06 ספט' 2010
חוויה מתקנת
כמעט חצות. חוץ מאחיות לילה שמחליפות משמרת ומלווה מזדמן של פציאנטית, כולן ישנות.
"את נשמעת כל כך שלמה עם עצמך"
"כי אני באמת שלמה עם עצמי"
השקט כאן שונה כל כך מהשקט ההוא של 02:00 בלילה, שקט מאיים מול הלום קרב שיושב ושותה תה כמו רוח רפאים ששומרת על המחלקה אז לפני 17 שנה .
זה לא בית משוגעים.
אמא שלי ישנה על כורסא שנת ישרים. הגיעה לכאן עם חיוך, כשהתעוררתי מההרדמה הכללית נפנפו זו לזו בכל פעם שנפתחה הדלת.
כאן לא בית משוגעים.
היחס של האחיות והרופאים שלי חף מאנטגוניזם.
המילים הללו נכתבות על דף, בחדר אוכל ריק מאדם.
המילים הללו נכתות על דף בחדר אוכל על ידי אישה שלווה שחיוך עדין נסוך על פניה, חדר אוכל ריק מפחד וחרדה.
אני מוצאת את עצמי משכתבת ניסוחים שגורים כגון – מעטים האנשים.
אך הם כלל לא מעטים.
הולי וצ. ונעה ואתון מלוות ווירטואלית
ג'ולה ונחי מסמסים ומתקשרים, אלינכר מחזקת ומצחיקה ומהדהדת את החוזר הזה שלי.
אודיסאוס שלי, שאיתי בכל רגע ורגע, ואמא אחת מדהימה, אשה קנטונת עם כוחות של גיבורת על.
כמה טוב שאודיסאוס לא יכול היה ללוות אותי בפועל ו'נאלצתי' לעבור את הכל הקשיים מולה. הנה היא כאן, כל הזמן כאן, ואנחנו מדברות ומתפקעות מצחוק .ברור לי שיכולתי את הלילה הזה לעבור לבד לו הייתי בוחרת ברור לי שזו הייתה הבחירה הנכונה – לבקש ממנה שתישאר. בסביבות 20:00 שואלת אותה אם היא רוצה לנסוע לביתה, היא עונה שגם אם אני אבחר בזה היא נשארת.
שתינו במקום אחר. לא חוסר אונים, חוסר תקשורת ואלימות מתמשכת.
לא פגייה וקומה, לא כדורים בבית משוגעים.
אותה נערה אנוסה מוכה ואבודה נראית לרגע כמו זכרון רחוק של סיפור שקראתי פעם על מישהי אחרת.
הנה בא ההווה ובהווה הזה השליטה בידי.
כן, הבנתי שהם הולכים לחדור אלי ולהכאיב לי, אנשים זרים שאת חלקם לא פגשתי מעולם, שאני מוסרת את השליטה והאחריות לידיהם/ן, נותנת אמון משום שזו הדרך הנכונה להתמודד, ואני מרשה להם לפצוע אותי משום שהפצעים הללו, כשיחלימו יהפכו אותי לאישה בריאה יותר.
זו לא הייתה גחמה של רגע, והתהליך אליה היה ארוך מייסר ורע עשד מאוד.
לא פעם ולא פעמיים תהיתי ביני לביני אם אני באמת רוצה לעבור את הפרוצדורות הללו – בכל זאת שני ניתוחים בבת אחת. להתמודד עם כל כך הרבה פחדים וחרדות ופלאשקאקים.
יכולתי לכתוב עכשיו – "לא הייתה לי ברירה", אבל אודיסאוס היה עונה כל כך – "תמיד יש ברירות, תמיד אפשר לא לעשות דבר". והוא צודק, משום שלא מדובר כאן על כאב מתמשך וגלוי, אלא הבנה על הבנה כמוקה שלמרות שהגוף שוכח, ובכל מה שקשור למחזור והריון ולידה כך הגוף שלנו מתוכנת, אני חייבת לזכור.
דווקא ברגעים הקלים והנינוחים הייתי חייבת לזכור ולהבין את המשמעות של כל חודש שעובר ואני לא פותרת את הבעיה הזו. וכולנו כאלה – נוטים לחזור אל שגרת הנוחות המטמטמת, מסרבים להפנים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה".
התבגרתי והבגרות הזו באה לידי ביטוי בכך שהסכמתי לעמוד מול מערכות ענקיות , ויחידים שפגעו בי והתעללו בי, להבין שאני זקוקה לעזרה שלהם ולאמר:
"אני מאמינה שאתם/ן מסוגלים/ות להשתנות ולהיטיב עימי, אני מאמינה שאתם/ן מסגלים לטוב."
היו לי מליון ואחת סיבות להישבר – אך הידיעה שבסופו של יוםאני זו שתחייה את חהיים האלה עזרה לי להמדיך, ואם זו לא אחריות אישית – אני לא יודעת מה כן.
