החיים שאחרי האלימות המתמשכת

הדכאון פועם מתחת למעטפת הssri . אני מרגישה אותו, שומעת אותו, אבל הוא לא עוטף אותי, הוא עטוף כמו סוכריה חמוצה בטעם רע מאוד. ואולי הוא בכלל חיית טרף איומה שמשחרת לאכול אותי חיים. אם רק אפסיק את הכדורים, זה יקרה. אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים. הוא  מחייך חיוך שטני, כאילו אומר לי – "את יודעת שאני פה, יש לי זמן, אני מחכה, כבר מזמן ניצחתי, לא הבנת?"

לא, לא הבנתי. כל השנים הללו, לא הבנתי מאיפה נבעו החרדות הקשות האלה. לא חשבתי שצריכה להיות להן סיבה. שיש הגיון מאחורי הטירוף הזה. הגיון של פוסט טראומה כל כך עמוקה שהסיכוי לצאת ממנה שואף לאפס. הרווח הזה שבמתמטיקה נחשב לזניח אמור לספק לי את המרחב לצמיחה. אני אמורה לאסוף את הכוחות שיש לי ולדחוק את הקו מעבר לעמדת הזניח הזה, שזה יהפוך להיות כח משמעותי שישאף אל האינסוף ולא אל האין. כי בניגוד לאקסיומות שעל הדף, בחיים עצמם הכל נתון לשינוי.

לא הצלחתי לפתח זהות משמעותית. אני בקריסה מתמדת כי אין בסיס. קשה להסביר את זה לאנשים שחיים את הליניאריות הבטוחה של עצמם. הזהות שלי כל כך לא ברורה משום בחינה שהיא. הבהירות הזו שקיימת אצל אנשים לגבי מי הם ומה הם, עד כדי שהם כמעט אם בכלל לא חושבים על זה, אלא פשוט נעים בין אפשרויות, לא קיימת אצלי. אני שברים של התחלות שטחיות של דברים. מעצבת את עצמי מסביב לרצונות של אנשים אחרים. קוראים לזה בשפה פשוטה – תלותית. זה לא שאני רוצה להיות כזו, או בוחרת להיות כזו – ככה התעצבה האישיות שלי. בלי בן אדם משמעותי להגיב אליו אני סוג של שלולית אבסטרקטית על סף אידוי.

נדמה לי שמה שהכי מפחיד אותי זה לגלות מי אני באמת. אישה ממוצעת ומטה. הציפיות ממני היו תמיד כל כך גבוהות – מושלמת+, שהרעיון שאני לא מושלמת, ולא רק שאני לא מושלמת, אני לא זוהרת אלא סתמית ואלמונית למדי מאיים על היכולת שלי להמשיך לחיות. השליתי את עצמי שהאקט של קריעת התעודות של בית ספר לפני שנים חיסל את כל מה שהן ייצגו - את הטרור והפחד וההתעלמות. לפי חוקי הברירה הטבעית, אין שום סיבה שאני אמשיך להתקיים – אז למה אני עוד פה?

והן סופיות. אחרי שבוע על ssri בחזרה – אין חיים בלי כדורים. אז עכשיו אחרי שהחיים התפרקו לגמרי בלי הכדורים – כיאה לקלישאת הפרעה נפשית מהלכת, כולי תקווה שאני לא אשכח מה קורה לי בלי. מה שאומר שאולי כדאי להשאיר את הבלוג הזה בתור עדות לעצמי למקרה ששוב יעלה בי הרעיון הגאוני להפסיק לקחת אותם. הרי גם ככה החיים הם סוג של גסיסה איטית, אז מה משנה עם כדורים או בלי?

