החיים שאחרי האלימות המתמשכת

מחזק אותי מאוד לקרוא על cptsd, נותן לי מרחב נשימה. מונע ממני לצלול אל תוך האשמה עצמית, הרגשה של חוסר ערך וכו'. מה שנהיה לי בולט וחדש בהכרה זה היחס לנושא הבריונות בהקשר של ctpsd. לא הייתה לי מילה כוללת עד עכשיו. כבר שנים שאני קוראת וקוראת ומתעדכנת כל הזמן בקשר להתפתחות בתחום, משתדלת לחזור ולקרוא גם חומרים שקראתי. לבסס הבנה. לבסס אמפתיה כלפי עצמי. והיום פתאם המילה בריונות עלתה בהקשר של cptsd יותר מפעם אחת בחיפוש שעשיתי. וזה נכון. סבלתי מבריונות לאורך שנים. מילה אחת שמאגדת בתוכה את כל הסיפור. וכן, אפשר להאשים אותי בנאיביות, תמיד הייתי נאיבית. זה די הגיוני להיות נאיבית בגיל 3 לא? ילדים הם נאיבים מעצם היותם חסרי ניסיון. זה הכל. רק שאצלי זה לא עבר. משהו בהתפתחות של החשיבה לא התרחש. דווקא בגלל הבריונות הקשה בבית. לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיק להיות נאיבית. זה היה משאיר אותי עם עולם שאי אפשר לחיות בו. ויכול להיות שזה סתם הסבר תלוש. מה שפתח לי את ההכרה הזו זה הציטוט הבא שמגיע מכאן:

"the hypervigilant person cannot bring themselves to believe that the bully cannot and will not see the effect their behaviour is having; they cling naively to the mistaken belief that the bully will recognise their wrongdoing and apologise"

זה אכן לא מתרחש. הבריון/בריונית לא מודים ולא מתוודים ולא כלום. אבל זה פחות משנה. הקושי הוא ההכרה שיש כאן רוע צרוף שאין לו כל קשר שהוא לקיומי בתוך הסיטואציה. אני פשוט שם. ואין לאן לברוח. אין לאן ללכת כשהבריון הוא אבא. פשוט אין. אני מנסה להוכיח לעצמי שאני טועה, ושזה כן באשמתי. אם לא איתו לפחות עם הילדות ילדים האחרים בשכונה בבית ספר. אבל זה כבר ממש לא משנה, הרי כבר לא היה לי סיכוי. לא היו לי כלים. הנאיביות גמרה אותי. ראיתי אותה ולא יכולתי לפעול אחרת. זו הרגשה מתמשכת של חוסר אונים, זה חוזר על עצמו שוב ושוב בכל כך הרבה סיטואציות עם כל כך הרבה אנשים ואין למידה. אין הבדל בין הסיוטים בלילה לחיים עצמם. זו המציאות שגדלתי בתוכה במשך שנים. מנקודה מסויימת הפגיעה כל כך קשה שאי אפשר היה בכלל להגיע אלי, ועוד שנים בוזבזו לריק בתוך המעגל האכזרי הזה. אני שואלת את עצמי האם אני מסוגלת ללמוד דרך אחרת לחשוב, להרגיש, לחיות. מה אני יכולה לשנות אצלי כדי לשפר את החיים שלי, לבסס אותם. זו עבודה יום יומית של שנים על שנים. אני מבינה שהחשיבה שלי פגומה, שהוויסות הרגשי שלי לא משהו בלשון המעטה.  זה לא משנה את התגובות הרבה השתנה בתגובות שלי, ומה שלא לפחות אני מסוגלת לזהות ולהרגיע יותר מהר את הראקטיביות. ולפעמים לא. אבל עדיין אני משתדלת. סוג של אילוף. וכרגיל – לנשום לנשום. כי חמצן עושה ת'גוף שמח.

עכשיו כשאני חושבת על זה – הייתה לו אישיות דורסנית, לזה שאנס אותי. הוא היה משפיל ומשפיט את כולם. וונדליסט, מניפולטור. אז על הדרך גם אותי הוא רמס. ככה פתאם, מילה קטנה וחסרת חשיבות בבלוג מזדמן והוא צף, אבל לא שם בחדר, אלא עם החברים שלו, עם החברה בכיתה, ויכולתי לראות אותו מחוץ להקשר. לראות שזה היה שם כל הזמן בעצם - סוג של אלימות, אגרסיביות תמידית, כלפי כולם.

