החיים שאחרי האלימות המתמשכת

ככה מפה לשם נפלתי על הקליפ הזה ביוטיוב, מריאן פיית'פול ניק קייב ופי ג'יי הרווי, אהוביי משכבר… ורק אתה לא.

כן. אני שואלת את עצמי מה יותר כואב – המכות המזויינות שהכנסת לי, או העובדה שלפני שהכל התמוטט, כי אתה מה לעשות חולה, כל כך חולה, היו לנו גם רגעים טובים. ורציתי להגיד לך "היי תראה, הם כולם יחד פה" והלב שלי קפץ משמחה, ונזכרתי שאין לי אותך יותר לעולם. שהרגעים הטובים ההם, שהיה בהם משהו שמח כל כך ורך וצוחק ואוהב, היו נדירים בחייך. כי אתה סכיזופרן, כי כל הסמים שלקחת מחקו לך את המח, כי אף פעם בעצם, גם לא אז מזמן, בימי תל אביב ההזויים שלנו, אף פעם לא היית שם לגמרי, עוד לפני שהמחלה התפרצה, ובטח ובטח אחרי.

ובכל זאת ברגע הקטן הפשוט הזה, מיד חשבתי עליך, על הרגעים שהייתה בהם אהבה, או אולי משהו דומה לה. הרגעים שיכולת להסתכל לי בעיניים ולא להתנתק אל תוך עולם הזוי של קולות ועיניים מתגלגלות.

אבל הם היו כל כך קטנים הרגעים האלה, ואני כל כך מחוקה מולך, עם הוויסקי והבירות והסיגריות והג'ויינטים שלך, והצחקוקים וגלגולי העיניים והשטויות חסרות השחר שדיברת וכתבת, כל חיבורי האותיות חסרי המשמעות האלה… כי המח שלך כבר שנים דייסה מהבילה.

בשביל מה? למה הכנסתי את עצמי לכל זה? אחרי כל השנים של הנתק, נתק שלי מבחירה, כי ידעתי שהמפגשים הקצרים האלה שלנו במהלך החיים, לא מובילים לשום מקום. שכולך הבטחות חסרות שחר. שאתה חולה. פתאם בתוך הריק הזה, הכנסתי אותך חזרה לחיי. וזו הייתה טעות אחת יותר מידי. והמחיר הפעם היה כבד מאוד.

ולמרות כל זה, כל הנורא ואיום הזה, עדיין, אתה הראשון שעולה במוחי להגיד לו – "היי, תראה."

כי היה בזה שביב של שייכות. ככה הרגשתי, אבל זו הייתה שייכות מדומה. רימיתי את עצמי לאורך כל הדרך. המוסיקה שתמיד קישרה בינינו למעשה הסתירה ממני את האמת. שחוץ מהמוסיקה לא היה שם הרבה. רק שבשבילי המוסיקה היא הכל. הכל שמוחק את כל השאר.

לא נותר לי אלא לקוות שככל שהשנים עוברות, הכאב ישכך, ואיתו הגעגוע למגע. אם מריאן הצליחה, אולי, אולי גם לי יהיה סיכוי.

זהו, ידעתי שזה יגיע, השלב המזופת הזה של הכלא. זה סוגר עליי מכל הכיוונים. ונהיה פה צפוף לאללה. אותן מחשבות שחוזרות על עצמן שנים. ועכשיו הן התעצמו שוב. אין מה או מי שיסיח את דעתי ודעתי דלה למדי. כמעט שאינה בנמצא. איך קרה שכך נכשלתי לבנות לעצמי חיים סבירים? אפילו לא שמץ של סבירות. וזה סוגר עליי ביתר שאת. ואין מוצא. לא דלת ולא חלון.

האם זהו הייאוש האמיתי? להיות קול שלא נשמע. לפתח אדישות, השלמה בהייתית עם המצב. נכשלתי כישלון חרוץ (אני מאוד חרוצה בלהיכשל).