והנה אני חזרה בביתי הקט. אחרי שסיימתי לכתוב בלילה את מה שהועתק כאן מעל, והשעות נקפו, הבנתי שמישהן, חבורה של קטנטנות, מסרבות בכל תוקף לעצום עיניים ולהירדם. בטוחות שברגע שיעצמו העיניים אמא תיעלם, ושוב נמצא את עצמנו שם, במחלקה הפסיכיאטרית. לאורך כל כתיבת החוויה המתקנת שמעתי דיבורים על משטרה ומיון וחולה שברחה ומחלקה פסיכיאטרית ושוטר ומאבטח ואחיות ותהיות. 'זה לא קשור אלי' הייתי שלווה, אבל לא צריך הרבה יותר מכתיבה על הטוב ושיחות רקע על מקומות אחרים ומאיימים כדי שחלקים אחרים יחרדו כל כך. ניגשתי אל אחות הלילה, ביקשתי כדור שינה. בתחילה היא סירבה לתת לי תרופה לא מוכרת (מזל שהיה מה היה עם הכתף וכשהזריקו לי פטידין ונתנו דראמדקס, הכרתי כבר במה מדובר…, ואז דיברה עם הרופא האחראי שאישר מתן כדור שינה קל. כמו שהכוסית עם הכדור הופיע מולי החרדה קפצה, והבנתי שהנה, אני יכולה לקחת xנקס ועדיף, וכך גם היא חשבה. היא שאלה אם אני עושה את זה לעצמי בכוונה, הסברתי לה שלא. כל האחיות והרופאים היו מודעים לעובדה שנרשם אצלי multiple personality disorder בתיק, וטוב שכך. חזרתי למיטה והערתי את אמא שלי. אמרתי לה שאני לוקחת כדור, והיא שאלה אם אני רוצה שאני אראה לה שאני עושה את זה – הן פתחו את כף היד והראו לה את הכדור.
ואז התחיל המשא ומתן הרגיל – אמא שלי מציעה לי לשכב על המיטה ולהירדם, והן מבקשות עוד עשר דקות, עוד חמש דקות, עוד שתי דקות, עוד חצי דקה. היה מביך. ובכל זאת חשוב מאוד. באיזשהו שלב הצטערתי שהיפו לא איתי, כי הן היו יכולות לחבק אותו, ואז נזכרתי בכבשה שאודיסאוס קנה לי למחזיק מפתחות, וקשרתי אותה לתג זיהוי שעל היד. חפץ מעבר. שיפור. אמא שלי שבמקרה אוספקת בובות של כבשים (לאודיסאוס לא היה מושג), נמסה לחלוטין מהמתיקות של הכבשה הקטנטונת הזו, ואז היא התחילה לשיר לי שירי רועים, וגם אני הצטרפתי עם שירי ילדים על כבשים ואיך לא את -
"ישוב טלה אל חיק האם
ישכב בדיר ויירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם"
של ביאליק. כל כך סימבולי ומרגש וחשוב.
ודיברנו עוד, וסיפרתי לה קצת יותר על איך זה היה פעם, ואיך הגעתי לפיכסולוגית כשמישהי אחרת זיהתה שיש לי ריבוי אישיאויות, כי הן התפרצו אצלה בפגישה. והיא אמרה (אמא שלי), שהיא תמיד ידעה שיש יותר מרותי אחת, אבל היא הסבירה את זה לעצמה בתור מצבי רוח. בהתחלה היא הודיעה שהן אוהבות אותה, אבל לאט לאט היא הבינה שהן לא בדיוק סובלות אותה… בכל זאת – אמרתי לה, פעם היא הייתה שייכת לרעים (ולא לרועים).
לקח זמן, הן עשו פרצופים, ובכל זאת הסכימו מפורצפות לכבות את מנורת הלילה סוף סוף, עד שנרדמתי. ואמא שלי חזרה לישון.
כשמרים האחות, הודיע לי שתוך שלושת רבעי שעה ישחררו אותי, לפני כולם, כי באמת שאין שום סיבה שאני אשאר כי אני חזקה ומסתובבת ולא כואב לי, לשבת. ואז קמתי לבקש שוב אופטלגין נוזלי – היא הסתכלה עלי ואמרה "מה קרה שאת כל כך אדומה במחשוף, יש לך תגובה אלרגית?" הסתכלתי בראי ובאמת כל האיזור היה אדום מאוד וחם מאוד וקצת מעקצץ. לא הבנתי למה. היא נתנה לי אקמול ואמרה לי לשתות הרבה, קניתי לעצמי קמומיל וכשהגעתי חזקה לכסא הבנתי אחרי שכמעט עפה לי הכוס מהאחיזה, ומשהו בשיווי המשקל שלי כבר לא היה כל כך מי יודע מה, שאני בחרדה. חצי xנקס ומיד האדמומיות נעלמת ואחרי שתי דקות חוזרת, ואני מתחילה לבכות – הקטנטנות לא רוצות ללכת הביתה, לעזוב, במיוחד אחרי ששעה קודם מרים האחות עמדה מולי וחיזקה אותי כל כך על ההחלטה האמיצה שעשיתי לעבור את הקשירה בגילי, כמה שזו החלטה יוצאת דופן ואחראית. כמה שהיא מעריכה אותי על כך. התרגשתי מאוד. המעבר ממצב שבו כל כך הרבה נשים וגברים דואגים לי ומקבלים אותי כפי שאני בלי לשפוט, בלי אלימות וצעקות – להיפך בעדינות וחיוך וקשב רב. גם העובדה ששחררו אותי מוקדם יותר קשורה ללא ספק להבנה שלהם שיהיה לי הרבה יותר טוב לחזור הביתה ושכל ההתנהלות שלי אחרי הניתוח הייתה למופת – הכנתי את עצמי פיזית ונפשית ועשיתי את כל מה שצריך במהירות מרשימה ביותר.