עכשיו בא ההלם של ההכרה. כפות הידיים נשלחות אל הפנים, נצמדות זו לזו, מכסות את האף והפה, חוצות את העפעפיים, נלחצות אל הגבינים. אני מנסה לנשום. יד אחת מתאגרפת מסביב לפה, השנייה מונחת על העכבר – בהייה, עוד נשימה עמוקה דרך נחיריים מתרחבים. ושוב העיניים נעצמות – לו רק יכולתי לאסוף אותה מהמסדרון. למנוע ממנה את ההשפלה אצלו בחדר. לקחת אותה משם לפני שהכל התרחש.

עשרות מקומות, לא היה מה שיגיד – לכי מכאן, ברחי מכאן, אל תגיעי לשם לעולם. מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה. עיוורון מוחלט. ילדה, נערה, אישה שלא יודעת לשמור על עצמה. סרט אימה בהמשכים. לא יודעת איך לשמור על עצמי.

לאורך השנים, הייתי רואה אותן בת"א, עד היום, בגיחות הקצרצרות של פעם בכמה שנים, הן עוד שם. הנשים המשוטטות. רואים שהן שרוטות, הזויות. הלבוש, המבט הלא ממוקד בעיניים, הצעדים לא בדיוק נוגעים באדמה, יש בהן משהו נטוש תמידי, הן לא בדיוק כאן. ודווקא מכל הקבועים של ת"א, שנמצאים שם כל השנים, אותן אני מזהה כל פעם מחדש, והן מזכירות לי את עצמי. פאתטית, תלושה, לא ממוקדת, אבודה. תמיד כל כך אבודה. ואין בזה שביב של רומנטיות, לא, רק הזנחה תמידית.

רק שלא אחזור על הטעויות האלה לעולם.

זה תהליך של אבל מתמשך. אבל על מערכת יחסים של שש שנים שהייתה בה הרבה שיגרה וסוג של נורמטיביות טבולה בהמון אסקפיזם ואופטימיות ו… כדורים. זה הכאב הנורא של ההכרה האמיתית שלא יהיו לי ילדים ולא בתיאוריה אלא מתוך התנסות מחרידה וקשה של הריון נוראי. כל כך הרבה אובדן. זה האובדן הסופי של חלום הנורמליות, ההשתייכות לעולם הרגיל. כי אני מבינה שעם כל הרצון הטוב, אני לא. ולא מתוך בחירה ולא מתוך אידיאולוגיה אלא מתוך המציאות שאי אפשר לברוח ממנה יותר. וברחתי, כן, ברחתי שנים אל תוך חלומות בהקיץ תלושים כל כך, כי לא יכולתי לסבול את האמת, כי האמת הזו אכזרית וחסרת חמלה. היא פשוט קיימת ואני צריכה להתמודד איתה. להתאבל על כל מה שלא. כי היו לי חיים לכמה שנים, אך הם היו בחסד של אנשים אחרים, ויכולתי להיות מנותקת. לא עוד. וזה כואב וקשה ועצוב כל כך. אני רוצה את החיים שלי בחזרה, ולא מצליחה לאסוף את השברים. עוד מוקדם מידי, זה תהליך ארוך של אבל על כל כך הרבה דברים. ואני חסרת סבלנות, אך בעיקר בורחת מהכאב, עד שאי אפשר יותר ואני מבינה שאני חייבת לדבר, להגיד את הדברים כמו שהם. אני מרגישה את האובדן ומגרשת את האובדנות. מרשה לעצמי לבכות על כל מה שאבד. מצליחה לנשום עמוק בתוך הלא נודע הזה. עבר עוד יום. עוד שבוע. עוד חודש. מחכה שתעבור שנה.