ברוכים הבאים לארץ האין כיוון, אין מטרה ולא תכלית ולא ברירה. ארץ הבצבוץ וההתבצבצות, ארץ הביצה והסחי, כאן לא שוחים רק מפרפרים קלות לאות הזדהות עם הגזים הנפלטים בקול דממה דקה וסרחון כללי. ועכשיו נושמים, ועכשיו נחנקים, ועכשיו נושמים, ועכשיו נחנקים. כי המחשבות כאן רקובות להפליא, מצהיבות ירקרקות מעובש.

מסביבי כאן במרחבי הבלוגוספירה, אנשים חיים, המילים שלהם כל כך קלות, אווריריות , שמחות, אני צוחקת כשאני קוראת אותן. הה, כמה נפלא להם, לאנשים החיים האלה. מלאי מרץ, מגיבים, מתחברים, מדלגים על הדשא הירוק של הנורמליות. ויש להם דעות, והערות והארות ועתיד שמוביל לאיזשהו משהו מסעיר יותר או פחות, אבל חי. והם מקטרים על המשפחה, הלימודים העבודה הבוס הקולגות המדינה האוכל השינה הילדים הבנק המשכנתא המיסים העיתונים הטלויזיה הטיסות הנסיעות הטיולים החגים השבועות השבתות… ונהנים גם אם לא מדעת מעצם ההתערבלות המפעפעת הזו. ראו אותנו בים החיים, אנחנו נושמים נושמים נושמים, מקפצים מקפצים, שוכבים מתגלגלים מתפלשים בפליאה בכל היופי הזה, הצטרפו הצטרפו אלינו כי אנחנו יפים ומכוערים יפים ומכוערים!

כל אחד ואחת מכם פרסומות מהלכת לחיים עצמם. שהנכם נוכחים והולכים ובאים ושבים וקונים ומוכרים ומפטפטים ורוחשים ומלהגים בטמטמת הכובשת הזו.

וכפות ידי האומללות קפוצות לאגרופים חלשים המכים בייאוש אחרון בזכוכית השקופה העוטפת אותי מכל כיוון, שאינני נראית ואינני נוכחת כלל.

האם שכחתי לנשום?

זו הייתה טעות איומה. לא תיארתי לעצמי שזה יגמר במכות ואיומי רצח. ממש לא. אבל זה קרה. ובניגוד לכל הפעמים האחרות בחיים שלי שהכניסו לי מכות, הפעם הייתי שם. לגמרי. לא נתק ולא שכחה. רק פחד וכאב. ואין לאן לברוח. אני על הרצפה והוא חובט ובועט ומאיים. בא לי להקיא רק מהמחשבה על זה.

עם 30 גברים ו 2 נשים הייתי בחיים שלי. הראשון מהם אנס אותי. האחרון שבהם הכניס אותי להריון ואז הכניס לי מכות. אישה אינטיליגנטית בת 34 מוכה. האינטיליגנציה שלי היא בדיחה מהלכת נוכח המציאות בה אני חיה. המדינה מכירה בזה שאני פסיכית כבר שנים. הפכתי להיות אנטי סוציאלית קיצונית. בא לי לצרוח, לצאת מעורי. מסתגרת יותר ויותר בתוך המילים, בתוך הקירות, בתוך המוסיקה, בתוך האין עולם. אפילו המשפטים פה שבורים.

ואי אפשר לתקן אותי, אי אפשר לתקן אותי, וניסו. ועוד איך שניסו. אבל זה קיים כמו סדק עקשני בקיר שלא יעזרו שכבות של טיח, הוא יפרוץ תחתן. ואת הקיר אף אחד לא מוכן להרוס. וכל כך רציתי, בחיי, לא להתעורר מההרדמה הכללית. בשביל מי? בשביל מה? החיים נמשכים נמשכים כמו גומי שנמתח ונמתח. חסרי תכלית. אני רק רואה את הטעויות שלי חוזרות על עצמן, משהו פה מקולקל, והמשהו הזה הוא אני. הידיעה הזו לא מתקנת את הקלקול. הוא ממשיך להתקיים. יכולת הקשר, ההתקשרות שלי עם בני אדם לקויה מיסודה. אני לא מצליחה לתקן אותה. לשנות אותה. האמיגדלה שלי רק אוספת הוכחות להמשך פעולה אוטומטית הרסנית. so i play dead כי זו הדרך היחידה לשרוד ליד אנשים. והעור שלי ממשיך לצרוח רק מהמחשבה על קיום של כל אדם אחר בקרבתי, לאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!

