החיים שאחרי האלימות המתמשכת

כמעט חצות. חוץ מאחיות לילה שמחליפות משמרת ומלווה מזדמן של פציאנטית, כולן ישנות.

"את נשמעת כל כך שלמה עם עצמך"

"כי אני באמת שלמה עם עצמי"

השקט כאן שונה כל כך מהשקט ההוא של 02:00 בלילה, שקט מאיים מול הלום קרב שיושב ושותה תה כמו רוח רפאים ששומרת על המחלקה אז לפני 17 שנה .

זה לא בית משוגעים.

אמא שלי ישנה על כורסא שנת ישרים. הגיעה לכאן עם חיוך, כשהתעוררתי מההרדמה הכללית נפנפו זו לזו בכל פעם שנפתחה הדלת.

כאן לא בית משוגעים.

היחס של האחיות והרופאים שלי חף מאנטגוניזם.

המילים הללו נכתבות על דף, בחדר אוכל ריק מאדם.

המילים הללו נכתות על דף בחדר אוכל על ידי אישה שלווה שחיוך עדין נסוך על פניה, חדר אוכל ריק מפחד וחרדה.

אני מוצאת את עצמי משכתבת ניסוחים שגורים כגון – מעטים האנשים.

אך הם כלל לא מעטים.

הולי וצ. ונעה ואתון מלוות ווירטואלית

ג'ולה ונחי מסמסים ומתקשרים, אלינכר מחזקת ומצחיקה ומהדהדת את החוזר הזה שלי.

אודיסאוס שלי, שאיתי בכל רגע ורגע, ואמא אחת מדהימה, אשה קנטונת עם כוחות של גיבורת על.

כמה טוב שאודיסאוס לא יכול היה ללוות אותי בפועל ו'נאלצתי' לעבור את הכל הקשיים מולה. הנה היא כאן, כל הזמן כאן, ואנחנו מדברות ומתפקעות מצחוק .ברור לי שיכולתי את הלילה הזה לעבור לבד לו הייתי בוחרת ברור לי שזו הייתה הבחירה הנכונה – לבקש ממנה שתישאר. בסביבות 20:00 שואלת אותה אם היא רוצה לנסוע לביתה, היא עונה שגם אם אני אבחר בזה היא נשארת.

שתינו במקום אחר. לא חוסר אונים, חוסר תקשורת  ואלימות מתמשכת.

לא פגייה וקומה, לא כדורים בבית משוגעים.

אותה נערה אנוסה מוכה ואבודה נראית לרגע כמו זכרון רחוק של סיפור שקראתי פעם על מישהי אחרת.

הנה בא ההווה ובהווה הזה השליטה בידי.

כן, הבנתי שהם הולכים לחדור אלי ולהכאיב לי, אנשים זרים שאת חלקם לא פגשתי מעולם, שאני מוסרת את השליטה והאחריות לידיהם/ן, נותנת אמון משום שזו הדרך הנכונה להתמודד, ואני מרשה להם לפצוע אותי משום שהפצעים  הללו, כשיחלימו יהפכו אותי לאישה בריאה יותר.

זו לא הייתה גחמה של רגע, והתהליך אליה היה ארוך מייסר ורע עשד מאוד.

לא פעם ולא פעמיים תהיתי ביני לביני אם אני באמת רוצה לעבור את הפרוצדורות הללו – בכל זאת שני ניתוחים בבת אחת. להתמודד עם כל כך הרבה פחדים וחרדות ופלאשקאקים.

יכולתי לכתוב עכשיו – "לא הייתה לי ברירה", אבל אודיסאוס היה עונה כל כך – "תמיד יש ברירות, תמיד אפשר לא לעשות דבר". והוא צודק, משום שלא מדובר כאן על כאב מתמשך וגלוי, אלא הבנה על הבנה כמוקה שלמרות שהגוף שוכח, ובכל מה שקשור למחזור והריון ולידה כך הגוף שלנו מתוכנת, אני חייבת לזכור.

דווקא ברגעים הקלים והנינוחים הייתי חייבת לזכור ולהבין את המשמעות של כל חודש שעובר ואני לא פותרת את הבעיה הזו. וכולנו כאלה – נוטים לחזור אל שגרת הנוחות המטמטמת, מסרבים להפנים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה".

התבגרתי והבגרות הזו באה לידי ביטוי בכך שהסכמתי לעמוד מול מערכות ענקיות , ויחידים שפגעו בי והתעללו בי, להבין שאני זקוקה לעזרה שלהם ולאמר:

"אני מאמינה שאתם/ן מסוגלים/ות להשתנות ולהיטיב עימי, אני מאמינה שאתם/ן מסגלים לטוב."

היו לי מליון ואחת סיבות להישבר – אך הידיעה שבסופו של יוםאני זו שתחייה את חהיים האלה עזרה לי להמדיך, ואם זו לא אחריות אישית – אני לא יודעת מה כן.

והנה אני חזרה בביתי הקט. אחרי שסיימתי לכתוב בלילה את מה שהועתק כאן מעל, והשעות נקפו, הבנתי שמישהן, חבורה של קטנטנות, מסרבות בכל תוקף לעצום עיניים ולהירדם. בטוחות שברגע שיעצמו העיניים אמא תיעלם, ושוב נמצא את עצמנו שם, במחלקה הפסיכיאטרית. לאורך כל כתיבת החוויה המתקנת שמעתי דיבורים על משטרה ומיון וחולה שברחה ומחלקה פסיכיאטרית ושוטר ומאבטח ואחיות ותהיות. 'זה לא קשור אלי' הייתי שלווה, אבל לא צריך הרבה יותר מכתיבה על הטוב ושיחות רקע על מקומות אחרים ומאיימים כדי שחלקים אחרים יחרדו כל כך. ניגשתי אל אחות הלילה, ביקשתי כדור שינה. בתחילה היא סירבה לתת לי תרופה לא מוכרת (מזל שהיה מה היה עם הכתף וכשהזריקו לי פטידין ונתנו דראמדקס, הכרתי כבר במה מדובר…, ואז דיברה עם הרופא האחראי שאישר מתן כדור שינה קל. כמו שהכוסית עם הכדור הופיע מולי החרדה קפצה, והבנתי שהנה, אני יכולה לקחת xנקס ועדיף, וכך גם היא חשבה. היא שאלה אם אני עושה את זה לעצמי בכוונה, הסברתי לה שלא. כל האחיות והרופאים היו מודעים לעובדה שנרשם אצלי multiple personality disorder בתיק, וטוב שכך. חזרתי למיטה והערתי את אמא שלי. אמרתי לה שאני לוקחת כדור, והיא שאלה אם אני רוצה שאני אראה לה שאני עושה את זה – הן פתחו את כף היד והראו לה את הכדור.

ואז התחיל המשא ומתן הרגיל – אמא שלי מציעה לי לשכב על המיטה ולהירדם, והן מבקשות עוד עשר דקות, עוד חמש דקות, עוד שתי דקות, עוד חצי דקה. היה מביך. ובכל זאת חשוב מאוד. באיזשהו שלב הצטערתי שהיפו לא איתי, כי הן היו יכולות לחבק אותו, ואז נזכרתי בכבשה שאודיסאוס קנה לי למחזיק מפתחות, וקשרתי אותה לתג זיהוי שעל היד. חפץ מעבר. שיפור. אמא שלי שבמקרה אוספקת בובות של כבשים (לאודיסאוס לא היה מושג), נמסה לחלוטין מהמתיקות של הכבשה הקטנטונת הזו, ואז היא התחילה לשיר לי שירי רועים, וגם אני הצטרפתי עם שירי ילדים על כבשים ואיך לא את -

"ישוב טלה אל חיק האם

ישכב בדיר ויירדם

והכבשה תישק אותו

והיא תקרא אותו בשם"

של ביאליק. כל כך סימבולי ומרגש וחשוב.

ודיברנו עוד, וסיפרתי לה קצת יותר על איך זה היה פעם, ואיך הגעתי לפיכסולוגית כשמישהי אחרת זיהתה שיש לי ריבוי אישיאויות, כי הן התפרצו אצלה בפגישה. והיא אמרה (אמא שלי), שהיא תמיד ידעה שיש יותר מרותי אחת, אבל היא הסבירה את זה לעצמה בתור מצבי רוח. בהתחלה היא הודיעה שהן אוהבות אותה, אבל לאט לאט היא הבינה שהן לא בדיוק סובלות אותה… בכל זאת – אמרתי לה, פעם היא הייתה שייכת לרעים (ולא לרועים).

לקח זמן, הן עשו פרצופים, ובכל זאת הסכימו מפורצפות לכבות את מנורת הלילה סוף סוף, עד שנרדמתי. ואמא שלי חזרה לישון.

כשמרים האחות, הודיע לי שתוך שלושת רבעי שעה ישחררו אותי, לפני כולם, כי באמת שאין שום סיבה שאני אשאר כי אני חזקה ומסתובבת ולא כואב לי, לשבת. ואז קמתי לבקש שוב אופטלגין נוזלי – היא הסתכלה עלי ואמרה "מה קרה שאת כל כך אדומה במחשוף, יש לך תגובה אלרגית?" הסתכלתי בראי ובאמת כל האיזור היה אדום מאוד וחם מאוד וקצת מעקצץ. לא הבנתי למה. היא נתנה לי אקמול ואמרה לי לשתות הרבה, קניתי לעצמי קמומיל וכשהגעתי חזקה לכסא הבנתי אחרי שכמעט עפה לי הכוס מהאחיזה, ומשהו בשיווי המשקל שלי כבר לא היה כל כך מי יודע מה, שאני בחרדה. חצי xנקס ומיד האדמומיות נעלמת ואחרי שתי דקות חוזרת, ואני מתחילה לבכות – הקטנטנות לא רוצות ללכת הביתה, לעזוב, במיוחד אחרי ששעה קודם מרים האחות עמדה מולי וחיזקה אותי כל כך על ההחלטה האמיצה שעשיתי לעבור את הקשירה בגילי, כמה שזו החלטה יוצאת דופן ואחראית. כמה שהיא מעריכה אותי על כך. התרגשתי מאוד. המעבר ממצב שבו כל כך הרבה נשים וגברים דואגים לי ומקבלים אותי כפי שאני בלי לשפוט, בלי אלימות וצעקות – להיפך בעדינות וחיוך וקשב רב. גם העובדה ששחררו אותי מוקדם יותר קשורה ללא ספק להבנה שלהם שיהיה לי הרבה יותר טוב לחזור הביתה ושכל ההתנהלות שלי אחרי הניתוח הייתה למופת – הכנתי את עצמי פיזית ונפשית ועשיתי את כל מה שצריך במהירות מרשימה ביותר.

