה את הטוב ונהנית מהטוב, חדשה לי מאוד. יש פער בין האיפשור שלי לבין העיבוד של העובדה שהדברים אכן מתרחשים, ויותר מזה, לאורך זמן.

יש הבדל עצום בין ללכת לשעה טיפול פסיכולוגי, לבין לבלות עם גבר קשוב שדואג ושומר, מבין, מדריך, סובלני, מתקף ואוהב. זה כבר לא אימון על יבש בחדר הטיפולים, אלא השינוי עצמו.

כל החודש האחרון הייתי עסוקה במלחמות ומאבקים בגלל הפציעה ביד, והקשירת חצוצרות שאני אמורה לעבור. זה דרש ממני להיות מאוד ממוקדת מטרה. אתמול, וככל הנראה האפיזודה עם גברת בננה באוזן הייתה סוג של הקש ששבר את גב הגמל, די התפרקתי.

אבל לא רק בגלל זה – עושה רושם שהמיניות והצרכים המיניים שלי, שלא יכולתי להתמודד איתם כתוצאה מהפגיעות והפכו לfemmie על גילגוליה השונים, כבר לא מנותקים מהעצמי שלי. לא רק שאני לא בנתק רגשי כשאני עם אודיסאוס, אני גם לא בנתק פיזי, מהגוף שלי כשאני איתו, ואני נוכחת לחלוטין כשהוא עושה איתי אהבה.

להבין שאני לא חשה שחודרים אלי, הבנתי איפשהו בגיל 20 בעקבות פעם אחת שכן הרגשתי. ובכלל כל הנושא של איפה ואיך אפשר לגעת בי – ואי אפשר היה לגעת בי בבטן למשל בכלל כי הרגשתי שמתקיפים אותי, וכל הנושא של סקס נע בין דיסוציאציה קשה לסוג של כניעה מלאה בחוסר נוחות עד כדי כאב וצפייה שותקת שזה ייגמר כבר הסבל המעיק הזה. שלא לדבר על הפלאשבקים הנוראיים של האונס והרתיעה הקשה מכל מגע שהוא.

ברגע שהבנתי שהתרחש כאן שינוי עמוק מאוד, צמחה ההכרה שגם הפיצולים האחרים קשורים עם רגשות וצרכים ספציפיים, רק שבניגוד לfemmie, שמאוד ברור היה לי המקור לפיצול שלה, פתאם הבנתי שאין לי מושג עם אילו רגשות/צרכים אני צריכה להתמודד ושהפיצולים האחרים מגיבים אליהם.

שיתפתי את אודיסאוס בשאלה הזו כשדיברנו היום בטלפון, ופתאם הקטנטנות תפסו פיקוד. השיחה איתן הייתה מאוד משעשעת, הן דיברו על העובדה שהן לא קיבלו את השוקו אבל אז הן גילו שרותי נתנה להן גלידה, וזה נורא הצחיק אותן "שאנחנו אוכלות גלידה ונשארות קטנות והיא נאיית שמנה". השיחה איתן התמשכה עד שהן ביקשו מאודיסאוס שיקרא חזרה לרותי כשהוא התחיל לקרוא לי חזרה הן עצרו אותו וביקשו שישאל למה, התשובה שלהן הייתה – "שכבר התעייפנו זה מעייף לדבר". ואז אודיסאוס קרא לי לחזור.

ברגע הראשון לא הבנתי מה היה להן כל כך חשוב להתפרץ אל תוך השיחה (עד כמה שזכור לי זה לא קורה בכלל בטלפון לדעתי). ואז קלטתי שהן פשוט ענו בדרכן על השאלה ששאלתי. סיפוקים מיידים. הן קשורות עם סיפוקים מיידים. מצד אחד הן מופיעות ברגעים של פחד וחרדה קשה ועוזרות לבטא אותם, יחד עם הביטוי של האימה הזו מהחוץ, הן גם קשורות מאוד חזק לאמצעי הרגעה, וכיוון שהן קטנות, זה בא לידי ביטוי ברצון לשתות שוקו כשנמצאים עם אודיסאוס, וסוג של טקס אוכל ושתייה קבוע שמתרחש כל פעם כשאנחנו נפגשים, ויוצר סוג של חיבור והרגעה – בזמן שאני אוכלת אני לא יושבת ליד על השולחן, אלא עומדת ונשענת עם הגב על אודיסאוס בזמן שהוא מחבק אותי ומתבונן בי אוכלת, מלקט את הפירורים מחייך ומנשק אותי בין ביס לביס ומרוצה עד השמיים.