אל תגעו בי, אל תגעו בי, אל תגעו בי.

זהו? עם זה אני אחיה מעתה והלאה?

זה לא סוחף אותי, לא. ההכרה קרה ובוחנת. שלא כבעבר, אחרי ששברו אותי כליל ולא נותרו לי מילים ולא נותר בי דבר, היום קיימת בי ההכרה הברורה הזו, הקרה הזו, הרואה הזו. כמעט אדישה. המחשבות בהירות, הכאב לא שוטף אותי למקום של חוסר אונים. וזה מבחיל ההתרגלות. כי הייתי שם כבר כל כך הרבה פעמים. והפעם הזו באה אחרי שנים של אימון, של בנייה, של הבנה. ואת כל זה ברגע אחד שטף הפחד, חוסר הודאות, וסאגה פסיכוטית של גוף שבסך הכל דרש להתנקות מכל השיט הפסיכיאטרי שדחפו לו במשך השנים האחרונות.

אני נעה בין הכרת תודה ורוגע כי אין יותר כדורים מיותרים, ויש חיות בגוף שנמחק ודוכא ועוות כליל על ידי כדורים פסיכיאטרים ועכשיו הוא נקי וחופשי, לבין המכות המכות המכות. מה נותר לי לעשות חוץ מלהתבונן באישה המוכה שחזרתי להיות? אני הרי מכירה את התסמינים כל כך טוב. מהשנים ההן, כילדה, נערה, שהיו חולפים על פני ואני במהירות מתכווצת שלא יכו. והמין המזדמן, ההיזרקות חסרת האחריות הזו החוצה, הבריחה מעצמי, מהבדידות, מהשיגעון אל הפסיכוזה, מהאין אחיזה אל ה…

חוסר שייכות תמידי מכרסם. שנים על שנים של כשל חברתי מתמשך.

ולא, לא הייתי אמורה להיות כאן כלל. אם רק לא היו מצילים אותי כשנולדתי. אם רק היו נותנים לי למות. אם היו נותנים להם להזניח אותי שם בבית חולים ולא מגיעים להציל אותי. הה. כל הסבל הזה היה נחסך.

אנשים נלחמים כאן על חיים של תינוקות כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם. למי בדיוק? וחזרו וסיפרו לי את הסיפור על איך במקרה הם היו שם ביום שנולדתי, ואיך הם רצו לשם ולקחו אותי והצילו. טיפשים. טיפשים. כל כך טיפשים. יכולתי לגווע אחרי כמה שעות, 900 גרם באינקובטור כבוי, אם רק הייתם נותנים לי למות בשקט. לא הייתי צריכה לעבור את כל הזוועות האלה.

אני כותבת את זה והלב כואב לי. אחרי כל השנים האלה, זו האמת האומללה. כל המאמצים שלכם תרמו להמשך של חיים של סבל נפשי מתמשך. הבדידות שלי צורחת מהקירות ונבלעת ביניהם. וכל מה שאני מצליחה ללמוד הוא שאסור אסור אסור להתקרב לאנשים, אנשים זה רע. זה כואב. זה שוחק. זה מרסק. כי היד המלטפת היא היד המכה, כי היד הנותנת היא היד המדכאה, ואני נמחקת נמחקת נמחקת. כל כך קלה להתרשם, כל כך קלה לדיכוי, כל כך מרצה, כל כך מבוהלת, כל כך מבועתת, כל כך עיוורת …

והחיים ממשיכים. ואני מחכה. אולי, אולי המח ירגע. האמיגדלה תירגע, תתרצה. הרי החיים ממשיכים. לא ייתכן שלא למדתי דבר. לא ייתכן שהדברים יחזרו על עצמם שוב. אני לא אתן. לא אתן. לעולם. זה היה הקש האחרון. אני לא שייכת לשם. אני לא יצור ביבים. האמנם? את בטוחה?