וכמובן שגם כל הסיטואציה הזו עם אמא שלי שהייתה מאוד מיוחדת. כל כך הרבה תמיכה מכל כך הרבה נשים וגברים, במילה כתובה, בשיחה טלפון, בתגובה כאן בבלוג, בחיוך, בקשב בעידוד.

ואף אחד לא כעס עלי שהתעקשתי לשאול שאלות, אפילו לפני הכניסה לחדר הניתוחים, הרופא שדיבר איתי היה במקרה אותו רופא שביצע את ההיסטרוסקופיה האבחנתית, זה היה מצחיק כי לא זיהיתי אותו  – ואמרתי לו שיש את האיבחון בדף מד"ר זולטי. זה אני הוא אומר. הוא אמר שיעשה אבלציה חלקית. ביקשתי מהאחות שתקרא לו והוא הגיע, והסברתי לו שהדימום לא נובע רק מהמיומה, אלא גם מהעובדה שיש לי שחלות פוליצסטיות ורגישות וכו', הוא הסביר לי בהבנה שככל שהתהליך יתארך כך הסיכון גבוה יותר. הבנתי את הכוונה שלו, לא כעסתי, לא הרגשתי מותקפת. וכל הסיטואציה הייתה כל כך הזויה – הנסיעה במיטה שכל כך דומה לתנועת מצלמה על דולי, חדר הניתוחים הענק עם כל המכשירים המצפצפים, השיחות של האחיות של כמה הן זוכרות איך להפעיל מכשיר כזה או אחר, כי זה לא המכשיר הרגיל (התהליך שעברתי שונה קצת מהתהליך השכיח בגלל שהיו שלוש פרוצדורות מעורבות). אמרתי להן עם חיוך – " אולי תרדימו אותי כבר כדי שאני לא אשמע את השיחות שלכן…", האחות הרגיעה אותי שהרופאים יודעים מה הם עושים, ורגע לפני שנעלמתי אל תוך ההרדמה הכללית עוד הספקתי לשמוע את המנתח שואל איפה החמש, שהוא רואה רק עשר, האחות אמרה שהיא מצאה רק את העשר, אז אמרתי שהי – אני מעדיפה את החמש (הכוונה למילימטרים), למה לעשות חתך כל כך גדול אם אפשר קטן, והמרדים שהיה אדיב וחייכן, חזר על מה שאמרתי כדי שהם ישמעו, וזה היה יפה מצידו. ואז התעוררתי בחדר התאוששות.

אחד הדברים שהטרידו אותי היה הרעיון שיחדירו לי קטטר. אף פעם לא עברתי את זה. אמרתי את זה לאחת האחיות לפני הניתוח כשהיא החדירה לי את העירוי לוריד, מה שכאב וגרם לי לתחושת קור כמו של אחרי תקיפה. אז דיברתי איתה והסברתי לה שהתגובות שלי קצת יותר קיצוניות מהתגובות הרגילות בגלל הפוסטראומה, ושאני מתארת לעצמי שהקטטר יעיק עלי מאוד. היא אמרה לי שלכל היותר אני אצעק ואקלל אם זה כל כך יציק לי ושלא צריך להשאיר אותו הרבה זמן. כמו שהתעוררתי הרגשתי אותו ומיד התחלתי לצעוק בעצבים שיוציאו לי אותו. האחות של חדר ההתאוששות לא הסכימה – לא עזר לה. עשיתי כל כך הרבה רעש בחוסר התחשבות מוחלט במה שקורה מסביבי. אז היא הוציאה אותו, ואז דרשתי סיר – מעניין שגם אחרי ההפלה התווכחו איתי שאני לא באמת צריכה להשתין – guess who's wright and who's wrong, כמובן אלא מה. אותו הדבר עם השתייה. לגימות קטנות וכל זה, ועדיין, תיזזתי אותן קצת עם הסירים, אבל זה באמת מה שהייתי זקוקה לו ולא הייתי אנטיפתית. הן התפלאו שלא סתם קראתי להן. אמרתי לאמא שלי שזו הדרך לקחת חזרה את השליטה על הגוף שלי  ושזה מאוד חשוב לי. בכלל כל השעתיים הראשונות עד שנרדמתי מה הייתי די עצבנית מהרעידות של הגוף וכאבים והחוסר נוחות. כשהתעוררתי אחרי השינה הראשונה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. כל כך רציתי כבר לשבת וללכת, אבל אמרו לי לחכות עד 18:00 (נכנסתי לניתוח ב11:30 בערך והתעוררתי ב13:00). להתיישב פעם ראשונה התיישבתי כבר בסביבות 17:00. אכלתי יופי של ארוחת ערב. שום בחילות שום כלום. תה למכביר שהיה דוחה להפליא, והופלה – אפשר כבר לטייל בעצמי אל השירותים, ולא הרבה אחרי גם במחלקה.

נהניתי מהמרחב הריק והשקט של הלילה. הציטוט בעניין השלמות הוא מתוך אחת השיחות בין אודיסאוס לביני בערב. כל כך חיכינו שאהיה כבר אחרי. מאוד מאוד מרגש.

ואז המעבר מההתגייסות לשהייה בבית החולים. מהחוויה הזו החדשה כל כך של תמיכה גורפת והבנה שלא הייתה בעבר. הפחד שהטוב הזה ייעלם, הידיעה שאת הבדיקה עוד חודש יעשה הגיניקולוג שלי שעבר איתי כברת דרך, וננזף על ידי יותר מפעם אחת, אבל בשורה התחתונה העובדה שהוא מכיר את הסיפור שלי, ונוח לי להיבדק אצלו משאירה אותי פציאנטית שלו, למרות שהיו לי הרבה מאוד סיבות לכעוס עליו. אני מאוד מקווה שהוא ילמד מכל הסיפור הזה, ושפציאנטיות אחרות שלו רק ירוויחו.

איפשהו כשהמונית הגיעה לרחוב שלי, אמרתי לאמא שלי שאני שמחה להגיע הביתה. היא שמחה לשמוע אותי אומרת את זה. אני מבינה שכל ההתגייסות הזו דרשה ממני סוג של התנהלות שדרשה ביציאה מעבר שלא קורה בבת אחת. כמובן גם הפחד להישאר לבד ושמשהו ישתבש – פחד לגיטימי בסך הכל, אם כי לפי ההתאוששות שלי גם הרופא שכתב את מכתב השחרור וגם האחות אמרו לי שאין לי מה לדאוג – עשיתי את כל מה שצריך והסיכויים לכאבים מאוחרים קלושים. כמובן שקיבלתי דף הנחיות מה איפה מתי ולמה, למקרה הצורך.

ועכשיו אני כאן, שמחה לגלות שאני מסוגלת לכתוב את כל הסיפור בנוסף למה שנכתב בלילה. גאה בעצמי עד מאוד, ובכל מי שתומכים ותומכות בי.

משמעותי ביותר. עכשיו המטרה שלי היא באמת לקחת שבועיים חופשת מחלה ולא לרוץ לבקש עירוי ברזל, וזה לא קל, כי הרי כזו אני – חסרת מנוח.

באמת שלא חשבתי שאהיה מסוגלת לכתוב את כל זה עכשיו. הרבה מאוד מילים, הרבה מאוד מחשבות, הרבה מאוד שיתוף והרבה מאוד הכרת תודה.

עשיתי דרך ארוכה. נכשלתי עשרות אם לא מאות פעמים וכל זאת המשכתי, למען עצמי, משום שאני רוצה שיהיה לי טוב.

עדיין לומדת לחיות עם העובדה שריבוי האישיויות שלי לא ייעלם לעולם. הן גדלות, והשקפת העולם שלהן מתרחבת ומעמיקה. אני לומדת להיות יותר נוכחת ויותר אחראית ובשליטה על החרדות ומכלול הרגשות הסוערים שבי.

ברור לי שהניתוח הזה ישנה את החיים שלי באופן משמעותי, בריאות היא דבר משמעותי ביותר, איזון פיזי הוא דבר משמעותי ביותר, והאיזון הזה ישפיע במידה לא מבוטלת על האיזון הנפשי שלי, משום שחלק מהלחצים שניהלו אותי עומדים להתפוגג, חלקם לא. אני מקווה לטוב, ויחד עם זאת מפוכחת מספיק להבין שהחיים שלי לא עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה בעקבות זה – הם הרי כבר התשנו, וזו התוצאה של השינוי הזה.

ושוב המון תודה על התמיכה הכנה.

ושנה חדשה וטובה של בריאות ואהבה, שלווה ושמחה, אחריות וחופש, שגשוג וצמיחה לכולנו.

רוב הזמן היא די חרישית, הקיום שלה מתבטא בסוג של חשדנות ובהלה קלה עם סלסולים דרמטיים בקצוות. בשבוע האחרון ברגע שאני נשכבת לישון, והשינות שלי קצרות ומורטות עצבים, אופפת אותי חרדה, ואני מתעוררת אל תוך חרדה. זה שילוב של כל האירועים המצטברים, תסמיני גמילה מהssri, הפרידה מטקס הלקיחה של הssri שזה וויתור על טקס מרגיע/סוג של אובייקט מעבר וכמובן אוגוסט הנורא.

אחרי שאני מתעוררת, לוקח לי כמה דקות לגרש את כל הסימפטומים – יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאי אפשר לדגמן מיינדפולנס כשישנים. המממ, אני צריכה לבדוק את הרעיון המהפכני הזה, להיות במיינדפולנס גם תוך כדי שינה.