כשמשווים את זה לעובדה שאת החודשיים הראשונים שלי ביליתי באינקבטור, ושבארוחות המשפחתיות בילדות שלי הסידור ישיבה היה כזה, שישבתי מול אבא שלי, ומה שספגתי הייתה בעיקר ביקורת על ההרגלי אכילה, אפשר להבין שמתחולל כאן שינוי שהוא כמעט בגדר נס. מה גם שבשנות העשרים שלי, כשהייתי אוכלת אצל אנשים אחרים, הייתה לי תמיד הרגשה שמרעילים אותי – לא יכולתי להתמודד עם כלום כמעט.

היכולת שלי להתמודד עם מצוקה השתפרה מאוד, להצליח לחזור מהר למרכז שלי, לשקט שלי, לעבור הלאה, להמשיך לתפקד. זה שינוי מבורך. והאהבה והתבונה הרבה של אודיסאוס עוזרות לי להתמודד עם השינויים עם הקשיים ועם הטוב.

יש הבדל גדול בין להתנהל מתוך התרסה ומרדנות כפויה, לבין ללמוד לקבל את הצרכים שלי כפשוטם בלי לשפוט את עצמי, להרגיש אשמה ולהתבייש.

whisper – Wrap yourself around me

It's the palm of your hand touching my face

When everything's gone into a blur

not the middle of the night

in the bright light of day

there's a terr in the ground

all my memories there

and I'm crying for help

not making a sound

the colors around me melt into a nightmare

you're holding me tight

Babe you're not alone

you're holding my sanity when all that surrounds me

wrap yourself around me around me around me around me

I'm saved

all the men in white coats stands behind curtains

ask my name I'm not sure

'bout what I just told them

and we're walking through doors more rooms and more strangers

time's stretching like gum

I'm not sure I can handle it

and I'm crying for help

not making a sound

the colors around me melt into a nightmare

you're holding me tight

Babe you're not alone

you're holding my sanity when all that surrounds me

wrap yourself around me around me around me around me

I'm saved

רצה המקרה, או יותר נכון רצתה האליסיה, ומצאתי את עצמי כותבת קטע קצר על איך ולמה בחרתי להיות מצולמת בפרוייקט גיבורות. טוב, קטע קצר זו שאלה של פרספקטיבה – יחסית לאורך הפוסטים כאן, זה מבחינתי היה קטע קצר, יחסית לתמציתיות של אליסיה – הקטע עבר עריכה מסיבית. למרבה הפלא נהניתי מאוד לערוך את הקטע יחד איתה. זה כל כך הפליא אותי. כיוון שהקטע בא לשרת מאמר מאוד מסוים, לא הייתה לי שום בעיה עם החיתוך – להיפך, יכולתי להסתכל על הטקסט, ולראות איך הוא הולך ומתחדד ומתגבש לאמירה בהירה ברורה ותמציתית.

את הכתיבה של הטקסט ביצעתי באותו האופן שאני כותבת פוסטים. כשסיימתי לכתוב הרגשתי כאילו יצאתי מתוך חלום שאני לא זוכרת – בניגוד למצבים שבהם אני מסתובבת עם נושא שבוער בתוכי וחייבת להקיא אותו בבלוג כדי להשתחרר, הפעם הייתי צריכה להיזכר במקום שלא הייתי מחוברת אליו באותו רגע (סימנים של החלמה, ללא ספק).

המפגש עם תהליך העריכה חידד לי את הבחירה שלי להגדיר את הבלוג הזה כ'זרם התודעה'. אני חוזרת על רעיונות. האמת כשאני חושבת על זה, הרבה פעמים באו אלי בטענות שאני חוזרת על רעיונות גם אחרי שמבינים אותם כבר. העניין הוא, עם זרם התודעה, שהמטרה של הכתיבה היא בהחלט חזרה על רעיונות. זו הקאה של מחשבה, דפוס שוב ושוב עד שמשהו מתפצח בהבנה, בהתנהלות, בהתנהגות, ברגש, בראייה. גם אם נדמה שהדברים כבר נאמרו, לפעמים הכאב לא עוכל, והרבה פעמים יש שוני בדקויות של ראיית המחשבה/רגש הספציפי – לא תמיד אותו קול פנימי מספר את הסיפור.

הרבה פעמים כשאודיסאוס מדבר איתי אחרי שכתבתי פוסט חדש, הוא אומר שאני נשמעת יותר טוב. וזה באמת ככה. זה המקום שלי לזעוק את הכאבים שלי. את המצוקות שלי. לרשום את המילים שהולכות ונטוות בתוכי שלא יהפכו לחבל תלייה או עניבת חנק של עצבנות וחוסר שקט.