עכשיו כל מה שנותר זה לחכות עד שהועדה של הסל שיקום תאשר ת'סל וזה עוד איזה חודש וחצי של ואקום אחד גדול. זה מוזר איך שפתאום אין לי כלום, לא בית, לא בן זוג, לא עבודה – כלום. בלי הכדורים הייתי מתחילה לבכות עכשיו. עם הכדורים אני כותבת את זה מתוך סוג של אדישות כמעט. לא כמויות גדולות, בסך הכל חצי כדור, אף פעם לא יותר מחצי כדור ביום, וזה חוסם הכל. את הפלאשבקים, הזכרונות, המחשבות, הרגשות, התחושות. הרבה פחות סבל. עכשיו צריך למצוא איפשהו מוטיבציה לתנועה. פרדוקס הssri – אין חרדה, אין מוטיבציה… אפשר להמשיך לבהות.

והעיקר להמשיך לנשום?

ועוד איך. פתאם הבנתי איך ליישב את הסתירה בין הסקפטיות לאמונה. בתקווה שזה לא יוביל למאניה פסיכוטית קשה. אז ככה:

זה לא משנה אם זה נכון או לא. מה שמשנה זה ההשפעה של זה. כלומר של המדיטציה, של הרעיון שיש משהו יותר גדול ממני, חכם ממני, אוהב ממני, שקשור אלי, שיש חלק ממנו בתוכי ואני חלק קטן ממנו. התגובה שלי לרעיון הזה ברמה הכי פשוטה הכי בסיסית היא אושר. הקלה. אהבה. תקווה. אי סבל. יחד עם זה, אני לא זורקת את עצמי לתוך הרעיון הזה ונעלמת ולא מבדילה ובטוחה שיש לי את כל התשובות. ממש לא. השבועות האחרונים היו קשים מאוד, מלאים בסבל וייאוש. בתוך כל הסבל והכאב הנפשיים והפיזיים התבוננתי והקשבתי לכל מה שעלה בי. הייתה בזה הרבה מאוד שלילה. אבל מאחורי ההסתכלות השיפוטית הזו היו עובדות ברורות – אני מבינה שאמונה היא סוג של תמיכה, אבל האפשרות הזו לא קיימת אצלי. אני מושפעת מהמון רעיונות ותפיסות ומשייכת אותם לאנשים ומצבים מה שמונע ממני להשתמש בטכניקות עצמן בלי קשר לאנשים שהכירו לי אותן. זה הסתכם בזה שהכל מוכתם אצלי, ולכן אינו בר שימוש – דרך ללא מוצא. מתוך כל הכאוס הזה, התחלתי להבחין יותר ויותר כמה שהנשימה שלי שיטחית. אחרי שנים של יוגה, הנשימה כל כך שיטחית ורגעים שלמים שאני עוצרת אותה. הבנתי שאני חייבת לחזור לבצע נשימה יוגית. והצלחתי. ובא שקט ויכולתי לישון שינה טובה. אכלתי בבוקר קוואקר יבש עם אגוזים ותמרים, וזה היה תענוג. חזר לי חוש הטעם וחוש הריח הנורמלי. עוד צעד של שליטה בנעשה. חזרה לסביבה מוכרת דרך הגוף. חזרה לגוף. זה הבית שלי – הגוף. לאט לאט לחזור לתנועה.

אז מה כל הקטע עם האמונה? האם אני מאמינה באלוהים? לא. איך זה מסתדר עם כל מה שכתבתי למעלה? התפיסה הזו עובדת יופי על המח שלי. היא מנחמת אותי, מחזקת אותי גורמת לי להרגיש אהובה. אני לא לבד גם אם אני עם עצמי. וברור לי שאני צריכה להשתמש בכל התמיכה האפשרית כדי להחלים. זה יוצר תחושה של משמעות. אני לא יודעת למה, אבל ככה המח שלי בנוי. אין שום טעם להלחם בזה, זה רק מביא סבל. עובדה שזה עובד. האם הפכתי לייצור אוהב ונדיב וחומל? אני בספק, אבל זה עושה הרגשה טובה וזה מה שחשוב לי. זה מרגיע. זה מכיל בתוכו ידיים אוהבות שחובקות תינוק בן יומו. וזה החלל שזקוק למילוי אצלי, וזה הדבר היחיד שבאמת ימלא אותו, אז אני אשתמש בזה ואני אגיד את המשפט הכי מטומטם בעולם: אלוהים אוהב אותי והוא נצחי ויום אחד אני אמות ואספג חזרה אליו.