עברו עשרה ימים. עושה רושם שאני שוב קורסת. האם הגעתי ל"אמרתי לך, אמרתי לך" ואני אתחיל בכל זאת לקחת כדורים כמו ילדה טובה? שוב אני בסבל נוראי. לא כיף. די רע למען האמת. והייתי מעדיפה לצאת מזה. עושה רושם שקשה לי בכוחות עצמי. אולי בכל זאת לתת עוד צ'אנס לכדורים? האובדנות שפחדתי שתחזור בלי הכדורים מתחילה להרים את הראש שלה. השאלה היא האם עצם העובדה שאני מכירה בזה מספיק בשביל לצאת מזה, להרגיע ת'מח לנשום ולפתח אופטימיות. לא ללכת לפתרון הקל. אני כל כך רוצה להצליח בלי הכדורים. רק ככה אני אדע שזה אמיתי ולא משהו שימחק ברגע שהכדורים יצאו מהתמונה ומהגוף שלי. שבאמת עשיתי את זה. שהשתפרתי ולא סוממתי. גישה ילדותית? עקשנית?טיפשית? לא ברור לי כרגע. מכריחים אותי לחזור לזירת הפשע השבוע לארוז ת'דברים, ואז שוב לקחת אותם. ממש לא מה שחסר בחיים. לחזור לשם. אני אצטרך לאסוף כוחות ולעשות את זה. הולך להיות שבוע מגעיל… בעסה.

מרחיקה את כולם

מרחיקה את כולם

לא מסוגלת

לקרב אותם

וזה מגביר את הכאב

בועטת בועטת

כמו שהוא בעט

ואתם בורחים

ואני לבד

שוב האלימות

מנצחת

במקום לחייך

אני צורחת

המילים שלכם

שוטים מודלקים

הידיים שלכם

מסתירות כאב

ואני שוב זועקת

לא להתקרב

מכריחה את עצמי בקור

להעזב

אני לא נחמדה. הכל כואב מדי, רגיש מדי, מלא מוגלה. וזה מה שיוצא ממני בלי רחמים. ואני חשדנית וקשה. ולא זורמת. מאוד לא זורמת. מפחדת לזרום, כי לזרום זה רע. עדיין מוכה בפנים. פצועה. נרקבת בתוך מחזה שחוזר על עצמו. ביצה טובענית ושחורה. נלחמת להגיע למישור. נלחמת להגיע למישור. רק עוד יום, רק עוד שעה. לא יכולה לסחוב אותך על גבי. בקושי סוחבת את עצמי. וכמו שידעתי תמיד, כשאפסיק להחזיק בך תחזור ליבשת הרחוקה אל ארצות הכפור. היינו אשליה חזקה וארוכה, אבל המציאות באה ושחקה עד שלא יכולתי להמשיך יותר. ועכשיו כל אחד מאיתנו חזר לעולמו אל אותו סיפור ישן. כי לא זו הדרך. ולא אתן לך יותר להתקרב, כי זכרון האהבה כואב. או אולי שותפות הגורל, לא יודעת מה לנו בכלל. רק שהיה. ונדמה שמצאנו את הדרך ואת הנוסחא וגאלנו את עצמנו ממה שהיינו, אבל לא. כי הנה כשאנחנו לחוד, כל אחד מאיתנו חזר להיות אותו הדבר עצמו.