היוגה יכולה להרגיע אותי לפירקי זמן, גם סקס טוב. ועדיין המח שלי ממשיך לעבוד על טורבו. הכתיבה ממקדת אותי, נותנת לי קול וכוחות להמשיך להתמודד עם הדבר הזה שקוראים לו חיים. העובדה שיכולתי להמשיך לכתוב, שהצורך להמשיך לכתוב בער בי כל כך, גם בתקופות האפלות ביותר בחיי,  זו פשוט מתנה.

השתיקה הורגת.

גם כשהפסקתי כל דבר אחר לא הפסקתי לכתוב. הכתיבה כאן בבלוג עוזרת לי לגלות את הצרכים הרצונות והתשוקות שלי, מזכירה לי איפה הייתי – ברגשים של ייאוש, או עייפות החומר, אני יכולה לראות את הדרך שעשיתי מתועדת כאן, ולהתעודד. באופן הזוי משהו, הבלוג עוזר לי לא לשכוח את עצמי ופחות ופחות להיכנס לדיסוציאציה. לפני כמה ימים, למשל, חיפשתי פוסט מסויים שלא זכרתי את שמו, אבל זכרתי שבריר משפט ממנו. מצאתי את עצמי קוראת פוסט אחר – נדהמתי מכמויות העצב שחשופות שם, יכולתי ממש להרגיש אותו בתוך המשפטים, לא משום שהוא עלה בי, אלא משום שהוא נכח בטקסט. המצוקה שלי הייתה כל כך עמוקה וכואבת. הכתיבה, השיתוף הזה שנוצר דרך הכתיבה, ההכרה ברגשות הקשים שקיימים בתוכי ותהליך ההוצאה שלהם החוצה – זה למעשה חשיפה לא רק של הכאב אלא גם של תהליך הריפוי העצמי עצמו.

התיעוד עוזר לא להתחמק משאלות מהותיות שמאתגרות אותי לשנות את הגישה שלי כלפי מצבים/אנשים/רעיונות/אפשרויות/רגשות/עצמי. כיוון שאני לא מסתירה את האמת, ומספרת את ההתרחשויות כפי שהן הוות, בכל אופן מאוד משתדלת, הסיכוי שאני אתקע במצבים שלא מתאימים לי, של דיכוי, סבל, שעמום, כעס וכו', הצטמצם משמעותית. חלק מהחיים בתוך 'אני כוזב' כרוכים ברמייה עצמית מתמשכת, ומה שנורא ברמייה העצמית הזו, זו העובדה שבפנים, העצמי האמיתי, לוחש כל הזמן בקול ענות חלושה את האמת. אלה חיים איומים. במשך שנים פתחתי את הפה וידעתי בפנים שאני פשוט משקרת כל הזמן והשקרים שלי נשמעים כל כך אמיתיים למי שמולי, ומרגישים כל כך אמיתיים למי שמולי. בתוכי מתתי.

היום אני מבינה למה אחרי לא הרבה חודשים עם הweatherman הייתי מתעוררת כל בוקר ורוצה למות, ואומרת שאני רוצה למות. השניות הזו, רק המחשבה עליה מכאיבה לי כל כך . חזרתי לקרוא את ויניקוט. והגעתי לשלב שהוא מתחיל לתאר את האופן שבו מתפתח האני הכוזב – התיאור כל כך מדויק. מזל שהפיכסולוגית שלי חוזרת השבוע מלונדון – עוצמת הכאב שהקריאה מעוררת בי כמו ברזל מלובן בין הצלעות.

"בדפוס השלישי, שהוא קיצוני, הדבר מוגזם עד כדי כך שאין אפילו מקום מנוחה לחוויה אינדיווידואלית, והתוצאה הא כשל בהתפתחות מהמצב הנרקיסיסטי הראשוני לקיום אינדיווידואלי.

ה'יחיד' מתפתח אז כהרחבה של הקליפה במקום של הגרעין, וכהרחבה של הסביבה הפוגעת. מה שנותר מן הגרעין מתחבא וקשה למוצאו אפילו באנליזה מרחיקת הלכת ביותר. היחיד מתקיים אז על ידי כך שלא מוצאים אותו. העצמי האמיתי חבוי, ומה שעלינו להתמודד אתו מבחינה קלינית הוא העצמי הכוזב המסובך, שבתפקידו לשמור על העצמי האמיתי חבוי. אמנם העצמי הכוזב מסתגל באופן נוח לחברה, אבל העדר העצמי האמיתי מביא לאי-יציבות שהופכת גלויה יותר ככל שמוליכים שולל את החברה לחשוב שהעצמי הכוזב הוא העצמי האמיתי. המטופל מתלונן על תחושה של חוסר תוחלת." מתוך המאמר 'תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית', מתוך הספר עצמי אמיתי, עצמי כוזב מאת דונלד ו' ויניקוט, עמ' 103.