מאז שעברתי לכאן כל הפגישות עם אודיסאוס נערכות בשטח שלו. היו לזה כל מיני סיבות, חלקן שלו, רובן שלי – כבר כתבתי כאן כמה קשה לי כשבאים אלי הביתה. ועד עכשיו היה לי נח לנסוע אליו, סוג של חופש מעצמי, מהמאבק התמידי ביני לבין החפצים והקירות. אתמול זה השתנה – אחרי שניקיתי ותיקנתי את המזגן תוך כדי טיפוס על סולם שוב ושוב למרות הפחד גבהים שלי (הצלחתי לא להסתכל למטה, ולעמוד בלי פיק ברכיים שזה חת'כת הישג!), הצלחתי להביא את הדירה למצב אופטימלי. פתאם הרגשתי צורך שאודיסאוס יבוא ויחלוק איתי את האושר הקטן והמתוק הזה.

זו התקדמות אדירה. וישבתי לכתוב לו מכתב. כמו שהתחלתי לכתוב הפחדים והחרדות פשוט הציפו אותי (אני מתאפקת לא לאמר – היכו בי). ההזמנה נחוותה אצלי ככפיה איומה עליו, חציית גבול נוראית, והדרך הבטוחה לגרום ליחסינו להגיע אל קיצם, כי אני אלחץ על הכפתור שאסור ללחוץ עליו שיגרום לו לזעום עלי ולהעיף אותי לכל הרוחות.

העניין הוא שבין האימה הזו, לבין אודיסאוס אין שום קשר. כשדיברתי איתו בבוקר אחרי משפט וחצי היא יצאה, מבוהלת, מבועתת, בוכיה, ואני הגדולה שמבינה ויודעת מצאתי את עצמי נתלית על בלימה, כי לא רק היא יצאה, נשארתי לבד במערכה מול קבוצת ילדות מוכות ומפוחדות שבטוחות שהנה עומד להתרחש הנורא מכל.

איפשרתי להן לדבר. לא הייתה לי ברירה, ברגעים כאלה הכי חשוב לתת ביטוי מלא לאימה, ולא משנה עד כמה הזויה או מופרכת היא במציאות. זה לא קל לשמוע אותן מדברות ולהישאר נוכחות ותוך כדי להצליח להגיד לאודיסאוס שאני יודעת שאין לזה שום קשר אליו.

"אסור לבקש דברים מאנשים שחוזרים מהעבודה" הן אומרות.  ואני מתאמצת לא להוציא את המשפט שעומד לי על קצה הלשון, כי הוא כל כך נורא – "כי תרביץ לי". המשפט הזה נורא לא משום שהרביצו לי, אלא משום שאיזשהו חלק בי מסוגל בכלל לקשר את אודיסאוס להתנהגות כזו. זה שובר לי את הלב. כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני מבינה שזה ביטוי של האימה שחיה בתוכי שנים. הנה פתחתי את הפה וביקשתי והיצבתי תנאים, הזמנתי אל השטח שלי, יש לי שטח – זו חוויה חדשה מאוד. ומתוך כך, דווקא מתוך הרגשת הבטחון והאמון הכל כך עמוק שלי באודיסאוס, דווקא מתוך הקשר הבריא הזה שמלא בתקשורת בוגרת, והמון המון אהבה, העובדה שהבקשה לשינוי התנאים, הגבולות, באה ממני מאיימת על הקיום שלי.

דוגמא קלאסית לאיך בקשה קטנטנה ולכאורה מובנת מאליה -  כלל לא מובנת מאליה ודורשת אומץ, תעוזה ואת מלא תעצומות הנפש שלי.

אני מגלה שהתימה הזו באה לידי ביטוי לאורך השבועיים האחרונים בייתר שאת. ניהלתי עם אודיסאוס שיחות ארוכות על הפחד שלי שאני כופה עליו לשתף איתי פעולה. כל פעם שאני אומרת משהו שאני רוצה, שאני נענית לצרכים שלי באופן גלוי ומיידי, אני נחרדת בתוכי שהנה – אני אונסת אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה.

והנה בא הבכי – מסתבר שאני לא מסוגלת לתפוס מערכת יחסים זוגית כמערכת שאין בה כפייה, שאין בה אונס. אודיסאוס,אין בו אפילו פרומיל של רע כלפי,  הוא קשוב ועדין ותומך ומכבד. אני בטוחה שברובד מסויים הוא עדיין מופתע מעוצמת האימה שפורצת ממני, ואולי אפילו מסתיר את העלבון, למרות שהוא מכיר את הסיפור שלי ואותי, כי באמת שיש משהו כמעט בלתי נתפס בתגובות האלה שלי.

העניין הוא שהדימוי שלי של עצמי של ילדה/ייצור שאונס/כופה את הרצונות שלו על אחרים לא נובע מהאונס שעברתי, אלא מהדיאלוג שהיה לי עם אבא שלי רוב החיים שלי היה מבוסס על ההנחה שאני מנסה לכפות עליו להרגיש/לחשוב/לדבר/להגיב באופנים שמתאימים לי, שאני פרסיטית נצלנית מלאת כוונת רעות, והכינוי "קליפה" (מה שמוכר יותר כ'קלפטה’ הכיל בתוכו את התפיסה שבאופן בסיסי אני אישה מפחידה מרושעת נצלנית מניפולטיבית ובשילוב ה"תוציאי את המילה צריך מהלקסיקון שלך", נוצר מצב שמגיל קטן הייתי אמורה פשוט לשבת ולהיחנק מכל הצרכים שלי, סוג של גאגינג רגשי ומנטלי.

כל צעד שלי, ולו הזעיר ביותר, של ביטוי של צרכים אמיתיים שלי,שנוצר להם מקום בעקבות/מתוך תהליכי ההחלמה שלי, מפעיל את המנגנון האכזרי שחבוי בתוכי – מחזיר אותי אחורה בזמן אל הרגעים שהוצאתי את המילה צריך מהלקסיקון שלי. ההזמנה הזו של אודיסאוס אלי הביתה הייתה ביטוי כל כך ישיר של צריך. באיזשהו אופן חלק מההצלחה של מערכת היחסים שלנו עד כה נובע מהדמיון בין המבנה של הפגישות שלנו למבנה של פגישות עם פסיכולוגית – המחוייבות שלו לעבודה שלו, העובדה שיש לו x זמן פנוי, הביאה לכך שאנחנו נפגשים בדרך כלל ערב בשבוע ובשאר הימים אנחנו בקשר וירטואלי וטלפוני.

ואני מצטטת את עצמי מהפוסט הידוע לשמצה – 'מילים יפות ללא כיסוי':

"לצערי אחד מהאנשים שלדעתי מחזיק בגבולות בריאים מאוד ושבשמחה הייתי מכירה אותו, מחזיק בגבולות כל כך בריאים שהוא מעדיף אותי וירטואלית לחלוטין וקורקטית להפליא. אני תוהה אם הוא חווה אותי כחסרת כבוד לגבולות שלו. ייתכן מאוד שכן. התחלתי לתהות עוד לפני שפגשתי את צייד הפרפרים אם אולי מה שאני צריכה לעשות זה לפתח סוג של נאמנות לדמות הפנטסטית שיצרתי בתוכי וככה דרך ההקשרות הזו לדמות שהשלכתי עליו אני אוכל לעזור לעצמי לא להתקרב יותר לאף אחד, כי הוא יהפוך להיות האודיסאוס שלי, כי נדמה לי שעדיין קשה לי להציב בעצמי את הגבולות שלי ולשמור אותם.

כן, זה נראה לי כרגע פתרון הולם ביותר. אני בזאת מכריזה שאני מאוהבת נואשות באודיסאוס, וכל המחזרים יכולים להמתין לשווא שאשבר ואלך עם אחד מהם…"

הבית שלו, התנאים שלו. מזכיר לכם מישהו? מה קורה אם פתאם אני משנה את הכללים וזה הופך להיות 'הבית שלי, התנאים שלי'?

מה שכן, אני חייבת להבהיר שברור לי לחלוטין ומעל לכל ספק באופן תיאורטי לחלוטין שאודיסאוס הוא גבר עצמאי ואחראי (או כמו שברגעים כאלה הוא אוהב להגיד – 'אני כבר ילד גדול' ) – הוא יודע יפה מאוד להגיד לא כשלא מתאים לו.

אבל הקושי הוא לא רק הפחד שאני אונסת אותו לפעול בדרך מסויימת אלא גם במקביל הפחד מדחייה – הנה צייצתי בדחילו ורחימו (לא, בדחילו ורחימו זה לא  המונח הארמי לטוויטר) שאני רוצה שיבוא, מה יקרה אם הוא ייסרב? (הוא לא סירב דרך אגב, למי שעוד נשארה במתח, מה הייתה התשובה).

אני תוהה אם כל פעם שאני אעשה איזשהו צעד חדש היא תתעורר – התשובה היא חיובית ככל הנראה. ברמה הטיפולית זו למעשה תגובה טובה ומרגשת, משום שההתעוררות הזו כשהיא באה לידי ביטוי בשיתוף ישיר ולא בacting out, מחברת בינה לביני, וגם בינה לבין אודיסאוס, והיא לומדת לבטוח, ומצליחה עם כל הפחד והאימה להגיעה להישגים – במקרה שלה זה להצליח להיראות להישמע ולהיות ולהרגיש אהובה, במקרה שלי זה להצליח לטפס על הסולם אפילו שנורא נורא מפחיד ונדמה לי שהנה עוד רגע אני אצלול ואתרסק על הרצפה, כי שווה להתגבר על הפחד, עובדה שלא נפלתי, ולא רק שלא התרסקתי, גם יש לי עכשיו מזגן שעובד לתפארת והכל בזכותי! לפי האנלוגיה הזו שווה לי לנסות לנקות לאודיסאוס ת'פילטרים .

השאלה היא – למה לעזזל אודיסאוס צריך לעבור את זה?

אני לא מדברת על ספר קיים אלא על מחשבה על כתיבת ספר מתוך הנסיון שלי שיצליח להגיע אל נפגעות בגובה העיניים ולא בשפה קלינית. נדמה לי שחסר אחד כזה בעברית – לא?