אני נשחקת כאן. אסור שאשאר פה עוד הרבה זמן. מחפשת דרכים להחזיק מעמד, כי אין ברירה אחרת. יודעת שאסור להזרק. אין לאן להזרק גם ככה. לא חשבתי שאמצא את עצמי אי פעם חוזרת לכאן לבית שלהם שאין לי מקום בו. על הספה. שומרת על החומות שלי שמתפוררות לאבקה. הוא ואני בהסכה שקטה שלעולם לא יהיה בינינו קשר. אנחנו שותקים ולא מחליפים מלה, ימים שלמים. אני שומעת אותו בוחר להתקשר לאחותי (שלא מדברת איתי או מתראה איתי כבר יותר מעשרים שנה), למרות שאת אותה העזרה הוא יכול לקבל ממני. אפילו לא טורח לפנות. והם מדברים שיחות ארוכות, והוא צוחק ומתבדח. שום דבר לא השתנה רק האלימות הוצאה מהתמונה – המחיקה אכזרית כתמיד. אסור לי להשאר פה. ואין לאן ללכת. ככה זה, לדעת שאני בלתי נסבלת ומוקעת תמיד. אני מנסה להזכיר לעצמי לא להשתמש במונחים מוחלטים שכל מה שהם תורמים זה תחושה מאיינת חסרת מוצא. זה לא חייב להיות ככה. וקשה לי. כי כואב כל כך. ומהכאב הזה אני בורחת. כי כשהדמעות עולות מהעלבון של הדחייה המתמשכת הזו, הכאב הוא פיזי ולא רק נפשי. כאילו ננעצות לי מסרגות בעיניים. רק שיעזרו לי לצאת מפה, וכמה שיותר מהר. אני נשחקת, נשחקת, נשחקת. שהאכזריות הזו תגמר. אני אבק אדם לידך. עדיין. כלואה. ואין לאן ללכת. לא רוצה שאלה יהיו החיים שלי שאחרי האלימות המתמשכת. אם רק היה לי מקום של שקט, של בטחון. שוב אני מוצאת את עצמי איתם, וכל תפקידי הוא לא להפריע להם בחיים שלהם. בדיוק כמו אז. והיום אני יודעת להיות שקטה להפליא, ולא להשמיע ציוץ. אז מה השתנה?  זו בדיוק אותה הרגשה. אני תקועה להם בתוך הבית, ואין לאן ללכת. לעזזל. איך נפלתי חזרה למקום הזה?

כרגיל, עוד תגובה מטומטמת. הפעם לפוסט הזה. שוב ההתלבטות למחוק או לאשר. השארתי והגבתי חזרה באופן די מגעיל ונחרץ.

ולמה זה כל כך עצבן אותי? כי בנגוד לנכויות פיזיות שברורות מאוד לנכה ולסביבה (אף אחד לא יגיד לפארפלג – "זה רק בראש שלך, רוץ בן אדם, אתה יודע שאתה יכול" ), נכות נפשית או ליקוי נפשי הם שקופים בהרבה מאוד מקרים. הפגיעה הנפשית איננה רציפה, היא לא פוגעת באופן מוחלט, יש זמנים שהיא כלל לא באה לידי ביטוי, ואין לה ביטוי פיזי. וזה הקאצ' הגדול. אין משהו שיזכיר שהיא קיימת, שינכיח את המגבלה באופן חזותי, ואז, זה מכה בכל פעם מחדש. התלות היא לחלוטין ביכולת לזכור שההפרעה קיימת. להכיר במגבלות שלה למרות שלכאורה השמיים הם הגבול.

הרבה מטפלים/גורואים/מתיימרי ניו אייג' למיניהם מפילים ככה בפח אנשים כמוני. אני יודעת, כי גם אני נפלתי שם עמוק, במשך הרבה מאוד שנים. זה מוצג בכל מיני דרכים – למשל:

הייתי במקום X , ראו אותי עכשיו, גם אתם יכולים להגיע למקום הזה אם רק תעשו כמוני בלה בלה בלה…

אתם פשוט אנשים רגישים יותר מכלל החברה ואם תפעלו לפי הנוסחא הבאה תצילו את העולם בלה בלה בלה…

אמאאבא לא אהבו אתכם אנשים שהולכים בדרכי הם המשפחה הקוסמית שלכם בלה בלה בלה…

אני אשאל אתכם שאלות  מול כל האנשים הזרים האלה, אתם תעברו קתרזיס ותגלו את הדרך לגאולה בלה בלה בלה…

ואלה רק כמה דוגמאות.

מה שעצוב בזה, שבגלל הסטיגמה הנוראית שקשורה לנכות נפשית הרבה מאוד פגועי נפש נופלים לידיים של שרלטנים כאלה, למשך הרבה מאוד שנים, מה שמחמיר את מצבם ומעקב את תהליך ההשתקמות שלהם.