שבוע שעבר, קצת נעלמתי כמה פעמים. אודיסאוס שאל איפה רותי וכשעניתי 'לא פה' הוא שאל לאן היא הלכה. מה שכן ייאמר לזכותו שיש לו דרכים מתוחכמות מאוד להחזיר אותי די מהר. וטוב שכך. פעם זה היה קורה כשהייתי יוצאת החוצה. היום זה קורה אחרי שאני מתמודדת בחוץ (הפעם זה היה תל השומר), ועם אודיסאוס. זה קצת מוזר, כי בעצם אני נעלמת בסביבה בטוחה. מרוב עייפות נפשית מול כל הזרים בחוץ – אה, או קי, זה לגמרי 'הזר' קלאסי. נדמה לי שזה סוג של התקדמות. אבל אני לא בטוחה.

סוף סוף אני נרדמת – לא היה לי סיכוי להירדם בלי לכתוב את כל זה.

רק שלא יהיו חלומות שזוכרים. זה כל כך מעיק.

זה עוד שם. הפחד הנורא ממנו, מהסכיזופרן.

זה לא עולה בי כל זמן שלא מזכירים לי את המקום שהוא גר בו. והיום, בשגגה, קיבלתי הזמנה כל כך תמימה ומתוקה ואוהבת לחוות חוויה משמחת, רק שהחוויה ממוקמת שם. ומצאתי את עצמי צריכה להתמודד עם כל כך הרבה רגשות קשים – עם הסירוב שלי והאכזבה שלי ושל המציע. עם העובדה שאנחנו לא אוהבים אותם דברים. עם העובדה שאני לא אסירת תודה. ועם התגובה של הפוסטראומה לסירוב שעורבב עם האיזכור של מקום מגוריו – הצפה וסוג של פלאשבק ופחד נוראי מאלימות.

כי במקום הזה, שאני מאכזבת ומסרבת, במקום הזה מגיעה האלימות. כלומר, הייתה מגיעה. הגבולות של אודיסאוס מאוד בריאים. הדו שיח בינינו מאוד בוגר. ומה שקרה לי עכשיו, היה כל כך בלתי צפוי. איך משום מקום פתאם, טריגר שלא הייתי מודעת לעד כמה הטריגר הזה נוראי, ועד כמה המכות וההריון עדיין פצע פתוח בתוכי.

ואני מפחדת בתוכי, מבועתת עד מאוד, שאם אי פעם אני אפגוש את הסכיזופרן בטעות, הוא פשוט ירצח אותי בחמת זעם. ואני כל כך מתביישת שמה שאני עומדת לכתוב עכשיו. כשהוא בעט בי, באחד מהנסיונות הנואשים שלי לגרום לו להפסיק, אמרתי לו "התינוק" חשבתי שאולי זה יזיז לו, אולי הוא יבין שהוא בועט בתינוק שבבטן שלי, התינוק שהוא כל כך רוצה. הוא צרח שהוא יחליט אם התינוק יחיה או ימות והמשיך. כל הסיפור הזה כל כך הזוי, איך זה יכול להיות שזה חלק מהחיים שלי?

הוא כל הזמן היה חוזר על העובדה שאנחנו כבר בני 35 עוד מעט, ושאם אני אעשה הפלה הוא יפרד ממני ואז אני אהיה לבד ושבלי משפחה כל מה שנשאר לי לעשות זה להתאבד.

מאז עברו כ14 חודשים. הייתי שואלת "איך לעזזל הגעתי לשם?!", אבל אני יודעת איך הגעתי לשם, ועם כל כמה שאני משתוקקת לא לזכור ושלא תהיה לזה כל השפעה עלי, זו עובדה שרעיון הקיום שלו, של הסכיזו, מאיים עלי. אני משתדלת לא לשפוט את עצמי, זה הגיוני שאחרי שהכניסו לי מכות איומות ואיימו עלי ברצח שלי ושל כל המשפחה שלי, אני עדיין אפחד. זו לא חוויה שקל להדחיק.

טלפון.

מוזר.

מה פתאם הטלפון מצלצל.

אודיסאוס?