בנוסף הגעתי למסקנה אחרי הרבה מאוד הפיכה בנושא שאם יש משהו שאני יכולה ורוצה לעשות הוא הרצאות על הדרך להחלמה. עם כל מה שכתוב ונגיש עושה רושם מתגובות ופניות שאני מקבלת, מסיפורים שאני נחשפת אליהם, שבעצם אין איזשהי דמות חזקה שאפשר להזדהות איתה וללמוד ולהיתמך מהסיפור שלה שהייתה בתופת ויצאה ממנה. דרך העיתונות אנחנו נחשפות בעיקר למרמור האומללות והאג'נדה – משהו שם מפוספס.  לא מעניין אותי לצאת להפגנות, מעניין אותי להצליח להגיע אל המקום שבו כל אישה שנפגעה נמצאת עם עצמה ובעצם לא יודעת איך לעזור לעצמה ואיך להכיל את הפחד – במיוחד כאלה שנפגעו ע"י מערכת בריאות הנפש דרך שילוב של אבחון לקוי וטראומה מצטברת של המפגש עם המערכת הציבורית.

אחת מהדברים שעזרו לי מאוד לאורך השנים זו העובדה שקראתי ביוזמתי וביוזמת הפסיכולוגית שלי המון חומר מקצועי – הספרים שעל המדפים אצלה בחדר טיפולים הם לא חלק מהתפאורה מבחינתי אלא שותפים פעילים לתהליך. היא גם יודעת שאם היא תשלח לי חומר מקצועי חדש – מצגות, מאמרים, שהיא כתבה או קולגות שלה, אני אקרא ואחזור אליה עם הערות הארות ותובנות, וכמובן שאני גם אדע לשלב את הדברים בתוך התהליכים שלי.

העניין הוא, והכי פשוט זה לצטט אותה – "את המטופלת היחידה שלי שאני יכולה לשלוח לה מאמרים לקרוא". אנשים באים לטיפול לא בשביל ללמוד פסיכולוגיה אלא בשביל לפתור ת'בעיות של עצמם. הבעיה היא שיש משהו באי הידיעה הזו שמשפיע מאוד על היכולת להחלים מקומפלקס טראומה. למה?

משום שקשה לי להאמין שניתן להחלים בלי יכולת לבצע אנלוגיות שממוטטות דפוסים. אי אפשר לבצע אנולגיות כאלה בלי להיחשף לחשיבה שונה/רעיונות שונים מהאוטומט של האמיגדלה ושות'. מדובר כאן על תהליכים למידה מאוד עמוקים ומאוד ארוכים, ובכל זאת אני מאמינה שמתוך הזדהות עם דמות  שעברה את התהליך בעצמה וחשופה עם הסיפור שלה יש סיכוי שההתנגדות לתהליכים תרד כמו גם תחושת הבדידות הקשה של "אף אחד לא מבין אותי", כי הנה יש כאן מישהי שעברה טראומות דומות והצליחה להחלים והיא לא מתביישת לספר. המוטיבציה לשתף פעולה הרבה יותר גבוהה כשיש דמות מיטיבה אמינה, וכמו שאני רואה את הדברים, אני מעוררת אמון הרבה יותר גדול מדמות טיפולית משום שאין כאן שום פתח לאנטגוניזם שנוצר מכורח הסכימה של מטפל-מטופל.

מה שאני מנסה להגיד כאן זה שאני חושבת שיש לי את היכולת להפוך להדהוד של הלחישה הפנימית של כל הנפגעות באופן שיעודד אותן להתקדם בתהליך הריפוי באופן יותר משמעותי. כל כך הרבה אנשים נפגעו מהמערכת שקשה להם לחזור אליה כדי לקבל עזרה – זה כמו לקבל תמיכה בהחלמה מהתוקף עצמו. כיוון שאני לא מזוהה אם התוקף בכלל, יש סיכוי שהתגובה אלי תהיה יותר גמישה ופחות מתנגדת, מה שבסופו של דבר יביא לאזירת אומץ ויכולת לעשות את הבחירה הנכונה.

לא יודעת איך לעשות את זה, אבל אני אמצא דרך. העובדה שהבלוג שלי עדיין קבור בשולי הרשת אומרת הרבה לגבי עד כמה סוג העזרה הזו לא מספיק נגיש וחבל.

הרי כשלא יודעים לשאול את השאלות הנכונות לא מקבלים את התשובות, וזה בדרך כלל המצב עם אנשים שנפגעו והייתי רוצה להצליח ליצור מן סוג של מדריך ידידותי למשתמשת – איך להשתמש במערכי העזרה הקיימים בדרך האופטימלית.

אז הם בבית, והכל יופי טופי. היא מספרת לי שהוא הולך ואז מודיעה לי שהוא רוצה לדבר איתי בעצמו, אני שואלת מה שלומו, הוא מספר לי שיותר טוב, שהוא הולך ואז מוסיף עם הליכון. בתוכי אני נרעדת, מעכלת את הדימוי הכל כך מוזר הזה. "והכימו?" – אני שואלת, "שום תופעות לוואי" הוא אומר. מסתבר שכימותרפיה זה לא מה שהיה פעם, הכל הרבה יותר ממוקד, הוא אומר, חילקו להם דף שמסביר והכל.

אמא שלי מעדכנת שהיא סידרה מיטה בסלון בשבילו בדיוק כמו שהיא תיכננה (מישהו אמר ספה ולא קיבל? ). הכל כל כך סבבה והם מתכוונים לעבור את זה in flying colors.

היא שואלת אותי מה שלומי, אני אומרת שטוב, לא מספרת לה כלום, ומתעייפת מהר מכל השיחה הכל כך קצרה הזו עם שניהם. בינתיים אודיסאוס שלי מגלה את הפוסט וממהר להתקשר – "את כל כך פה כל הזמן" הוא אומר, "בכלל לא בנתק – להיפך". ואני מבינה שהמצוקה שעולה מסביב לשיחות עם, מסתבר ששניהם, ויש סיכוי שככה זה יהיה בינתיים, עוד שינוי שאני צריכה להתרגל אליו.

עם כל זה יש לי גם תסמיני גמילה מהssri, בניגוד לכל התחזיות וההצהרות של הפסיכיאטרית. זה מאוד מעיק ואני מקווה שזה הולך ונחלש ויעלם מהר כי זה מוסיף למותשות ולקושי לתפקד – כל פעם שאני שותה מים בכל טמפרטורה שהיא, אני חוטפת מן זץ מוזר במח – עיניים, מצח וקצת בחילה, והן עייפות רוב הזמן, וקצת מסונוורות, בימים הקודמים ממש לא הצלחתי להסתדר עם כל אור שהוא במיוחד בערבים, זה כל כך העיק עלי.

גם עכשיו למען האמת, יחד עם העובדה שאנ'לא מצליחה לישון בלילות, ונרדמת לשעות קצרות איפשהו בבוקר, איפשהו בצהריים, וכל הבלגן הזה מוסיף לשחיקה.

משימות לימים הקרובים? ככל הנראה להזמין טכנאי מזגנים, עד כמה שהרעיון מעורר בי חלחלה. אין לי כח להתעסקות הזו, אבל נראה לי שאין לי ברירה – החום והלחות רק מוסיפים לסטרס שהגוף שלי נמצא בו.

אני זקוקה לחופש ומנוחה מהחיים שלי, בחיי.

מנסה להירדם חזרה – תעירו אותי בדצמבר.

אפשר לתרץ את זה במליון דרכים, הן ישמעו כמו התשובה הנכונה אבל האמת המרה היא שאני מזהה סימנים קטנים של ניתוק מהסוג הרע, מהסוג הנואש, מהסוג המתכנס שהופך למדרון חלקלק ואני לא יודעת איך לעצור את זה.

עושה רושם שאני יותר לא נמצאת מנמצאת ברוב השיחות עם אודיסאוס, וזה מדאיג אותי מאוד. יש כל כך הרבה אחרות ואחרים שמדברים איתו בשבועיים האחרונים, כאלה שלא ידעתי שקיימים שנוצרו ככל הנראה מהצורך להתמודד עם כל הבלגן הנוכחי. אני קולטת התחלה של התנהגויות רגרסיביות שלי עם עצמי שמעידות על חיפוש נואש של דרכים להירגע ובמקום רגיעה הן גורמות לי לעצב עמוק ששוב התדרדרתי אל אוטומט מנותק.

אני מרגישה את הריחוק שמתחיל להיווצר בתוכי, הריחוק המסוכן שהופך לכלי קיבול של שתיקה מלאת טינה, אומללות ושעמום. וזה מה שהכי מפחיד אותי – השעמוום, מכל הסימנים הסימן הכי מובהק של דיכאון הוא שעמום.

הבדידות מציפה אותי מבפנים, אני מכירה אותה כל כך טוב, את המהלכים שלה. אני אמורה לקבוע פגישה עם הפסיכולוגית, ואני כבר כל כך מיואשת מסאגת המרדף אחרי הפגישה בשבועות האחרונים ומהעובדה שכשסוף סוף קבענו תפס אותי אחד מהוירוסים של הקיץ הזה… המחשבה על הצורך להיסחב בדרכים כדי להגיע אליה או אל כל אחד אחר.

נגמר לי הכח.

הלכתי לאיבוד ואני לא יודעת איך לחזור.

זה מה שיקרה עכשיו כל הזמן? כל פעם יהיה כאן מאבק מסביב ללהתקשר לאמא שלי כי זה הפך להיות מפחיד ומאיים? כל כך קשה לי להתמודד עם זה ואני לא רוצה להעמיס את הצער והכאב והפחדים שלי עליה – יש לה בעל חולה סרטן לטפל בו עכשיו.

הנה, אני שוב מתפרקת ובוכה, אוף. זה גומר אותי. אני יודעת שאני צריכה להתקשר כי אם אני אמשיך להתכנס ככה זה יאכל אותי מבפנים.

אני כל כך מפחדת לשמוע אותה מספרת לי שהוא נורא חלש מהכימו.

זה כמו סיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו.

יושבת אצל הפסיכיאטרית עם מכתב מהרופאת משפחה המקסימה והחכמה שלי. אין לי מושג מה היא הולכת להגיד. תהיה התנגדות? לא תהיה התנגדות? ואם תהיה הסכמה – מה הלאה?