וכמובן שגם כל הסיטואציה הזו עם אמא שלי שהייתה מאוד מיוחדת. כל כך הרבה תמיכה מכל כך הרבה נשים וגברים, במילה כתובה, בשיחה טלפון, בתגובה כאן בבלוג, בחיוך, בקשב בעידוד.
ואף אחד לא כעס עלי שהתעקשתי לשאול שאלות, אפילו לפני הכניסה לחדר הניתוחים, הרופא שדיבר איתי היה במקרה אותו רופא שביצע את ההיסטרוסקופיה האבחנתית, זה היה מצחיק כי לא זיהיתי אותו – ואמרתי לו שיש את האיבחון בדף מד"ר זולטי. זה אני הוא אומר. הוא אמר שיעשה אבלציה חלקית. ביקשתי מהאחות שתקרא לו והוא הגיע, והסברתי לו שהדימום לא נובע רק מהמיומה, אלא גם מהעובדה שיש לי שחלות פוליצסטיות ורגישות וכו', הוא הסביר לי בהבנה שככל שהתהליך יתארך כך הסיכון גבוה יותר. הבנתי את הכוונה שלו, לא כעסתי, לא הרגשתי מותקפת. וכל הסיטואציה הייתה כל כך הזויה – הנסיעה במיטה שכל כך דומה לתנועת מצלמה על דולי, חדר הניתוחים הענק עם כל המכשירים המצפצפים, השיחות של האחיות של כמה הן זוכרות איך להפעיל מכשיר כזה או אחר, כי זה לא המכשיר הרגיל (התהליך שעברתי שונה קצת מהתהליך השכיח בגלל שהיו שלוש פרוצדורות מעורבות). אמרתי להן עם חיוך – " אולי תרדימו אותי כבר כדי שאני לא אשמע את השיחות שלכן…", האחות הרגיעה אותי שהרופאים יודעים מה הם עושים, ורגע לפני שנעלמתי אל תוך ההרדמה הכללית עוד הספקתי לשמוע את המנתח שואל איפה החמש, שהוא רואה רק עשר, האחות אמרה שהיא מצאה רק את העשר, אז אמרתי שהי – אני מעדיפה את החמש (הכוונה למילימטרים), למה לעשות חתך כל כך גדול אם אפשר קטן, והמרדים שהיה אדיב וחייכן, חזר על מה שאמרתי כדי שהם ישמעו, וזה היה יפה מצידו. ואז התעוררתי בחדר התאוששות.
אחד הדברים שהטרידו אותי היה הרעיון שיחדירו לי קטטר. אף פעם לא עברתי את זה. אמרתי את זה לאחת האחיות לפני הניתוח כשהיא החדירה לי את העירוי לוריד, מה שכאב וגרם לי לתחושת קור כמו של אחרי תקיפה. אז דיברתי איתה והסברתי לה שהתגובות שלי קצת יותר קיצוניות מהתגובות הרגילות בגלל הפוסטראומה, ושאני מתארת לעצמי שהקטטר יעיק עלי מאוד. היא אמרה לי שלכל היותר אני אצעק ואקלל אם זה כל כך יציק לי ושלא צריך להשאיר אותו הרבה זמן. כמו שהתעוררתי הרגשתי אותו ומיד התחלתי לצעוק בעצבים שיוציאו לי אותו. האחות של חדר ההתאוששות לא הסכימה – לא עזר לה. עשיתי כל כך הרבה רעש בחוסר התחשבות מוחלט במה שקורה מסביבי. אז היא הוציאה אותו, ואז דרשתי סיר – מעניין שגם אחרי ההפלה התווכחו איתי שאני לא באמת צריכה להשתין – guess who's wright and who's wrong, כמובן אלא מה. אותו הדבר עם השתייה. לגימות קטנות וכל זה, ועדיין, תיזזתי אותן קצת עם הסירים, אבל זה באמת מה שהייתי זקוקה לו ולא הייתי אנטיפתית. הן התפלאו שלא סתם קראתי להן. אמרתי לאמא שלי שזו הדרך לקחת חזרה את השליטה על הגוף שלי ושזה מאוד חשוב לי. בכלל כל השעתיים הראשונות עד שנרדמתי מה הייתי די עצבנית מהרעידות של הגוף וכאבים והחוסר נוחות. כשהתעוררתי אחרי השינה הראשונה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. כל כך רציתי כבר לשבת וללכת, אבל אמרו לי לחכות עד 18:00 (נכנסתי לניתוח ב11:30 בערך והתעוררתי ב13:00). להתיישב פעם ראשונה התיישבתי כבר בסביבות 17:00. אכלתי יופי של ארוחת ערב. שום בחילות שום כלום. תה למכביר שהיה דוחה להפליא, והופלה – אפשר כבר לטייל בעצמי אל השירותים, ולא הרבה אחרי גם במחלקה.
