החיים שאחרי האלימות המתמשכת

או קי, זה מורכב הפעם. חזרתי לעשות ספורט והיום בראי עושה רושם שthe horror הרימה ראש. לא, לא לבשתי שמלה (אני יודעת שאסור לי, אז אני שומרת ואין לי שמלות בארון), אבל הגוף שלי התחיל להשתנות לכיוון האתלטי יותר, והחיים זורמים בתוכו – סכנה, סכנה, סכנה. אני לא מצליחה להתמודד, לא עם המיניות שלי ולא עם היופי. (ולא עם דחייה ולא עם יחס) אוף. אז עצרתי לראות מה קורה – למה דווקא המצב שלכאורה הוא טוב ובריא ומלא חיים, מוביל לshift אכזרי כל-כך. הכנסתי את עצמי למצב של סריקה אחורה, לראות מה עולה, תוך כדי התבוננות בפרמטרים הידועים לי – עוררות מינית היא ראקציה ענישתית שבאה להגיב על סימני חיים/עצמאות/נראות כיוון שהמין מוכתם ולא ניתן להתייחס אליו כאל אלמנט חיובי מענג – זה כמובן אחד מהמאפיינים הקשים של הפוסטראומה.  בכל אופן, עלתה בי מיד התבנית המקורית שהוטבעה בי (אני לא זוכרת אם אפשר לדבר על הטבעה בכלל בהקשר אנושי, נו טוב, הכי הרבה תדמיינו שאני ברווז… ) הקשר המיידי בין יופי וניצול, יופי ומחיקה, יופי וabuse – כשהייתי ילדה קטנה, הייתי, מה לעשות, יפה באופן יוצא דופן. עיניים כחולות גדולות, אף כפתור, נמשים חמודים שנראו כאילו ציירו אותם במיוחד על קצה האף והלחיים, גומות חן, וזוג צמות שטניות (תנקדו את זה איך שבא לכם). בבית לא היה לזה יחס מיוחד, אם בכלל. לא דיברו בבית שלנו במושגים של יופי. אבל בחוץ, זוועת עולם, שום כבוד what so ever למרחב האישי שלי, אנשים היו נוגעים בי, מנשקים אותי, מרימים אותי על הידיים, נוגעים לי בצמות, מושיבים אותי על הברכיים, מעבירים לי את הצמות מהגב קדימה מה ששנאתי כל כך (כיאה לפוסטראומה, אני oversensitive למגע) וכשהייתי אומרת שזה לא נעים לי, התגובה הייתה לצחוק, או לאמר כמה שאני חמודה. זה רק חזר על עצמו שוב ושוב. ככה שנוצרה פה תבנית אכזרית למדי – יופי=הפקרות, כמובן שבגיל הזה ההפקרות הייתה של הcaregivers, אבל לצערי הרב, עם השנים היא הופנמה. זה מעניין לראות את ההבדל בין הפקרות סבילה להפקרות פעילה (העברית שפה מוזרה), כשהאדם מפקיר אדם אחר, כלומר אדם שהוא אחראי לו, הפירוש הוא הזנחה, בגידה. לעומת זאת, כשההפקרות מופנמת, והבן אדם מפקיר את עצמו, או יותר נכון, אישה מופקרת זה סינונים לזונה. כמה עצוב. ובאיזשהו אופן מעוות, הזיווג הזה של יופי והפקרות יצר את the horror.

אני מבינה גם שתחושת החיות המוגברת, שהפעילות המנטלית והגופנית רק מעצימה אותה יותר ויותר, מעוררת בי חרדות קשות, כי חיות פירושה שיתוף. ככה אנחנו בנויים, חיה חברתית. אז איפה בדיוק נמצאת נקודת האיזון. או יותר נכון, איך אני בונה את נקודת האיזון שלי במצב הזה? דיכוי של הצורך לשתף, של החיות האדירה הזו, מוביל אותי לדכאון קשה. אני לא רוצה לחזור לתרדמה האיומה הזו. לא בטוחה שיש לי את הכלים להתמודד עם הצורך בקשר עם החוץ. מחכה לבום, מקווה שהוא לא יגיע. מפוכחת מדי בשביל להאמין שהוא לא יגיע. איך אני מצליחה להרחיב את תחום הפעולה שלי באופן שלא יגרום לאמיגדלה שלי לשרוף לי ת'מערכת עצבים? איך אני יוצרת לעצמי סביבה בטוחה מחוץ לבית, מחוץ לבלוג? אין לי מושג איך להפוך חלק מהחיים הפעילים בחוץ. כל הפעמים הקודמות שניסיתי נדונו לכישלון, כי נטרפתי על ידי דעתי כלומר, דעתי נטרפה עלי, או בעצם, טרפה אותי חיים שלא מדעת…

יש בי כל כך הרבה, הצורך לשתף בוער בי בעוצמה אדירה. מפחדת שלא אמצא את הדרך להגשים את הצורך הזה, ששוב יסתם הגולל, ואני אשקע אל החושך הנורא של הבאר החריבה של הדיכוי. השאלה מה מחריד אותי יותר, הדיכוי הפנימי, או המפגש עם האנושות. wow, אין לי תשובה על זה, ולא ברור לי איפה המוקש ההרסני מסתתר, אם בכלל.