- כן.

היא אומרת.

- ההיפרטריגליצירייד הוא תוצאה של הssri. יש שתי אפשרויות – או שנפסיק עם הssri ונחליף לקבוצה אחרת…

ואז מגיעה הפתעה:

- אני חושבת שאת יכולה כבר להפסיק עם הכדורים לגמרי.

כן. תוך שבועיים מהיום אני לא לוקחת יותר כדורים. דוקטורס אורדרס.

מפחיד.

מרגש.

מאוד מרגש. ומהמון בחינות. קודם כל העובדה שהיא שיבחה אותי על ההתקדמות שלי, על השינוי שעברתי, זו דוגמא נהדרת לעובדה שהשינוי ניכר. בפעם הקודמת שהייתי אצלה היא עדיין חזרה ואמרה לי להמשיך לקחת את הכדורים ולא להפסיק, בלי ששאלתי בכלל על הנושא. מה שכן, היא גם סיפרה לי על מחקרים חדשים שעשו בקשר לbpd ושברור שאנשים שמפתחים את ההפרעה הזו נולדים עם רגישות יותר גבוהה מאנשים אחרים לכן התגובה שלהם לסביבה לא מתקפת כל כך קשה. אני זוכרת שהיה לי מוזר הצורך שלה לספר לי את זה ולנסות לפייס ביני לבין ההגדרה הזו. היום אני מבינה שלמעשה זו הדרך שלך לבחון את המצב שלי כל פעם שאנחנו נפגשות – סוג של חומר נפיץ במיוחד, ובאמת כשהיא דיברה על זה לא הגבתי בעוינות.

היא דיברה איתי על השינוי באופן שאני מביעה את עצמי. שאני הרבה יותר רגועה ופחות דרמתית ושהדרמתיות שלי הייתה תוצאה של זה שלא הקשיבו לי וזו הייתה הדרך שלי להצליח להגיע אליהם. כמה נורא. כמה נכון. זה שוב מחזיר אותי לעובדה שיש אנשים שמתאבדים בדיוק בגלל זה. כל כך עצוב. בכל אופן, הבנתי על מה היא מדברת והשלמתי את המשפט שלה – שזה עורר באנשים אנטגוניזם. היא הוסיפה שזה גרם להם לחשוב שאני משקרת. נדמה לי שהיא אמרה את זה בתגובה לכך שאמרתי לה שהתופעות לוואי של הssri היו בדיוק הסיבה שכל כך התנגדתי להתחיל לקחת אותם שוב, ושכל מה שאמרתי לה היה אמת.

זה עדיין מרגיז אותי. מודה. אבל אני מבינה. אני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי פעם בקשר להתנהגות והחשיבות של ההתנהגות כשרוצים להגיע לתוצאה מסויימת. יחד עם זאת ברור לי לחלוטין שחלק ניכר מהבעיה נבע מהשוביניסטיות והאטימות של המערכת עצמה.

אחד מהדברים ששמתי לב אליהם במיוחד בקשר שלי איתה, כמו העובדה שקשה לי להודות בעובדה שיש לי קשר איתה, ארררר, הוא שהיא עושה עבודה טובה מאוד. שהיא בסדר. הפיכסולוגית שלי אמרה לי שהצליחה לפתח התקשרות טובה עם הפסיכיאטרית, מה שהפתיעה אותי, והיא עוד אמרה את זה אחרי שצעקתי עליה נורא בזמנו – לטענתה זה חלק ממה שהראה שההתקשרות טובה. עכשיו כשאני חושבת על השיחה האחרונה שהייתה לי עם הפיכסולוגית, דיברנו על כמה קשה היה לי להביע כעס וזעם, וכנראה זו הסיבה שהיא אמרה שההתקשרות טובה – כי כן הבעתי את עצמה ועמדתי על דעתי.

עדיין הכל כל כך חדש לי. תוך כדי הכתיבה של הפוסט הפיכסולוגית התקשרה אלי וסיפרתי לה את הבשורות הטובות. כמובן שאמרתי שאני מפחדת למצוא את עצמי במצב פסיכוטי בלי הכדורים, ושאני מקווה שהיא תזהה ותגיד לי – התגובה שלה הייתה לאמר לי שאפילו מקרוב קשה לזהות אצלי מצבים פסיכוטיים כי אני כל כך טובה ומשכנעת, אז שאני לא אסמוך עליה בנושא זה בעצם סוג של טיפ לדעתי – אחד הסימנים הכי ברורים למצב פסיכוטי אצלי זו נחרצות קיצונית. מן סוג של פונדמנטליזם קיצוני ושינויים דרסטיים בסגנון חיים. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה יותר, כי ברור לי שחלק ניכר מהמצב שהייתי בו היה תוצאה של חוסר תמיכה מוחלט והתגובה ההגיונית להתנגדות/דיכוי/אטימות/התעלמות/כפייה היא מרד/התרסה/התנגדות סוג של קנאות לדרך ההפוכה. אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי במקום הזה יותר בחיים שלי. בהפוך על הפוך זה הפך אותי לאטומה בדיוק כמו אלה שהתעללו בי.

ברור לי שהעובדה שאין לי חרדות מלהיות לבד, שאני מסוגלת לנהל מערכת יחסים מאוזנת של ביחד ולחוד, שיש בחיים שלי גבר שאוהב אותי מאוד ואני לומדת לחיות עם זה, זו תוצאה של העבודה הארוכה והעיקשת שעשיתי עם עצמי שנים, הכדורים היוו קביים ותו לא כדי שאני אוכל ללמוד ולפתח את יכולת המיינדפולנס שלי לדרגה כזו שהתגובות הרגשיות הקיצוניות שלי יתמתנו כתוצאה מהיכולת לעקוף אותן ולהתבונן מהצד.

כמובן שזו גם תוצאה של העובדה שפתחתי את הפה והכרחתי את מי שצריך להתמודד עם האמת. עושה רושם שהחיים שלי הולכים להשתפר מאוד, והם כבר הרבה יותר טובים ממה שהם היו בעבר. ולכתוב את זה מעורר בי חרדה פנימית קלה – אבל את זה אפשר תמיד לקשר לגנים הפולניים שלי… או שלא.

אני אשתדל לכתוב כל יום במהלך השבועות הקרובים, כדי לנטר את התהליך כיאות. אני מאמינה שכמו שידעתי בעקבות ניסויים בבני אדם I ו II לחזור לקחת את הכדורים עם כל הקושי שבדבר, אני אדע גם הפעם אם אכן יש צורך. חוץ מזה – תמיד יש זנקס במקרי חירום, והחרדות שהזנקס עוזר להרגיע גם ככה לא טופלו בעזרת הssri.

מאוד מסקרן אותי לפגוש את עצמי בלי הכדורים. מייחלת לגלות שהעצמי הזה שבניתי בעמל רב יתגלה כעצמי עצמאי ולא תוצאה של עזרה כימית חיצונית. אני מקווה שזו לא תקווה גדולה מדי.

בהצלחה לי.

ואם מישהי או מישהו מקוראים כאן ישים לב לשינוי חשוד בתכנים – אני מבטיחה לא להסתיר, אחרת הבלוג לא ימלא את תפקידו, בבקשה תגיבו, תמיד ישנה האפשרות שאני לא אקלוט שזה קורה…

לילה שני ברציפות שאני חולמת על שני חדרים (שלא קיימים במציאות ומעולם לא חלמתי אותם) שלא נכנסתי אליהם מאז שעזבתי את ערד. בחלום הראשון החדר האמצעי מלא בכל מיני פיצ'פקס ישנים שלי שלא זכרתי. המון כלי ציור בעיקר – צבעים מסוגים שונים, מכחולים, מחזיק מפתחות בצורת דג כחול כסוף – הכניסה היא דרך הדלת האמצעית של הארון שהיה לי בחדר.

כשאני חושבת על זה בעצם שני החדרים באמת מקבילים לשתי הדלתות באיזשהו אופן. הלילה חלמתי שההורים שלי חסמו את הכניסה עם כל מיני דלתות ישנות שנשענו עליה והמעבר לחדר הקיצוני הימני היה חסום עם שתי ערימות גבוהות של אריחים בכל מיני צבעים. הפעם נוספו חלונות ודלת פתוחה שלא הייתה שם קודם – החוצה. ביקשתי שיפנו משום שרציתי להמשיך לאסוף את הדברים שלי משם ולנקות את החדר.

רגע, לפני זה קרה משהו ממש ממש מוזר בחלום. רבתי נורא עם אמא שלי (טוב זה לא מוזר), סאגה ארוכה למדי של כעס ועייפות וכל הריב דמה מאוד לריבים שהיו לי איתה כשהייתי טינאייג'רית ולתשובות/תירוצים/טענות שתמיד נשמעו כמו שקרים שהייתי מטיחה לכל עבר משום שלא יכולתי לאמר את האמת. בכל אופן, היא מדדה לי את החום, וזה מה ששבר אותי – משום שהיא מדדה לי אותו בשמן ששני נרות דלקו מתחת למד חום כספית מה שגרם לכספית לעבור ת'ארבעים כמובן. היו שם גם שני מזרקים חשודים למדי. (כן זה נשמע כמו חימום של משהו אחר לגמרי…  לא קלטתי את זה בחלום) התעצבנתי,  והלכתי משם אל החדר שלי. אחותי ישבה שם מתקתקת על מכונת כתיבה. סיפרתי לה. היא אמרה משהו על ימי רביעי, שהם כבר לקראת סוף השבוע ואז מתחילה נפילה ושצריך להבין את זה – כמו תגובה לסוף היום כשמחשיך ונהיה עצוב ומגעיל כי שקעה השמש. ואז היא הפסיקה. התחלתי לבכות וביקשתי ממנה שתעזור לי, שהיא יודעת והיא יכולה לעזור לי, ואז קרה הדבר המוזר ההוא:

היא ביקשה ממני לשלם לה. אמרתי לה שתסתכל מאחורי הגב שלה. היא שלחה את הידיים מאחורי הגב. בעקרון מה שהיא הייתה אמורה להחזיק זו קופסא כסופה עם פיתוחים. אבל זה היה כאילו פנטומימה כאילו דמיוני, לא ראיתי את זה באמת. הקופסא הייתה אמורה להיות מלאה מטבעות של כסף. המטבעות האלה ייצגו את כל מה שהיא קיבלה ממני לאורך השנים. היא הוציאה משם משהו אחר (שוב הכל רק בתנועות – ראיתי את זה בלי לראות כלום בפועל), משכית גדולה בגודל של שעון על שרשרת, וכשהיא פתחה אותה היא אמרה שמה שיש בפנים זה את הלב שלה. שנתתי לה את הלב שלה.