נהניתי מהמרחב הריק והשקט של הלילה. הציטוט בעניין השלמות הוא מתוך אחת השיחות בין אודיסאוס לביני בערב. כל כך חיכינו שאהיה כבר אחרי. מאוד מאוד מרגש.
ואז המעבר מההתגייסות לשהייה בבית החולים. מהחוויה הזו החדשה כל כך של תמיכה גורפת והבנה שלא הייתה בעבר. הפחד שהטוב הזה ייעלם, הידיעה שאת הבדיקה עוד חודש יעשה הגיניקולוג שלי שעבר איתי כברת דרך, וננזף על ידי יותר מפעם אחת, אבל בשורה התחתונה העובדה שהוא מכיר את הסיפור שלי, ונוח לי להיבדק אצלו משאירה אותי פציאנטית שלו, למרות שהיו לי הרבה מאוד סיבות לכעוס עליו. אני מאוד מקווה שהוא ילמד מכל הסיפור הזה, ושפציאנטיות אחרות שלו רק ירוויחו.
איפשהו כשהמונית הגיעה לרחוב שלי, אמרתי לאמא שלי שאני שמחה להגיע הביתה. היא שמחה לשמוע אותי אומרת את זה. אני מבינה שכל ההתגייסות הזו דרשה ממני סוג של התנהלות שדרשה ביציאה מעבר שלא קורה בבת אחת. כמובן גם הפחד להישאר לבד ושמשהו ישתבש – פחד לגיטימי בסך הכל, אם כי לפי ההתאוששות שלי גם הרופא שכתב את מכתב השחרור וגם האחות אמרו לי שאין לי מה לדאוג – עשיתי את כל מה שצריך והסיכויים לכאבים מאוחרים קלושים. כמובן שקיבלתי דף הנחיות מה איפה מתי ולמה, למקרה הצורך.
ועכשיו אני כאן, שמחה לגלות שאני מסוגלת לכתוב את כל הסיפור בנוסף למה שנכתב בלילה. גאה בעצמי עד מאוד, ובכל מי שתומכים ותומכות בי.
משמעותי ביותר. עכשיו המטרה שלי היא באמת לקחת שבועיים חופשת מחלה ולא לרוץ לבקש עירוי ברזל, וזה לא קל, כי הרי כזו אני – חסרת מנוח.
באמת שלא חשבתי שאהיה מסוגלת לכתוב את כל זה עכשיו. הרבה מאוד מילים, הרבה מאוד מחשבות, הרבה מאוד שיתוף והרבה מאוד הכרת תודה.
עשיתי דרך ארוכה. נכשלתי עשרות אם לא מאות פעמים וכל זאת המשכתי, למען עצמי, משום שאני רוצה שיהיה לי טוב.
עדיין לומדת לחיות עם העובדה שריבוי האישיויות שלי לא ייעלם לעולם. הן גדלות, והשקפת העולם שלהן מתרחבת ומעמיקה. אני לומדת להיות יותר נוכחת ויותר אחראית ובשליטה על החרדות ומכלול הרגשות הסוערים שבי.
ברור לי שהניתוח הזה ישנה את החיים שלי באופן משמעותי, בריאות היא דבר משמעותי ביותר, איזון פיזי הוא דבר משמעותי ביותר, והאיזון הזה ישפיע במידה לא מבוטלת על האיזון הנפשי שלי, משום שחלק מהלחצים שניהלו אותי עומדים להתפוגג, חלקם לא. אני מקווה לטוב, ויחד עם זאת מפוכחת מספיק להבין שהחיים שלי לא עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה בעקבות זה – הם הרי כבר התשנו, וזו התוצאה של השינוי הזה.
ושוב המון תודה על התמיכה הכנה.
ושנה חדשה וטובה של בריאות ואהבה, שלווה ושמחה, אחריות וחופש, שגשוג וצמיחה לכולנו.
כמעט חצות. חוץ מאחיות לילה שמחליפות משמרת ומלווה מזדמן של פציאנטית, כולן ישנות.
"את נשמעת כל כך שלמה עם עצמך"
"כי אני באמת שלמה עם עצמי"
השקט כאן שונה כל כך מהשקט ההוא של 02:00 בלילה, שקט מאיים מול הלום קרב שיושב ושותה תה כמו רוח רפאים ששומרת על המחלקה אז לפני 17 שנה .
זה לא בית משוגעים.