לא יכול היה להירדם.

משהו הציק לו.

קרא את האי מייל ששלחתי והיתקשר.

"את לא צריכה להתבייש, זה עוד כל כך טרי"

"איך קראת את מה שכתבתי בפוסט אם הוא עוד לא פורסם? "

אני שואלת.

ומתוך הבכי אני צוחקת, ומופתעת איך יכול להיות שאני צוחקת מתוך המקום המבועת הזה.

"אתה לא מתבייש בי?"

אני שואלת

"מה פתאם, אני גאה בך!"

"מה? אתה גאה בי שאני מוכה?"

"מוכה שלי" הוא עונה, ואנחנו מתפוצצים מצחוק.

"זה לא נשמע טוב"

"לא ממש לא"

אנחנו מתגלגלים מצחוק.

ובכל זאת, עדיין אני מרגישה את הבושה. ומזכירה לעצמי בפנים, שאודיסאוס מכיר את כל הסיפור שלי, מכיר אותי, את הסיפור שלי הוא הכיר עוד לפני שהוא הכיר אותי. הרי קודם הוא קרא את הבלוג.

והחוק הוא שאומרים הכל.

ואודיסאוס הטוב מזכיר לי שוב ושוב, לא לשתוק, לדבר לשתף.

"טוב אז אם ככה אני יכולה לנצל את הסיטואציה ולשאול אותך משהו?" אני אומרת

"זוכר את החלום שסיפרתי לך עליו?" (חלמתי שהוא מציע לי לעבור לגור איתו, התגובה שלי בחלום הייתה להסתכל עליו ולהגיד לו משהו כמו "אתה לא רציני, נכון?" עם חיוך של משהו ממש לא הגיוני פה).

המצחיק הזה התחיל לזמזם את מארש החתונה.

"מה זה מארש האבל?" אני שואלת

"כן, בשביל שנינו זה באמת מארש האבל" הוא עונה בחיוך.

"טוב," אני אומרת "אז פעם מזמן כשאני אמצה את השלב של לגור לבד," אני ממשיכה "לא יכולה להמשיך מעבר לזה, אתה מבין למה הכוונה"

"אני מאמין שכן." הוא עונה לי בפשטות.

אני מחייכת ומרגישה איך חרדה אחת מתחלפת בחרדה אחרת.

הוא יודע את זה.

"כן, אני יודע שהיה לך הרבה יותר קל אם הייתי עונה לך 'לא'. היית מתאכזבת ואח"כ זה היה מסתדר לך עם כל מה שאת חושבת על גברים וזהו. עכשיו במקום זה, את בחרדה – נכון?"

פתאם אני נזכרת במשהו שחלי אמרה לי כשעברתי לגור כאן

"כל מי שגר כאן בדירה, עזב אותה ועבר לגור ביחד"

כשהיא אמרה לי את זה חשבתי לעצמי שאין מצב.

כנראה שכדאי לי להתחיל להתמודד עם הקיום של הרעיון הזה. לאט, לאט, לאט. העניין הוא שההתמודדות עם הרעיון הזה היא למעשה התמודדות עם הרעיון שבאמת באמת רוצים אותי, וזה משהו שעדיין, עמוק בתוכי, הוא בלתי נתפס לחלוטין.

אני תוהה אם אי פעם אני באמת אהיה מסוגלת להאמין בזה. זה מעציב אותי. כי אודיסאוס באמת אוהב אותי. האהבה שלו, באופן פרדוקסלי, אבל אולי בעצם זה חלק מתהליך ההחלמה שלי, מציירת את התוואי של המקום שבו רוחשות החרדות הקיומיות שלי.

אני מפחדת להיחנק, כמו שמחניקים להבה.

זה בעתיד הרחוק. תהייה שנזרקה אל חלל האוויר. ואכן, כל כך הרבה יותר קל היה לי להתמודד עם תשובה שלילית. משום שכשהתשובה שלילית הגבול מוצב ע"י אודיסאוס, והאחריות לגבול הזה מוסרת באותו הרגע מכתפי. פתאם השתנה קו הגבול.

השאלה הגדולה היא האם יש לי את הכלים לשמור על הגבול הזה כגבול דמיוני גם בתוך קירבה פיזית. וזו שאלה ענקית והרת גורל מבחינתי.

מצד אחד בא לי להגיד לעצמי "למה שאלתי את זה לעזזל?!"

מצד שני, כנראה שאני כבר מספיק בשלה להתמודד עם האפשרות הזו, ואלה דווקא סימנים של החלמה. אז אני אמורה לשמוח לא?