ואז חלמתי שהגורואית מתקשרת אלי ואומרת שהתקשרתי אליה. לא התקשרתי ולא הבנתי מה היא רוצה ממני. היא התעקשה. אמרתי שזה בטח נלחץ בטעות. היא סיפרה שאספו חומר ממישהי שהשם משפחה שלה לב, וממני – לא ישירות, איזה גוף חוקר ממשלתי. היא דיברה איתי כאילו היה ברור לה שבזמן שגברת לב וההורים שלה חורשי רעה ואי אפשר לסמוך עליהם כלל, אני כמובן לא התכוונתי למילה ממה שכתבתי, וברור שכך גם אעיד. התשובה שלי למה שהיא סיפרה הייתה שאני חושבת שאסור לה לטפל באנשים, שהגבולות שלה פרוצים לגמרי, ושהיא פסיכית. זה לא נאמר בזעם, אלא בטון כמעט נונשלנטי. התגובה שלה הייתה לדבר על עיסקה. עיסקה של מאות אלפי דולרים. הבנתי שכבר הוצעה עיסקה כזו לגברת לב, העיקר לא להגיע לתביעה ממשית. ואז היא דיברה על אזרחות זרה, מיד חשבתי שאם ככה לא רק לי אלא גם לאודיסאוס – היי, הכח בידיים שלי. ואז היא התחילה לדבר על מיליוני דולרים ועל ג'ודית לואיס, שכמה שאני חושבת שהיא נפלאה גם היא טיפלה במישהי מבוגרת וכעסה עליה בטלפון וניתקה בלי לתת לה את הכדור. אז המטופלת התקשרה למשטרה.

והמסקנה מהחלומות?

קודם כל שלא לקחתי אתמול כדור וכנראה בגלל זה התעוררתי כמו שהמשפט נאמר – (זה למעשה אודיסאוס, דיסוציאציה, כדור… החלק האחרון – ג'ודית לואיס הרמן כתבה את טראומה והחלמה).

אבל הקטע עם המשכית עם הלב – אם לא הייתי כותבת אותו לא הייתי קולטת.

החדר שלי בחלום לא היה החדר שלי – זה היה החדר טיפולי, ואחותי לא הייתה אחותי אלא הפיכסולוגית שלי. בטיפול האחרון היא ענדה תכשיט חדש ויפהפה של שעון עם פיתוחי כסף על שרשרת. שאלתי אותה אם זו משכית או שעון. והתפעלתי ממנו נורא.

מדהים.

אני חושבת שהחלום הזה מסמל התפתחות ענקית בקשר שלי איתה ולמעשה בקשר שלי עם עצמי ועם העולם בכלל.

הכסף והזמן (שעון מכסף שיוצא מקופסא עם פיתוחי כסף שאמורה להיות מלאה מטבעות כסף) מתוארים בחלום כסמלים כל כך חזקים עד כדי שהם מוצגים כבלתי נראים בפנטומימה – אלה רק סמלים של סמלים של סמלים:

קופסת הכסף מסמלת את התשלום שהיא מקבלת ממני על הטיפול.

השעון מסמל את הזמן כלומר המסגרת של הטיפול

והלב – ההקשבה שאני מקבלת והאהבה במסגרת הטיפול.

המממ, אם אני זוכרת נכון, ימי רביעי היו הימים הקבועים שלנו במשך תקופה.

מכונת הכתיבה מסמלת את המחשב שאצלה בחדר הטיפולים שמתפקד כחדר עבודה כשאני לא נמצאת שם (איזה התעלמות גורפת מהעובדה שהיא מטפלת באנשים אחרים…, אחותי בתפקיד הפיכסולוגית מסמלת את העובדה שכשאני לא במסגרת הטיפול אין לי קשר איתה (אחותי הרי לא מדברת איתי ואין לה קשר איתי) – לכן ההתפנות שלה ממכונה הכתיבה לרגע הייתה הדגמה של מצב חירום שאני מתפרצת אל תוך חדר העבודה שלה שלא במסגרת הטיפול ולכן מקבלת סוג של רמז לעבודה עצמית, כשאני מתחילה לבכות ומבקשת עזרה משום שיש לה נסיון והיא יודעת להתמודד, באה דרישה לבצע את זה במסגרת הפגישה (כסף ושעון) – אחרי שהיא פותחת את המשכית/שעון כסף שהלב שלה נמצא בתוכו, אני פותחת את הארון שמוביל אל החדר הישן מהחלום הראשון ומבקשת ממנה לבא איתי – הפעם יש פתח החוצה, אבל הג'אנק של ההורים שלי מפריע, אנחנו לא יכולות להיכנס.

ואז חלמתי על הגורואית שבניגוד לפיכסולוגית (היא לא באמת פיכסה, זה הפיכסה שיוצא אצלה בחדר… ) חסרת גבולות נסיון ידע אחריות ולב.

כשהיא הציעה לי את העסקה התלבטתי מה חשוב לי יותר – להשתמש בכסף כדי לשקם את עצמי, או שאף אחד לא יוכל להיפגע ממנה יותר לעולם.

היא זו שאמרה לי להפסיק בזמנו את הכדורים. רק בגלל זה יכלו להכניס אותה לכלא נראה לי – היא לא רופאה ואין לה שום אחריות או מושג מה ההשלכות של ציווי כזה.התוצאות של המפגש איתה חירפנו אותי לגמרי – הייתי בדיסוציאציה קשה מאוד כשפגשתי אותה. היא רק החריפה אותה עוד יותר בזמן שהיא הייתה בטוחה שהיא מצילה אותי. מסביב לדיסוציאציה הקשה המקורית נבנתה פרסונה של קנאות דתית ניו אייג'ית איומה ונוראה. כל שאר האישיויות רק נהיו יותר ויותר קיצוניות. בשנים הראשונות עוד דיברתי כל הזמן על העובדה שאני לא קיימת. כמובן שהיא לא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה. עד שגם את זה הפסקתי – שמונה שנים זה הרבה זמן.

עכשיו אני מבינה איך יכולתי בכזו ישירות ושלווה לאמר לה את האמת עליה בחלום. כי אני יודעת שזה באמת נכון. כל כך עצוב.

השיר הזה נכתב לא הרבה אחרי הביקור במיון לפני כמה שבועות. איכשהו במהלך השבועות האלה, נכתבו כמה שירים, אבל עם רובם לא יכולתי להתמודד, משום שהמצב של היד עוד איים על הקיום שלי כמוסיקאית, והתכנים שלהם – טוב, כאן בעצם יש סיכוי שדרך ההתייחסות לשיר הספציפי הזה אני אצליח סוף סוף להביע את מה שניסיתי כבר יומיים לכתוב ולא הייתי מסוגלת מרוב עייפות וחרדה.

כל הסיטואציה עם אודיסאוס כל כך חדשה לי. מדובר כאן על תהליך שנבנה אמנם באיטיות אין קץ, אבל מאז שנפגשנו פנים מול פנים לפני ארבעה חודשים, התחלתי להתמודד עם שינוי כל כך עמוק בהוויה הקיומית שלי, שעכשיו, למשל, כשהאזנתי לשיר הזה חודש אחרי שהוא נוצר, ולא האזנתי או זכרתי בכלל את קיומו מאז (זה מה שקורה כשאני יוצרת שיר ולא חוזרת אליו אחרי שהוא נוצר), העיניים שלי התמלאו דמעות.

" זה לא משנה אם השינוי הוא טוב או רע, התגובה היא לעצם השינוי." אודיסאוס אמר לי אתמול, בין שיחה ועוד שיחה שהוא ניהל עם הקטנטנות, שמאוד רצו שוקו, אבל היה להן ברור שרותי רוצה וזקוקה לתה עם חלב כדי להירגע ולהאסף ושהצרכים שלך רותי יותר חשובים מהצרכים שלהם – עד כדי שאפילו כשאודיסאוס אמר "אז יש לי הצעה אפשר…" הוא מיד נקטע על ידן ב – "לא גם וגם", לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט.

הייתי אצל הפיכסולוגית אתמול, ודיברנו על ה'עצמי האמיתי' שלי, והשינוי שעובר עלי, וההתמודדות עם העובדה שהוא כבר לא מודחק עמוק. פתאם הבנתי שלעצמי האמיתי שלי קוראים רותי. זה בכלל לא היה לי ברור קודם, משום שלאורך אנשים קראו ככה לעצמי הכוזב שלי ולכל הפיצולים, והחוויה שלי עם השם שלי הייתה בעיקר של שנאה וגועל. ואז שמעתי בפעם הראשונה את אודיסאוס קורא לי 'רותי שלי'.

עכשיו אני מבינה יותר לעומק למה זה כל כך ריגש אותי בזמנו (ועדיין), החוויה של העצמי האמיתי, כלומר שלי כרותי אהובה שחווה טוב ומכילה את הטוב ונהנית מהטוב, חדשה לי מאוד. יש פער בין האיפשור שלי לבין העיבוד של העובדה שהדברים אכן מתרחשים, ויותר מזה, לאורך זמן.

יש הבדל עצום בין ללכת לשעה טיפול פסיכולוגי, לבין לבלות עם גבר קשוב שדואג ושומר, מבין, מדריך, סובלני, מתקף ואוהב. זה כבר לא אימון על יבש בחדר הטיפולים, אלא השינוי עצמו.