אמא שלי ישנה על כורסא שנת ישרים. הגיעה לכאן עם חיוך, כשהתעוררתי מההרדמה הכללית נפנפו זו לזו בכל פעם שנפתחה הדלת.
כאן לא בית משוגעים.
היחס של האחיות והרופאים שלי חף מאנטגוניזם.
המילים הללו נכתבות על דף, בחדר אוכל ריק מאדם.
המילים הללו נכתות על דף בחדר אוכל על ידי אישה שלווה שחיוך עדין נסוך על פניה, חדר אוכל ריק מפחד וחרדה.
אני מוצאת את עצמי משכתבת ניסוחים שגורים כגון – מעטים האנשים.
אך הם כלל לא מעטים.
הולי וצ. ונעה ואתון מלוות ווירטואלית
ג'ולה ונחי מסמסים ומתקשרים, אלינכר מחזקת ומצחיקה ומהדהדת את החוזר הזה שלי.
אודיסאוס שלי, שאיתי בכל רגע ורגע, ואמא אחת מדהימה, אשה קנטונת עם כוחות של גיבורת על.
כמה טוב שאודיסאוס לא יכול היה ללוות אותי בפועל ו'נאלצתי' לעבור את הכל הקשיים מולה. הנה היא כאן, כל הזמן כאן, ואנחנו מדברות ומתפקעות מצחוק .ברור לי שיכולתי את הלילה הזה לעבור לבד לו הייתי בוחרת ברור לי שזו הייתה הבחירה הנכונה – לבקש ממנה שתישאר. בסביבות 20:00 שואלת אותה אם היא רוצה לנסוע לביתה, היא עונה שגם אם אני אבחר בזה היא נשארת.
שתינו במקום אחר. לא חוסר אונים, חוסר תקשורת ואלימות מתמשכת.
לא פגייה וקומה, לא כדורים בבית משוגעים.
אותה נערה אנוסה מוכה ואבודה נראית לרגע כמו זכרון רחוק של סיפור שקראתי פעם על מישהי אחרת.
הנה בא ההווה ובהווה הזה השליטה בידי.
כן, הבנתי שהם הולכים לחדור אלי ולהכאיב לי, אנשים זרים שאת חלקם לא פגשתי מעולם, שאני מוסרת את השליטה והאחריות לידיהם/ן, נותנת אמון משום שזו הדרך הנכונה להתמודד, ואני מרשה להם לפצוע אותי משום שהפצעים הללו, כשיחלימו יהפכו אותי לאישה בריאה יותר.
זו לא הייתה גחמה של רגע, והתהליך אליה היה ארוך מייסר ורע עשד מאוד.
לא פעם ולא פעמיים תהיתי ביני לביני אם אני באמת רוצה לעבור את הפרוצדורות הללו – בכל זאת שני ניתוחים בבת אחת. להתמודד עם כל כך הרבה פחדים וחרדות ופלאשקאקים.
יכולתי לכתוב עכשיו – "לא הייתה לי ברירה", אבל אודיסאוס היה עונה כל כך – "תמיד יש ברירות, תמיד אפשר לא לעשות דבר". והוא צודק, משום שלא מדובר כאן על כאב מתמשך וגלוי, אלא הבנה על הבנה כמוקה שלמרות שהגוף שוכח, ובכל מה שקשור למחזור והריון ולידה כך הגוף שלנו מתוכנת, אני חייבת לזכור.
דווקא ברגעים הקלים והנינוחים הייתי חייבת לזכור ולהבין את המשמעות של כל חודש שעובר ואני לא פותרת את הבעיה הזו. וכולנו כאלה – נוטים לחזור אל שגרת הנוחות המטמטמת, מסרבים להפנים ש"סוף מעשה במחשבת תחילה".
התבגרתי והבגרות הזו באה לידי ביטוי בכך שהסכמתי לעמוד מול מערכות ענקיות , ויחידים שפגעו בי והתעללו בי, להבין שאני זקוקה לעזרה שלהם ולאמר:
"אני מאמינה שאתם/ן מסוגלים/ות להשתנות ולהיטיב עימי, אני מאמינה שאתם/ן מסגלים לטוב."
היו לי מליון ואחת סיבות להישבר – אך הידיעה שבסופו של יוםאני זו שתחייה את חהיים האלה עזרה לי להמדיך, ואם זו לא אחריות אישית – אני לא יודעת מה כן.