זה הקול המרושע הזה שצוחק עלי בפנים, כל פעם שאני מנסה להרים את הראש, לרצות משהו קצת יותר טוב מהסחי הזה שאני שוחה בו שנים על שנים. נמאס לי כל כך מעצמי, מהדיאלוג הידוע מראש הזה, מהסיפורים האלה שחוזרים על עצמם… אבל אני לא מכירה שום דבר אחר.

מתי השיר הזה יפסק?

תראו אותי

תראו אותי

תראו אותי

אני

מתחבאה

מתחבאה

מתחבאה

הרבה פעמים הכתיבה שלי בוטה, אלימה. למשל כאן . הבוטות כשלעצמה נמצאת בנושאים הלא כיפיים שאני עוסקת בהם. האלימות לא באה ממקום ילדותי או לייתר דיוק טינ-אייג'רי מתריס. ממש לא. שירה אלימה באה להחליף אילמות. אילמות מול אלימות.

"… אני מוצאת את עצמי תוהה בימים האחרונים, האם החלק הקשוח, הזועם הקשה שקיים בי, היה מתפתח אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי. האם האלימות שנוצרה בי, הילד האלים שהפכתי להיות, הוא אך ורק תוצאה של האלימות של ההתעללות שחוויתי. כאילו נוצרה פה איזה סוג של אלכימיה מזעזעת בין האלימות למח שלי, בין האלימות לאישיות שלי, ונוצר ככה אלמנט חדש שלא היה שם בכלל בפוטנציאל…"

(מתוך מכתב שכתבתי)

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי נשאלת במהלך שיחה – "למה את כן, ואני לא?" כלומר, למה אני מרשה לעצמי משהו שלא אסכים לספוג מאחרים.

שליטה.

ולא, לא מדובר כאן במשחק. זה לא סאדיזם מול קהל חסר אונים. זה נסיון כמעט נואש להחזיר את השליטה לידיים שלי. כי לא יכולתי לעשות זאת בזמן אמת. ואחרי? מה קורה בחיים שאחרי? אני מודה, יש בי חלק שמשתאה מול דרך ההתמודדות המעט מוזרה שלי. ואולי היא מוזרה רק לי. לשיר את זה, לשורר את זה. לפעמים זה נראה לי ממש טיפשי, מגוחך. ואולי גם הביקורת העצמית המיותרת הזו היא תוצאה של שטיפת מח תוצרת אבא שטרח היטב לחזור שוב ושוב על אותה בדיחה עלובה על ציפור שיר שחרבנה עליה פרה ביום סגריר, והיא בתוך החום והסירחון התחילה לצייץ ולזמר עד שבא שועל וטרף אותה…

ואני – מה נותר לי אלא לשיר ולשורר בתוך כל החרא הזה? ואיך המילים לא יהיו קשות ובוטות ואלימות? זו עדיין ואולי לעד תהייה זעקתי האילמת. זעקה שלאחר מעשה. אותי כבר לא יצילו מידי אף אחד מן הבועטים. כל מה שנשאר לי הוא לזעוק את הכאב והכעס שלא יאכלו אותי מבפנים. ועדיפות אצבעות עצבניות על המקלדת מאשר ציפורניים שחורטות בעור. כי בשנים שבהן לא היו לי מילים, כי ההלם מחק את כולן, ולא הייתה בי הבנה, כל מה שיכולתי היה לדפוק את הראש בקיר, את האגרופים בראש, ואת הציפורניים בזרועות. כי הגוף קטן מלהכיל את כמות הזוועה. וכשאין מילים, הזעקה נחרטת בעור. הגוף מחפש מנוחה.