ממתי אני כותבת על עצמי בגוף שלישי רבים?! יכולתי לכתוב את כל זה בגוף ראשון. אבל חשוב לי להבהיר שזה נכון לא רק לגבי באופן אישי. זה לא רק הסיפור שלי. יש עוד אנשים כמוני. וחלקם, לצערי הרב תקועים עמוק בתוך כתות, טיפולים לא מתאימים והכחשה. וזה עצוב לי. כי כשאני קוראת תגובות בסגנון הזה מתחילת הפוסט, אני דואגת, לא לעצמי, אלא לאלה שנופלים לשם עדיין. ואני כועסת על הבורים שכותבים את הדברים האלה. ואני מודה – כשהייתי שבויה בתוך הסמי-כת הניו-אייג'ית ההיא הייתי פאנטית מיסיונרית מהסוג הגרוע ביותר.

היום אני יודעת שאין נוסחת פלאים, שהדרך ארוכה מאוד והיא דרך לכל החיים בצעדים קטנים, קטנטנים. שחשוב למצוא מרחב מוגן ולשמור עליו היטב. שהרצון להיות נורמלית הוא בעוכרי, כי יש הרבה נורמות שפשוט לא מתאימות לי ואין לי מה לחפש שם. נכון, זה גורם לי להרגיש מוקעת מהחברה. אבל האם זה באמת משנה? הרי בכל מקרה אני לא מסתדרת עם ההתנהלות הסטנדרטית של האנשים – אז למה להתעקש להציג את עצמי ככזו?

לזכור את המגבלות ולא לראות אותן כעלבון. גם אם לא רואים אותן, הן שם. ועם זה צריך לחיות. resistance is futile

הבלוג הזה התחיל כסוג של הקאה של הטראומה האחרונה שעברתי. מתוך הכתיבה המתמשכת זיהיתי יותר ויותר את המטרות שהבלוג הזה משרת, ו Oh Lord הוא משרת לתפארת. סוג של mindfulness מתועד. וזה חכם ונכון וטוב ומועיל. ולא, לא תארתי לעצמי כשבחרתי בדרך הזו לעצמי, שהיא תהיה כל כך משמעותית. הצלחתי ליצור מרחב מוגן ברשת, מרחב בלתי תלוי. וזה כל היופי בבלוג, בניגוד לפלטפורומות אחרות, כמו במה חדשה, למשל – קונספט מיושן לאללה – למה? כי הוא עדיין מושתת על הרעיון שיש מישהו שצריך לאשר, והנראות שלך תלויית תגובות. כמו שהרשת התבגרה, גם אני התבגרתי. אני בכל מקרה כותבת. עדיין יש את הלחיצה על 'פירסום' שעובדת יפה על ההכרה, אבל אין את הלחץ, התלות, האכזבה המשייפת של – אישרו לי/לא אישרו לי, ראו אותי/לא ראו אותי, אוהבים אותי/לא אוהבים אותי.  זה כלי שמשרת אותי, ואני לא עבד של הבלוג (הממ – נשמע כמו שם מעולה לבלוג).  

חייבת להודות שחלק ממה שהביא אותי ליכולת להתמודד עם הבלוגינג היה העובדה שהפסיכולוגית שלי הודיעה לי שהיא יותר לא עונה לי על אי מיילים. היי, עכשיו שאני כותבת את זה (וכן כן, אני יודעת שאת לא סובלת שאני נהיית קלינית), זה קטע של קביעות אובייקט. הממ… וזה הצליח. עד שזה נהיה פחות ופחות משנה אם היא קוראת, ויותר ויותר שאני כותבת. ככה שהתחלתי לכתוב את הדברים בבלוג, במקום כמכתבים אליה. יש לזה גם מינוסים – כשמה שכתבתי היה מכתבים לפסיכולוגית, הזרם היה לא מצונזר. הדברים נכתבו בנשימה אחת. בבלוג, בכל זאת יש עצירות, חשיבה, בחירה, מחיקות. הייתי מעדיפה שזה יהיה יותר חופשי. אבל גם זאת למידה. סוג של גבולות? עוד לא ברור לי עד הסוף. מה שכן, בלוג ככלי עזר לוויסות חרדות – מבחינתי אפשר לקרוא לזה הצלחה.