והנה אני חזרה בביתי הקט. אחרי שסיימתי לכתוב בלילה את מה שהועתק כאן מעל, והשעות נקפו, הבנתי שמישהן, חבורה של קטנטנות, מסרבות בכל תוקף לעצום עיניים ולהירדם. בטוחות שברגע שיעצמו העיניים אמא תיעלם, ושוב נמצא את עצמנו שם, במחלקה הפסיכיאטרית. לאורך כל כתיבת החוויה המתקנת שמעתי דיבורים על משטרה ומיון וחולה שברחה ומחלקה פסיכיאטרית ושוטר ומאבטח ואחיות ותהיות. 'זה לא קשור אלי' הייתי שלווה, אבל לא צריך הרבה יותר מכתיבה על הטוב ושיחות רקע על מקומות אחרים ומאיימים כדי שחלקים אחרים יחרדו כל כך. ניגשתי אל אחות הלילה, ביקשתי כדור שינה. בתחילה היא סירבה לתת לי תרופה לא מוכרת (מזל שהיה מה היה עם הכתף וכשהזריקו לי פטידין ונתנו דראמדקס, הכרתי כבר במה מדובר…, ואז דיברה עם הרופא האחראי שאישר מתן כדור שינה קל. כמו שהכוסית עם הכדור הופיע מולי החרדה קפצה, והבנתי שהנה, אני יכולה לקחת xנקס ועדיף, וכך גם היא חשבה. היא שאלה אם אני עושה את זה לעצמי בכוונה, הסברתי לה שלא. כל האחיות והרופאים היו מודעים לעובדה שנרשם אצלי multiple personality disorder בתיק, וטוב שכך. חזרתי למיטה והערתי את אמא שלי. אמרתי לה שאני לוקחת כדור, והיא שאלה אם אני רוצה שאני אראה לה שאני עושה את זה – הן פתחו את כף היד והראו לה את הכדור.
ואז התחיל המשא ומתן הרגיל – אמא שלי מציעה לי לשכב על המיטה ולהירדם, והן מבקשות עוד עשר דקות, עוד חמש דקות, עוד שתי דקות, עוד חצי דקה. היה מביך. ובכל זאת חשוב מאוד. באיזשהו שלב הצטערתי שהיפו לא איתי, כי הן היו יכולות לחבק אותו, ואז נזכרתי בכבשה שאודיסאוס קנה לי למחזיק מפתחות, וקשרתי אותה לתג זיהוי שעל היד. חפץ מעבר. שיפור. אמא שלי שבמקרה אוספקת בובות של כבשים (לאודיסאוס לא היה מושג), נמסה לחלוטין מהמתיקות של הכבשה הקטנטונת הזו, ואז היא התחילה לשיר לי שירי רועים, וגם אני הצטרפתי עם שירי ילדים על כבשים ואיך לא את -
"ישוב טלה אל חיק האם
ישכב בדיר ויירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם"
של ביאליק. כל כך סימבולי ומרגש וחשוב.
ודיברנו עוד, וסיפרתי לה קצת יותר על איך זה היה פעם, ואיך הגעתי לפיכסולוגית כשמישהי אחרת זיהתה שיש לי ריבוי אישיאויות, כי הן התפרצו אצלה בפגישה. והיא אמרה (אמא שלי), שהיא תמיד ידעה שיש יותר מרותי אחת, אבל היא הסבירה את זה לעצמה בתור מצבי רוח. בהתחלה היא הודיעה שהן אוהבות אותה, אבל לאט לאט היא הבינה שהן לא בדיוק סובלות אותה… בכל זאת – אמרתי לה, פעם היא הייתה שייכת לרעים (ולא לרועים).
לקח זמן, הן עשו פרצופים, ובכל זאת הסכימו מפורצפות לכבות את מנורת הלילה סוף סוף, עד שנרדמתי. ואמא שלי חזרה לישון.
כשמרים האחות, הודיע לי שתוך שלושת רבעי שעה ישחררו אותי, לפני כולם, כי באמת שאין שום סיבה שאני אשאר כי אני חזקה ומסתובבת ולא כואב לי, לשבת. ואז קמתי לבקש שוב אופטלגין נוזלי – היא הסתכלה עלי ואמרה "מה קרה שאת כל כך אדומה במחשוף, יש לך תגובה אלרגית?" הסתכלתי בראי ובאמת כל האיזור היה אדום מאוד וחם מאוד וקצת מעקצץ. לא הבנתי למה. היא נתנה לי אקמול ואמרה לי לשתות הרבה, קניתי לעצמי קמומיל וכשהגעתי חזקה לכסא הבנתי אחרי שכמעט עפה לי הכוס מהאחיזה, ומשהו בשיווי המשקל שלי כבר לא היה כל כך מי יודע מה, שאני בחרדה. חצי xנקס ומיד האדמומיות נעלמת ואחרי שתי דקות חוזרת, ואני מתחילה לבכות – הקטנטנות לא רוצות ללכת הביתה, לעזוב, במיוחד אחרי ששעה קודם מרים האחות עמדה מולי וחיזקה אותי כל כך על ההחלטה האמיצה שעשיתי לעבור את הקשירה בגילי, כמה שזו החלטה יוצאת דופן ואחראית. כמה שהיא מעריכה אותי על כך. התרגשתי מאוד. המעבר ממצב שבו כל כך הרבה נשים וגברים דואגים לי ומקבלים אותי כפי שאני בלי לשפוט, בלי אלימות וצעקות – להיפך בעדינות וחיוך וקשב רב. גם העובדה ששחררו אותי מוקדם יותר קשורה ללא ספק להבנה שלהם שיהיה לי הרבה יותר טוב לחזור הביתה ושכל ההתנהלות שלי אחרי הניתוח הייתה למופת – הכנתי את עצמי פיזית ונפשית ועשיתי את כל מה שצריך במהירות מרשימה ביותר.