כל החודש האחרון הייתי עסוקה במלחמות ומאבקים בגלל הפציעה ביד, והקשירת חצוצרות שאני אמורה לעבור. זה דרש ממני להיות מאוד ממוקדת מטרה. אתמול, וככל הנראה האפיזודה עם גברת בננה באוזן הייתה סוג של הקש ששבר את גב הגמל, די התפרקתי.

אבל לא רק בגלל זה – עושה רושם שהמיניות והצרכים המיניים שלי, שלא יכולתי להתמודד איתם כתוצאה מהפגיעות והפכו לfemmie על גילגוליה השונים, כבר לא מנותקים מהעצמי שלי. לא רק שאני לא בנתק רגשי כשאני עם אודיסאוס, אני גם לא בנתק פיזי, מהגוף שלי כשאני איתו, ואני נוכחת לחלוטין כשהוא עושה איתי אהבה.

להבין שאני לא חשה שחודרים אלי, הבנתי איפשהו בגיל 20 בעקבות פעם אחת שכן הרגשתי. ובכלל כל הנושא של איפה ואיך אפשר לגעת בי – ואי אפשר היה לגעת בי בבטן למשל בכלל כי הרגשתי שמתקיפים אותי, וכל הנושא של סקס נע בין דיסוציאציה קשה לסוג של כניעה מלאה בחוסר נוחות עד כדי כאב וצפייה שותקת שזה ייגמר כבר הסבל המעיק הזה. שלא לדבר על הפלאשבקים הנוראיים של האונס והרתיעה הקשה מכל מגע שהוא.

ברגע שהבנתי שהתרחש כאן שינוי עמוק מאוד, צמחה ההכרה שגם הפיצולים האחרים קשורים עם רגשות וצרכים ספציפיים, רק שבניגוד לfemmie, שמאוד ברור היה לי המקור לפיצול שלה, פתאם הבנתי שאין לי מושג עם אילו רגשות/צרכים אני צריכה להתמודד ושהפיצולים האחרים מגיבים אליהם.

שיתפתי את אודיסאוס בשאלה הזו כשדיברנו היום בטלפון, ופתאם הקטנטנות תפסו פיקוד. השיחה איתן הייתה מאוד משעשעת, הן דיברו על העובדה שהן לא קיבלו את השוקו אבל אז הן גילו שרותי נתנה להן גלידה, וזה נורא הצחיק אותן "שאנחנו אוכלות גלידה ונשארות קטנות והיא נאיית שמנה". השיחה איתן התמשכה עד שהן ביקשו מאודיסאוס שיקרא חזרה לרותי כשהוא התחיל לקרוא לי חזרה הן עצרו אותו וביקשו שישאל למה, התשובה שלהן הייתה – "שכבר התעייפנו זה מעייף לדבר". ואז אודיסאוס קרא לי לחזור.

ברגע הראשון לא הבנתי מה היה להן כל כך חשוב להתפרץ אל תוך השיחה (עד כמה שזכור לי זה לא קורה בכלל בטלפון לדעתי). ואז קלטתי שהן פשוט ענו בדרכן על השאלה ששאלתי. סיפוקים מיידים. הן קשורות עם סיפוקים מיידים. מצד אחד הן מופיעות ברגעים של פחד וחרדה קשה ועוזרות לבטא אותם, יחד עם הביטוי של האימה הזו מהחוץ, הן גם קשורות מאוד חזק לאמצעי הרגעה, וכיוון שהן קטנות, זה בא לידי ביטוי ברצון לשתות שוקו כשנמצאים עם אודיסאוס, וסוג של טקס אוכל ושתייה קבוע שמתרחש כל פעם כשאנחנו נפגשים, ויוצר סוג של חיבור והרגעה – בזמן שאני אוכלת אני לא יושבת ליד על השולחן, אלא עומדת ונשענת עם הגב על אודיסאוס בזמן שהוא מחבק אותי ומתבונן בי אוכלת, מלקט את הפירורים מחייך ומנשק אותי בין ביס לביס ומרוצה עד השמיים.

כשמשווים את זה לעובדה שאת החודשיים הראשונים שלי ביליתי באינקבטור, ושבארוחות המשפחתיות בילדות שלי הסידור ישיבה היה כזה, שישבתי מול אבא שלי, ומה שספגתי הייתה בעיקר ביקורת על ההרגלי אכילה, אפשר להבין שמתחולל כאן שינוי שהוא כמעט בגדר נס. מה גם שבשנות העשרים שלי, כשהייתי אוכלת אצל אנשים אחרים, הייתה לי תמיד הרגשה שמרעילים אותי – לא יכולתי להתמודד עם כלום כמעט.

היכולת שלי להתמודד עם מצוקה השתפרה מאוד, להצליח לחזור מהר למרכז שלי, לשקט שלי, לעבור הלאה, להמשיך לתפקד. זה שינוי מבורך. והאהבה והתבונה הרבה של אודיסאוס עוזרות לי להתמודד עם השינויים עם הקשיים ועם הטוב.

יש הבדל גדול בין להתנהל מתוך התרסה ומרדנות כפויה, לבין ללמוד לקבל את הצרכים שלי כפשוטם בלי לשפוט את עצמי, להרגיש אשמה ולהתבייש.

whisper – Wrap yourself around me

It's the palm of your hand touching my face

When everything's gone into a blur

not the middle of the night

in the bright light of day

there's a terr in the ground

all my memories there

and I'm crying for help

not making a sound

the colors around me melt into a nightmare

you're holding me tight

Babe you're not alone

you're holding my sanity when all that surrounds me

wrap yourself around me around me around me around me

I'm saved

all the men in white coats stands behind curtains

ask my name I'm not sure

'bout what I just told them

and we're walking through doors more rooms and more strangers

time's stretching like gum

I'm not sure I can handle it

and I'm crying for help

not making a sound

the colors around me melt into a nightmare

you're holding me tight

Babe you're not alone

you're holding my sanity when all that surrounds me

wrap yourself around me around me around me around me

I'm saved

רצה המקרה, או יותר נכון רצתה האליסיה, ומצאתי את עצמי כותבת קטע קצר על איך ולמה בחרתי להיות מצולמת בפרוייקט גיבורות. טוב, קטע קצר זו שאלה של פרספקטיבה – יחסית לאורך הפוסטים כאן, זה מבחינתי היה קטע קצר, יחסית לתמציתיות של אליסיה – הקטע עבר עריכה מסיבית. למרבה הפלא נהניתי מאוד לערוך את הקטע יחד איתה. זה כל כך הפליא אותי. כיוון שהקטע בא לשרת מאמר מאוד מסוים, לא הייתה לי שום בעיה עם החיתוך – להיפך, יכולתי להסתכל על הטקסט, ולראות איך הוא הולך ומתחדד ומתגבש לאמירה בהירה ברורה ותמציתית.

את הכתיבה של הטקסט ביצעתי באותו האופן שאני כותבת פוסטים. כשסיימתי לכתוב הרגשתי כאילו יצאתי מתוך חלום שאני לא זוכרת – בניגוד למצבים שבהם אני מסתובבת עם נושא שבוער בתוכי וחייבת להקיא אותו בבלוג כדי להשתחרר, הפעם הייתי צריכה להיזכר במקום שלא הייתי מחוברת אליו באותו רגע (סימנים של החלמה, ללא ספק).

המפגש עם תהליך העריכה חידד לי את הבחירה שלי להגדיר את הבלוג הזה כ'זרם התודעה'. אני חוזרת על רעיונות. האמת כשאני חושבת על זה, הרבה פעמים באו אלי בטענות שאני חוזרת על רעיונות גם אחרי שמבינים אותם כבר. העניין הוא, עם זרם התודעה, שהמטרה של הכתיבה היא בהחלט חזרה על רעיונות. זו הקאה של מחשבה, דפוס שוב ושוב עד שמשהו מתפצח בהבנה, בהתנהלות, בהתנהגות, ברגש, בראייה. גם אם נדמה שהדברים כבר נאמרו, לפעמים הכאב לא עוכל, והרבה פעמים יש שוני בדקויות של ראיית המחשבה/רגש הספציפי – לא תמיד אותו קול פנימי מספר את הסיפור.

הרבה פעמים כשאודיסאוס מדבר איתי אחרי שכתבתי פוסט חדש, הוא אומר שאני נשמעת יותר טוב. וזה באמת ככה. זה המקום שלי לזעוק את הכאבים שלי. את המצוקות שלי. לרשום את המילים שהולכות ונטוות בתוכי שלא יהפכו לחבל תלייה או עניבת חנק של עצבנות וחוסר שקט.

היוגה יכולה להרגיע אותי לפירקי זמן, גם סקס טוב. ועדיין המח שלי ממשיך לעבוד על טורבו. הכתיבה ממקדת אותי, נותנת לי קול וכוחות להמשיך להתמודד עם הדבר הזה שקוראים לו חיים. העובדה שיכולתי להמשיך לכתוב, שהצורך להמשיך לכתוב בער בי כל כך, גם בתקופות האפלות ביותר בחיי,  זו פשוט מתנה.

השתיקה הורגת.

גם כשהפסקתי כל דבר אחר לא הפסקתי לכתוב. הכתיבה כאן בבלוג עוזרת לי לגלות את הצרכים הרצונות והתשוקות שלי, מזכירה לי איפה הייתי – ברגשים של ייאוש, או עייפות החומר, אני יכולה לראות את הדרך שעשיתי מתועדת כאן, ולהתעודד. באופן הזוי משהו, הבלוג עוזר לי לא לשכוח את עצמי ופחות ופחות להיכנס לדיסוציאציה. לפני כמה ימים, למשל, חיפשתי פוסט מסויים שלא זכרתי את שמו, אבל זכרתי שבריר משפט ממנו. מצאתי את עצמי קוראת פוסט אחר – נדהמתי מכמויות העצב שחשופות שם, יכולתי ממש להרגיש אותו בתוך המשפטים, לא משום שהוא עלה בי, אלא משום שהוא נכח בטקסט. המצוקה שלי הייתה כל כך עמוקה וכואבת. הכתיבה, השיתוף הזה שנוצר דרך הכתיבה, ההכרה ברגשות הקשים שקיימים בתוכי ותהליך ההוצאה שלהם החוצה – זה למעשה חשיפה לא רק של הכאב אלא גם של תהליך הריפוי העצמי עצמו.