הפעם הראשונה שתייגו אותי הייתה בצבא. ישבתי אצל הקב"ן והוא אמר שיש לי borderline personality disorder - לא היה לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. בהמשך עם האשפוזים, וככל שקראתי יותר על הנושא, הבנתי שהמשמעות של זה היא אחת ויחידה – אין מה לעשות איתך, את בעייתית, בלתי נסבלת, ועדיף שלא תהיי פה בכלל. אסופה של סימפטומים ותו לא. סוג של שובינזם פסיכיאטרי. זה הבריח אותי מהמערכת להרבה מאוד שנים (וגם העובדה שהייתי עמוק בתוך סוג של סמי-כת ניו אייג'ית במשך 8 שנים – אבל זה כבר סיפור אחר… ).

איכשהו התגלגלתי והגעתי לעוד איזה ניו אייג' קוואק שלמזלי הכירה את נושא הדיסוציאציה ואמרה לי שזה מה שיש לי ושאני חייבת טיפול פסיכולוגי. זה לא גרם לי להגיע לטיפול פסיכולוגי, אבל התחלתי לקרוא על מה זה דיסוציאציה, מה שהוביל אותי למקום ולתהליך של קרוב לשנה של קריאה והבנה שאני צריכה למצוא פסיכולוגית שמתמחה בptsd. מצאתי אחת כזו, ואפילו הייתי מוכנה להמתין עד שהיא תתפנה. ככה מתוך האינטואיציה שלי. לא היה לי מושג מי היא, מה הרקע שלה – רק שאלתי אם היא מטפלת בptsd. כשהתחלנו את הטיפול היא המליצה לי לקרוא את "טראומה והחלמה" של ג'ודית הרמן. איזה הבדל. אף אחד לא קורא לי מופקרת. כן – אחת מהבעיות הקשות בBPD הייתה המילה הספציפית הזו. זה נקרא יותר כמו רשימת האשמות, הוקעה מתמשכת ולא אבחנה של קושי תפקודי/נפשי. אבל ג'ודית הרמן באה ועשתה את השינוי. cptsd איננה אבחנה מיגדרית, בניגוד לbpd שעדיין מיוחסת לנשים.

אחרי המכות, הגעתי לשלוותה, מתוך כל הכאוס שהיה עם ההריון והטרום הפלה והמכות, רופא המשפחה הפנה אותי לשלוותה כדי לקבל כדור הרגעה או משהו (מה שלא התרחש בסוף… ), ואני מתוך השוק הנורא שהייתי בו, כל מה שיכולתי ללחוש היה אישפוז, אישפוז. אני כותבת את זה ומגחכת, כי ברגע שהגעתי לשם היה לי ברור שאין לי מה לחפש שם. ישבתי מול הפסיכיאטר, הוא מיד דיבר על bpd תייג אותה כהפרעה נשית, אמר שכולנו מתנהגות ככה, היה בקיצור – שוביניסט דביל, והכיר לי את הטרנד האחרון שהגיע לארץ (ומאז אני נתקלת בו בכל מקום) dbt. כמובן שהוא מיד ביטל את מה שעשיתי עם הפסיכולוגית שלי כ – זה לא הסדר הנכון (אנחנו קצת אנאלים מותק?)   מה שהביא בפגישה עם הפסיכולוגית שלי לצחוקים היסטריים בסגנון של – יאללה יאללה נראה אותך מתקשר איתי שנייה בזמן שעם כל עפעוף שלך I'm shifting ואין לך מושג עם מי אתה מדבר…

היום כשקוראים על הפרעת אישיות גבולית זה כבר מאוד שונה מהאופן שבו היא הייתה מוצגת בעבר. אין לי ספק שהגישה של הרמן השפיעה מאוד. ועדיין, נקודת המוצא של cptsd מכבדת את האדם, היא לא מיגדרית, לא שופטת, והאבחנה המבדלת בינה לבין bpd יושבת עמוק בנבכי הדיסוציאציה, מה שבעבר נהגו לקרוא לו ריבוי אישיויות.

אני משערת שהעובדה שנתקלתי בbpd כשהיא עדיין נחשבה להפרעה בלתי נסבלת של נשים בלתי נסבלות, הכתימה לעד את טרמינולוגית הbpd בשבילי. וזה אולי נשמע שטחי אבל אם לשים את זה בנוסחה אז bpd=השפלה cptsd=העצמה.