וכמובן שגם כל הסיטואציה הזו עם אמא שלי שהייתה מאוד מיוחדת. כל כך הרבה תמיכה מכל כך הרבה נשים וגברים, במילה כתובה, בשיחה טלפון, בתגובה כאן בבלוג, בחיוך, בקשב בעידוד.
ואף אחד לא כעס עלי שהתעקשתי לשאול שאלות, אפילו לפני הכניסה לחדר הניתוחים, הרופא שדיבר איתי היה במקרה אותו רופא שביצע את ההיסטרוסקופיה האבחנתית, זה היה מצחיק כי לא זיהיתי אותו – ואמרתי לו שיש את האיבחון בדף מד"ר זולטי. זה אני הוא אומר. הוא אמר שיעשה אבלציה חלקית. ביקשתי מהאחות שתקרא לו והוא הגיע, והסברתי לו שהדימום לא נובע רק מהמיומה, אלא גם מהעובדה שיש לי שחלות פוליצסטיות ורגישות וכו', הוא הסביר לי בהבנה שככל שהתהליך יתארך כך הסיכון גבוה יותר. הבנתי את הכוונה שלו, לא כעסתי, לא הרגשתי מותקפת. וכל הסיטואציה הייתה כל כך הזויה – הנסיעה במיטה שכל כך דומה לתנועת מצלמה על דולי, חדר הניתוחים הענק עם כל המכשירים המצפצפים, השיחות של האחיות של כמה הן זוכרות איך להפעיל מכשיר כזה או אחר, כי זה לא המכשיר הרגיל (התהליך שעברתי שונה קצת מהתהליך השכיח בגלל שהיו שלוש פרוצדורות מעורבות). אמרתי להן עם חיוך – " אולי תרדימו אותי כבר כדי שאני לא אשמע את השיחות שלכן…", האחות הרגיעה אותי שהרופאים יודעים מה הם עושים, ורגע לפני שנעלמתי אל תוך ההרדמה הכללית עוד הספקתי לשמוע את המנתח שואל איפה החמש, שהוא רואה רק עשר, האחות אמרה שהיא מצאה רק את העשר, אז אמרתי שהי – אני מעדיפה את החמש (הכוונה למילימטרים), למה לעשות חתך כל כך גדול אם אפשר קטן, והמרדים שהיה אדיב וחייכן, חזר על מה שאמרתי כדי שהם ישמעו, וזה היה יפה מצידו. ואז התעוררתי בחדר התאוששות.
אחד הדברים שהטרידו אותי היה הרעיון שיחדירו לי קטטר. אף פעם לא עברתי את זה. אמרתי את זה לאחת האחיות לפני הניתוח כשהיא החדירה לי את העירוי לוריד, מה שכאב וגרם לי לתחושת קור כמו של אחרי תקיפה. אז דיברתי איתה והסברתי לה שהתגובות שלי קצת יותר קיצוניות מהתגובות הרגילות בגלל הפוסטראומה, ושאני מתארת לעצמי שהקטטר יעיק עלי מאוד. היא אמרה לי שלכל היותר אני אצעק ואקלל אם זה כל כך יציק לי ושלא צריך להשאיר אותו הרבה זמן. כמו שהתעוררתי הרגשתי אותו ומיד התחלתי לצעוק בעצבים שיוציאו לי אותו. האחות של חדר ההתאוששות לא הסכימה – לא עזר לה. עשיתי כל כך הרבה רעש בחוסר התחשבות מוחלט במה שקורה מסביבי. אז היא הוציאה אותו, ואז דרשתי סיר – מעניין שגם אחרי ההפלה התווכחו איתי שאני לא באמת צריכה להשתין – guess who's wright and who's wrong, כמובן אלא מה. אותו הדבר עם השתייה. לגימות קטנות וכל זה, ועדיין, תיזזתי אותן קצת עם הסירים, אבל זה באמת מה שהייתי זקוקה לו ולא הייתי אנטיפתית. הן התפלאו שלא סתם קראתי להן. אמרתי לאמא שלי שזו הדרך לקחת חזרה את השליטה על הגוף שלי ושזה מאוד חשוב לי. בכלל כל השעתיים הראשונות עד שנרדמתי מה הייתי די עצבנית מהרעידות של הגוף וכאבים והחוסר נוחות. כשהתעוררתי אחרי השינה הראשונה כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. כל כך רציתי כבר לשבת וללכת, אבל אמרו לי לחכות עד 18:00 (נכנסתי לניתוח ב11:30 בערך והתעוררתי ב13:00). להתיישב פעם ראשונה התיישבתי כבר בסביבות 17:00. אכלתי יופי של ארוחת ערב. שום בחילות שום כלום. תה למכביר שהיה דוחה להפליא, והופלה – אפשר כבר לטייל בעצמי אל השירותים, ולא הרבה אחרי גם במחלקה.