התיעוד עוזר לא להתחמק משאלות מהותיות שמאתגרות אותי לשנות את הגישה שלי כלפי מצבים/אנשים/רעיונות/אפשרויות/רגשות/עצמי. כיוון שאני לא מסתירה את האמת, ומספרת את ההתרחשויות כפי שהן הוות, בכל אופן מאוד משתדלת, הסיכוי שאני אתקע במצבים שלא מתאימים לי, של דיכוי, סבל, שעמום, כעס וכו', הצטמצם משמעותית. חלק מהחיים בתוך 'אני כוזב' כרוכים ברמייה עצמית מתמשכת, ומה שנורא ברמייה העצמית הזו, זו העובדה שבפנים, העצמי האמיתי, לוחש כל הזמן בקול ענות חלושה את האמת. אלה חיים איומים. במשך שנים פתחתי את הפה וידעתי בפנים שאני פשוט משקרת כל הזמן והשקרים שלי נשמעים כל כך אמיתיים למי שמולי, ומרגישים כל כך אמיתיים למי שמולי. בתוכי מתתי.

היום אני מבינה למה אחרי לא הרבה חודשים עם הweatherman הייתי מתעוררת כל בוקר ורוצה למות, ואומרת שאני רוצה למות. השניות הזו, רק המחשבה עליה מכאיבה לי כל כך . חזרתי לקרוא את ויניקוט. והגעתי לשלב שהוא מתחיל לתאר את האופן שבו מתפתח האני הכוזב – התיאור כל כך מדויק. מזל שהפיכסולוגית שלי חוזרת השבוע מלונדון – עוצמת הכאב שהקריאה מעוררת בי כמו ברזל מלובן בין הצלעות.

"בדפוס השלישי, שהוא קיצוני, הדבר מוגזם עד כדי כך שאין אפילו מקום מנוחה לחוויה אינדיווידואלית, והתוצאה הא כשל בהתפתחות מהמצב הנרקיסיסטי הראשוני לקיום אינדיווידואלי.

ה'יחיד' מתפתח אז כהרחבה של הקליפה במקום של הגרעין, וכהרחבה של הסביבה הפוגעת. מה שנותר מן הגרעין מתחבא וקשה למוצאו אפילו באנליזה מרחיקת הלכת ביותר. היחיד מתקיים אז על ידי כך שלא מוצאים אותו. העצמי האמיתי חבוי, ומה שעלינו להתמודד אתו מבחינה קלינית הוא העצמי הכוזב המסובך, שבתפקידו לשמור על העצמי האמיתי חבוי. אמנם העצמי הכוזב מסתגל באופן נוח לחברה, אבל העדר העצמי האמיתי מביא לאי-יציבות שהופכת גלויה יותר ככל שמוליכים שולל את החברה לחשוב שהעצמי הכוזב הוא העצמי האמיתי. המטופל מתלונן על תחושה של חוסר תוחלת." מתוך המאמר 'תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית', מתוך הספר עצמי אמיתי, עצמי כוזב מאת דונלד ו' ויניקוט, עמ' 103.

שבוע שעבר, קצת נעלמתי כמה פעמים. אודיסאוס שאל איפה רותי וכשעניתי 'לא פה' הוא שאל לאן היא הלכה. מה שכן ייאמר לזכותו שיש לו דרכים מתוחכמות מאוד להחזיר אותי די מהר. וטוב שכך. פעם זה היה קורה כשהייתי יוצאת החוצה. היום זה קורה אחרי שאני מתמודדת בחוץ (הפעם זה היה תל השומר), ועם אודיסאוס. זה קצת מוזר, כי בעצם אני נעלמת בסביבה בטוחה. מרוב עייפות נפשית מול כל הזרים בחוץ – אה, או קי, זה לגמרי 'הזר' קלאסי. נדמה לי שזה סוג של התקדמות. אבל אני לא בטוחה.

סוף סוף אני נרדמת – לא היה לי סיכוי להירדם בלי לכתוב את כל זה.

רק שלא יהיו חלומות שזוכרים. זה כל כך מעיק.

אז זהו – שהיה משהו מאוד מאוד חשוד בנקודה ההיא בזמן, כשד"ר 'אני רק הטכנאי' הרים את העיניים אל מסך המחשב ופתאם נחתה עליו אפיפני שהוא הוא ד"ר 'אני רק הטכנאי'. ולמה זה היה חשוד – תשאלו, אלמנטרי ווטסון*, כדי לדבר איתי בטלפון ולאמר לי את מה שהיה לו להגיד לי הוא היה צריך לעשות בדיוק את אותה תנועת עיניים מול המסך, אותה תנועת עיניים שהייתה אמורה לגרום לאותה אפיפני, גלורי גלורי הללויה, ומשום מה לא כך ארע. השאלה הנשאלת אם כן היא – מה בדיוק השתנה על המסך שגרם לאפיפני המפתיעה הזו, ואיך לא עליתי על זה קודם?

ובכן,

באחד מימי שני אשר בחודש מאי יצאתי לי לתומי אל האורטופד ד"ר 'זין תקבלי ממני טיפול, לכי למיון' וגיליתי שבדיוק כמו רופאת המשפחה החדשה שלי ד"ר 'כינוי מפתיע יתגלה בהמשך' הוא איננו, מה שהכריח אותי לעלות אל קומה 5 המסתורית אל ד"ר 'אני רק המחליף וכדאי לך להחליף את ד"ר 'ז תקבלי טיפול, לכי למיון', פיזיוטרפיה? בכיף! בהצלחה' כדי להפוך את ההמלצה של ד"ר 'חבל על הקיבה שלך עזבי אותך מנרקוטיקה' מהמיון, להפנייה לאולטרסאונד רקמות רכות.

משם קיפצתי לי מעדנות אל מרכז הדימות הקרוב לביתי, לקבוע תור לאולטרסאונד, הגשתי לפקידה את ההפנייה, וראיתי בחטף את שתי השורות הראשונות של תיאור התלונות. הפקידה לעומת זאת חיפשה נואשות את השורה התחתונה, ובייאושה פנתה לעזרתו של טכנאי הרנטגן שלידה. גם הוא בתורו גירד את פדחתו ושניהם הגיעו למסקנה שהדרך היחידה לפתור את חידת הספינקס המוזרה הזו היא לחכות שהרופא שאחראי על האולטרסאונד יצא מהבדיקה ולהתייעץ איתו.

התור נקבע, וההפנייה חזרה אלי.

בחוץ פתחתי את ההפנייה, ואז הבנתי. בחיים שלי לא חשבתי שאני אי פעם אקרא את המילים הבאות והן יגרמו לי לחייך באושר:

"בת 35 רווקה, נכה מביטוח לאומי

ברקע – אבחנה DISSOCIATIVE IDENTITY DISORDER בשל סיפור של התעללות פיזית + מינית אונס בגיל 17, 21 שני אשפוזים. ד"ר 'כן את צודקת אבל רק אם תצרחי עלי אני אשנה לך את האבחנה לDID' מטופלת ssri מאוזנת.

PCO, פולפי רחמי ומיומה ברחם – דימומים כבדים מטופל בהקסאקרון מועמדת לניתוח. אנמיה בשל דימום

עישון – שולל

אלכולהול שולל

רגישות לתרופות – גלולות"

אף רופא/ת משפחה לא טרח/ה מעולם לכתוב את זה בשום מקום. וד"ר 'קשובה ועוזרת כי איך אפשר אחרת' ראתה אותי בדיוק פעם אחת. כן. הדבר הראשון שהיא עשתה היה לשאול אותי מי אני ומה ההיסטוריה שלי ולכתוב את הכל. כשסיימתי, לפי בקשה שלה, להסביר, היא אמרה לי: "את מאוד חזקה". זה הפליא אותי. כשיצאתי ממנה אמרתי לה שהיא מאוד נחמדה התשובה שלה הייתה "למה שאני לא אהיה נחמדה?".

היא הקשיבה לכל מילה שיצאה לי מהפה וכתבה את כל מה שאמרתי בתור אבחנות רפואיות. היה ברור לה שכל מילה שיוצאת לי מהפה היא אמת לאמיתה, והתיאור הזה כתוב בכל ההפניות האחרונות שקיבלתי. וזה מה שד"ר 'אני רק הטכנאי' ראה. ולא, זה לא היה לו, או לכל אחד אחר מול העיניים לפני זה.

זוכרים שסיפרתי על ד"ר 'בשביל 20000 ש"ח אני אקשור לך מה ש'ת'רוצה' שאמר לי אוף דה רקורד את האמת, שכולם הסתכלו על הדף ולא עצרו להביט מי עומד מולם? הרופאת משפחה הגאונית הזו הצליחה לעקוף בדיוק את הפאק הזה במערכת – היא הבינה שהדרך היחידה שיראו את החולים שלה היא אם היא תקשיב להם ותכתוב את מה שהם אומרים, כמו שרופא משפחה אמיתי אמור לעשות, ואז 'אני רק הטכנאי' ושות' כיאה ל'אני רק הטכנאי' יקראו את מה שכתוב על הדף כהרגלם, ויפעלו אוטומטית בהתאם.

ועל זה אודיסאוס המושלם שלי, אם לא היה באחד מהמסעות המופלאים שלו אל ארצות ניכר, היה מגיב בצחוק מתגלגל כבר אחרי המשפט הראשון – למה? " כי איכשהו את מצליחה תמיד לחבר את כל הדברים יחד שזה ישמע הגיוני, מעניין איך תעשי את זה הפעם".

ועל מה תרועת החצוצרות בכותרת? על זה שהפסיכיאטרית התקשרה אלי אתמול, ושמחה עד מאוד לשמוע שאני כבר לא אצל ההורים, והסכימה לחלוטין עם הרצון שלי להפסיק את תרועת החצוצרות אחת ולתמיד, מה שאומר – נכון! הוראות קשירה לד"ר 'אני רק הטכנאי'

* פרט טריוויה חסר חשיבות לחלוטין – הביטוי 'אלמנטרי ווטסון' אינו מופיע כלל בספרי שרלוק הולמס.