ואולי, אני בדרכי המעורפלת, מנסה לגונן עליכם מהעול הרובץ על כתפי. מן האלימות שדבקה בי ומשפריצה לכל עבר מן המקלדת. שרציתי לאמר רק מילים טובות, אך הן נגזלו ממני. שאינני רעה. ולא באתי לכאן להרעיל נפשותיכם בדברי בלע ומשטמה. אך הם נהיו חלק ממני. ולמדתי לחיות עם השחור האפל הקשה הזה. מפחיד לכתוב, אבל למדתי לאהוב אותו, כשהוא יוצא במילים ככה מסודר, מאולף למשעי. וזה מבלבל, כי לפעמים לא ברור לי מי שולט במי. האלימות בי, או אני באלימות.

ולאלה שעברו דברים דומים, והחומרים האלה מהווים טריגר – מצטערת להכאיב, אבל זו הדרך שלי להתמודד. תמיד תזכרו שאתם לא חייבים לקרוא. אני לעומת זאת חייבת לכתוב.

השיר הבא שייך למעשה לסגנון שנקרא spoken word, זו שירה שנועדה להישמע, במקרה הנוכחי היא מותזת אל המיקרופון ( מה שאתם יכולים רק לדמיין, כי את ההקלטות אני ככל הנראה לא אעלה לכאן).

Eat shit!

Where are you now?

Hiding in the limelight

Want to suicide

Fucking some new woman

Gonna have a child?

Ha

Don’t make me laugh

You pathetic ill scum

You riffraff

Did ya Think you gonna lock me inside your head?

Did you think I’m to fulfill your delirious threats?

Look at you sitting staring into space

I loathe the power of your empty words

I despise your will to possess me

You’re less then the dirt on the soul of my boots

You scum

You can’t take it from me

It’s not yours to touch

It was never yours

And will never be

Eat shit!

הגוף מתעתע, הדמיון ביני לביניכם. לכאורה – בני אדם. לא תראו עלי כל מגבלה. אשה ככל הנשים. ואז גם אני שוכחת. והשכחה הזו יוצרת מהלכים מסוכנים. כי שוב נדמה לי שאני יכולה, ולא רק הגוף מתעתע בי, אותו גוף שיקרוס בעוד כמה חודשים שבועות או ימים, אלא גם המילים. כבר אמרתי אשה שלי מילים. ואני רוקמת מהן אפשרויות, והריקמה הופכת לחבלים שלופתים אותי בכוחות אדירים אל המציאות.
אל הפסיכוזה.
אני רצה החוצה להכיר אתכם, לגעת בכם, להיות כמוכם, כאילו דבר לא קרה. אם רק אעשה את התנועות הנכונות, בדיוק כמוכם, אהיה מוצלחת מאוד. כי אני יודעת, יודעת, יודעת.

והמח רץ. אבל משהו נתקע. התנועות לא מתבצעות כהלכה. ובמקום לנוע – אני בוהה. קפואה. האנשים מסביבי, הופכים בעלי משמעות תפלצתית כמעט. האם הם רואים אותי? האם הם מעוניינים בקירבתי? האם הם קולטים שמשהו כאן משובש?

הפעולות, אפילו הפשוטות ביותר, הופכות לסיוט מורט עצבים. עוד רגע הפסאדה תגמר, ואז אעמוד מולכם בשיא עליבותי, מושפלת, חיוך מתנצל – שיקרתי, הסתרתי, זו הייתה הצגה. אלה היו רק מילים ריקות.
כי זה כל מה שאני – מילים ריקות. קליפה.
אני כותבת את המילה הזו, ורואה את העיניים שלך ושומעת את הקול שלך -
"קליפה!"
כך קראת לי. שוב ושוב. לאורך כל הילדות האומללה שלי שלצערנו נאלצנו לחלוק – אבא.
הנה אני, קליפה. הדבר הריק הזה שמשליכים כלאחר יד, שלא מעניין אף אחד. אפילו קומפוסט אי אפשר לעשות ממני, אני עוד בחיים…