נהניתי מהמרחב הריק והשקט של הלילה. הציטוט בעניין השלמות הוא מתוך אחת השיחות בין אודיסאוס לביני בערב. כל כך חיכינו שאהיה כבר אחרי. מאוד מאוד מרגש.
ואז המעבר מההתגייסות לשהייה בבית החולים. מהחוויה הזו החדשה כל כך של תמיכה גורפת והבנה שלא הייתה בעבר. הפחד שהטוב הזה ייעלם, הידיעה שאת הבדיקה עוד חודש יעשה הגיניקולוג שלי שעבר איתי כברת דרך, וננזף על ידי יותר מפעם אחת, אבל בשורה התחתונה העובדה שהוא מכיר את הסיפור שלי, ונוח לי להיבדק אצלו משאירה אותי פציאנטית שלו, למרות שהיו לי הרבה מאוד סיבות לכעוס עליו. אני מאוד מקווה שהוא ילמד מכל הסיפור הזה, ושפציאנטיות אחרות שלו רק ירוויחו.
איפשהו כשהמונית הגיעה לרחוב שלי, אמרתי לאמא שלי שאני שמחה להגיע הביתה. היא שמחה לשמוע אותי אומרת את זה. אני מבינה שכל ההתגייסות הזו דרשה ממני סוג של התנהלות שדרשה ביציאה מעבר שלא קורה בבת אחת. כמובן גם הפחד להישאר לבד ושמשהו ישתבש – פחד לגיטימי בסך הכל, אם כי לפי ההתאוששות שלי גם הרופא שכתב את מכתב השחרור וגם האחות אמרו לי שאין לי מה לדאוג – עשיתי את כל מה שצריך והסיכויים לכאבים מאוחרים קלושים. כמובן שקיבלתי דף הנחיות מה איפה מתי ולמה, למקרה הצורך.
ועכשיו אני כאן, שמחה לגלות שאני מסוגלת לכתוב את כל הסיפור בנוסף למה שנכתב בלילה. גאה בעצמי עד מאוד, ובכל מי שתומכים ותומכות בי.
משמעותי ביותר. עכשיו המטרה שלי היא באמת לקחת שבועיים חופשת מחלה ולא לרוץ לבקש עירוי ברזל, וזה לא קל, כי הרי כזו אני – חסרת מנוח.
באמת שלא חשבתי שאהיה מסוגלת לכתוב את כל זה עכשיו. הרבה מאוד מילים, הרבה מאוד מחשבות, הרבה מאוד שיתוף והרבה מאוד הכרת תודה.
עשיתי דרך ארוכה. נכשלתי עשרות אם לא מאות פעמים וכל זאת המשכתי, למען עצמי, משום שאני רוצה שיהיה לי טוב.
עדיין לומדת לחיות עם העובדה שריבוי האישיויות שלי לא ייעלם לעולם. הן גדלות, והשקפת העולם שלהן מתרחבת ומעמיקה. אני לומדת להיות יותר נוכחת ויותר אחראית ובשליטה על החרדות ומכלול הרגשות הסוערים שבי.
ברור לי שהניתוח הזה ישנה את החיים שלי באופן משמעותי, בריאות היא דבר משמעותי ביותר, איזון פיזי הוא דבר משמעותי ביותר, והאיזון הזה ישפיע במידה לא מבוטלת על האיזון הנפשי שלי, משום שחלק מהלחצים שניהלו אותי עומדים להתפוגג, חלקם לא. אני מקווה לטוב, ויחד עם זאת מפוכחת מספיק להבין שהחיים שלי לא עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה בעקבות זה – הם הרי כבר התשנו, וזו התוצאה של השינוי הזה.
ושוב המון תודה על התמיכה הכנה.
ושנה חדשה וטובה של בריאות ואהבה, שלווה ושמחה, אחריות וחופש, שגשוג וצמיחה לכולנו.
מאת whisper נושאים 
CPTSD, אהבה, אובייקט מעבר, דיסוציאיציה, החלמה, טיפול תרופתי, כבשת קרב, מטפל מטופל, מיינדפולנס, מיניות, עצמי אמיתי, פנים מול פנים, קומפלקס טרואמה, ראקציה, רחם, ריבוי אישיויות 
5 תגובות »
. 
זה בעצם סוג של טיפ לדעתי – אחד הסימנים הכי ברורים למצב פסיכוטי אצלי זו נחרצות קיצונית. מן סוג של פונדמנטליזם קיצוני ושינויים דרסטיים בסגנון חיים. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה יותר, כי ברור לי שחלק ניכר מהמצב שהייתי בו היה תוצאה של חוסר תמיכה מוחלט והתגובה ההגיונית להתנגדות/דיכוי/אטימות/התעלמות/כפייה היא מרד/התרסה/התנגדות סוג של קנאות לדרך ההפוכה. אני ממש לא רוצה למצוא את עצמי במקום הזה יותר בחיים שלי. בהפוך על הפוך זה הפך אותי לאטומה בדיוק כמו אלה שהתעללו בי.