זה הרעיון הכי מנחם בעולם כולו. ברגע שמאכילים את המח/הכרה/תודעה/mind/נפש איך שתבחרו לקרוא לזה ברעיון הזה – כי הmind זו בעצם מגרסה של רעיונות, רעבה לרעיונות, זה מרגיע את המינד. מה שמרגיע את הגוף, מה שמאפשר לmind להתחיל להתקפל מסביב לעצמה.

אני נחושה להבריא את עצמי. נחושה למצוא משמעות ולבצע. הנה אני אוספת את השברים, אחד אחד. וזו המשמעות של התהליך הזה, המשבר הנורא הזה הוא הזדמנות לראות את האמת של מי אני, מה אני מכילה – כל התפיסות שצברתי לאורך כל השנים, כרסיסי תודעה על האדמה, אני רואה אותן, אחת, אחת. לכאורה אני מלאה סתירות, למעשה הכל יכול לחיות עם עצמו בשלום, כי זו האנושיות.

והעיקר להמשיך לנשום.

נהגה ונכתב תוך כדי הקשבה להדרכת המדיטציה המקסימה הזו בלופ מתמשך (קטע מס' 2).

פחדתי לחזור למצב הזה. לא רציתי לחזור למצב הזה. אבל אני באי תזוזה. הלחץ ההשרדותי גדול מידי. נחנקתי. המח מנותק. לא יודעת איך לצאת מזה. אני פשוט לא זוכרת והכבדות הזו ניצחה. סוג של הלם. עננות אפורה במח. האוטומט היה מפסיק אם היה יכול. בשקט, בלי כאבים.

הבו לי משמעות לרפואה. אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות ונכשלת כל הזמן. סוג של סיוט.

שמחה, משמעות, תקווה. האם אפשר לבנות אותן בכח? או אולי זו התלותיות הנוראה שלי בקיום של האחר מולי. ואולי באמת עדיף היה לי להיות יפנית, כי אז לא הייתי כבר מזמן. מדהים היה לקלוט שהלגיטימיות של האובדנות היא תלויית תרבות. ביפן התאבדות היא הדרך המכובדת להתמודדות עם כשלון. כאן מקדשים את החיים. תסבול אבל תמשיך. נדמה לי שבמובן הזה יש יותר חמלה כלפי חיות מאשר בני אדם.

לפחות הכתיבה הזו גרמה לי לשעשוע קל שהרים קצת את האנרגיות שלא הצלחתי למצוא. הומור שחור, אבל לפחות הומור. לא ברור לי למה זה גורם לי לחייך הכתיבה של התכנים האלה. חיוך אכזרי משהו. סוג של התעללות בקורא. לא ממש. אלא פשוט shift בקטנה. כנראה שהאינטגרציה לא הושלמה כלל וכלל. אני עדיין הרבה ולא אחת. לא מצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן. אז למה לטרוח? (הנה שוב האובדנית חזרה). אני גם יודעת למה זה קורה. נדמה לי שמשהו בי הגיע למסקנה שההתפכחות אכזרית מידי, אז למה להתאחד, בשביל מה לנשום? עדיף כבר להתפורר חזרה. לקבור את הראציונליות ולא לחזור. להפסיק לתפקד. ידענו שאסור היה לי להשאר כאן. ידענו לאן זה יוביל, להתדרדרות הקשה הזו. עשיתי פנייה לא נכונה. ועכשיו המחיר, המחיר. רק להחזיק מעמד עד שהסל שיקום יאושר ואני אכנס לתוך מסגרת. רק להחזיק מעמד זה הכל. וזה כל כך קשה. כל כך קשה להחזיק מעמד. ה צ י ל ו? (אסור לרשום את המילה הזו כאן כי יש סיכוי שיפרשו אותה לא נכון, זו בסך הכל הרגשה של אישה שטובעת בתוך הייאוש והבדידות )