"מי את בכלל? יבחוש בן שלולית!"
מי אני בכלל? נעה בין שכחה לזכרון. ושכחתי את כל מה שאמרת לי, אבא, ואת כל הרדיפות והמכות של הילדים, פשוט שכחתי. רק לקצת זמן שכחתי. כי כמה אפשר לזכור. רציתי לחיות חיים נורמליים. והאשלייה הייתה כל כך מתוקה. עד שמצאתי את עצמי בהריון, מוכה על הרצפה. והכל כי שכחתי.
שכחתי שאני יבחוש בן שלולית.
שכחתי שעם כל הרצון והתשוקה העזה, אני צריכה לחיות בהחבא. שיש מחיר לכל מה שעברתי. ולא כי הייתי רעה, לא. רק משום שאלה הם החיים. וגם אם בראי מולי עומדת אישה, בתוכי אני שברים שברים.

והתנועה הזו בין השכחה לזכרון, מורכבת כל כך. תובענית כל כך. אם אזכור יותר מדי זה יבלע אותי חיים, ואם אשכח – זה יהפוך להיות מנגנון אכזרי של תעתועי גדלות, צרכים בסיסיים בלתי ניתנים להכלה שמתפרצים בכוחות אדירים, עד שהזכרון שב וצף ומתנגש במציאות מרסקת.

הדברים האלה נאמרים בלחישה, כי אני לא פסיכוטית עכשיו. אתם רחוקים ממני, ולא יכולים לגעת. ואני לא יכולה שיגעו בי.

החיים שאחרי, הם חיים שאחרי אלימות מתמשכת. אלימות פיזית, אלימות מילולית. החיים שאחרי, עד כמה שקשה ועצוב לכתוב את המילים האלה, הם החיים שאחרי אונס.

לא, לא מדובר במקרה שקרה אתמול או לפני שבוע. מאז עברו כבר 17 שנה. ועדיין. המח מסרב להשתחרר מהטראומה.

הסיפור שלי אולי מוזר, תמוה משהו. לפעמים נדמה שנולדתי שק תפוחי אדמה, נטולת רצונות, מטלטלת ממקום למקום, מוכה, שוב ושוב, על ידי עוברי אורח מזדמנים. כן, אתם מרימים גבה, או שתיים, או אולי לא, משום שגם אתם הייתם ילדים. ואולי הייתם אלה שהיכו, ואולי אלה שהוכו. ואם נתמזל מזלכם, לא ידעתם על זה כלל, וכשעמדתם בקהל, המראה לא נצרב בכם ביתר שאת.

עם כל איום בבית או בחוץ נדחקתי אל שולי תודעתי. ועדיין אני בתוך גוף. אישה של מילים בתוך גוף. לא נותר לי דבר אלא המילים. וניסיתי לחיות ביניכם, ללא הועיל. איבדתי את היכולת לחיות בין בני אדם. ואולי, לא פיתחתי אותה מעולם. כי הגוף קרס בכל פעם מחדש. ואת הטוב שיש לכם להציע, אני דוחה, כי העולם בו גדלתי הוא עולם בלהות.

והדברים נאמרים בלחישה, כדי שלא אתמוטט. כדי שלא אשכח שאינני כמותכם. העולם שבו אני חיה הוא עולם של מח שעוות, ועיניים שמתבוננות דרך זכוכית מטושטשת -  אנשים שהופכים לצללים של מאורעות, ומערכת חושית שמייצרת מעצמה ריחות ומגעים פולשניים שאינם קיימים במציאות.

ועדיין, אני לוחשת, אולי תשמעו. אולי תביעו עניין. ובמקום לדבר לקירות הלבנים מסביבי, יהיה לי קהל, שלא ירביץ או יזלזל, או יתעלם.

אצבעותי רועדות על המקלדת, האם אמחק? האם קולי לעולם לא יישמע? האם אהפוך לעוד קול תועה במרחבי הבלוגוספירה?

אני בזה לעצמי על המשפטים האחרונים. כן. נעה בין הרצון לא להראות חולשה, לעולם לא להראות חולשה, לבין האמת שאחרי ולמרות הכל, עדיין אני זקוקה לבני אדם.