צריכה לישון על זה כמה ימים.

עכשיו הרעיון של הקיום שלך

יוצר עוד נקודה

אני מותחת בינינו קו

של רדיוס דמיוני

אתה המעגל

ואל תוך החלל

אני שופכת מילים

צלילים

אתה מסמן

את הפער

בין נקודות

על כדור

אצלך

כך נדמה לי

הציר הצפוני

ואני?

קו המדבר

לשנינו

בלילה

קר

עולות בי כל כך הרבה שאלות. אני יודעת שאני חייבת להתמודד עם כולן. לא נותר לי מוצא אחר. אם אלה הם אכן החיים שאחרי האלימות המתמשכת, איך בדיוק חיים אותם? הרי אני לא מכירה משהו אחר. בכל מערכות היחסים שהייתי בהן היה אלמנט של דיכוי, אלימות, ניצול. אני לא באמת יודעת מה זה מין בהסכמה, כי האונס והתקיפות הטילו צל כבד על כל מה שקשור למין ומגע בחיים שלי. אני לא יכולה להתכחש לזה יותר. אני לא יכולה להתיימר לחופש, כי אני לא באמת מכירה אותו. אני יודעת שיש כזה דבר, מין שהוא תענוג, אבל מעולם לא חוויתי אותו, זה תמיד בא יחד עם התניות מאוד קשות. לא יודעת מה זה חופש. לא מכירה את עצמי במקום של בחירה אמיתית. זה מוציא אותי מזוייפת לאללה, אבל כבר לא אכפת לי. הרעיון של שחזור של החוויות שעברתי עד עכשיו מחליא אותי, מחריד אותי, מעורר בי אימה איומה.

האם אני מסוגלת להיות חשופה במקום שהוא מעבר לכאב? האם מסתתרת בי רכות ונינוחות שאף פעם לא פגשתי? האם זה דבר נרכש? אפשר ללמוד את זה? אפשר להיפטר מהאימה? מחוסר האונים? מהנרצעות הנלוזה הזו?

האם יש מקום שממנו אפשר לצמוח אל עשייה מבורכת?

מרגישה עוללית קטנטנה שמתחילה ללכת, מתרחקת בצעדים ראשונים מידיים שאחזו בי. נעה בין חשש לתחושת הרפתקאה. האמנם? או שמא

שוב אני משחקת במילים.

בונה משפטי בועה מתנפצים,

נשמטת שוב מגבהים אל התהום

איך אדע מהי התנועה שאכן מתרחשת כאן?

ואולי הכאב כל כך גדול

משום שאני קורעת את שריון הזפת הדביק מעלי,

ועורי נקרע עמו.

ראו אותי מדממת אל האדמה,

גופי נפער אל אור השמש החמה,

כולי פצעים חמים,

מוגלתיים,

מעלי ארוכה רכה.

כולי קרעים,

קרעים,

פעורים,

פעורים

נרתעת ממגע

אנשים זרים

כי מה נשאר לי לעשות חוץ לייצר עוד מילים מילים מילים.

כן, לתקופה שכחתי מה גורמת האינטראקציה עם אנשים. מפגש של פוטנציאלים, תבערה גרעינית. אני מתפוצצת מגירויים, המח שלי בrace היסטרי, כן, כמו תמיד. אני כמו הגפרורים האלה שאפשר היה להצית ע"י חיכוך בנעל או כל משטח אחר. wow. לא יודעת אם לבכות או להיטרף או לתת לדברים פשוט להיות כמו שהם, להנות מהכתיבה ולקוות לטוב.

אני מתגעגעת לגיטרה שלי  כל כך, לא ראיתי אותה כבר 7 חודשים , לנגן כאן זו לא בדיוק אופציה. קוראת את ג'ודית סיגל והלב שלי נשבר, יותר ויותר ממשפט למשפט. הנה למשל ציטוט לדוגמא:

"…הבידול ההתייחסותי הוא תוצר של עולם הייצוגים, המספק אובייקטים מופנמים הנענים ותומכים במידה מספקת לאפשר את היווצרותם של אמון ושל אינטימיות. הוא תוצר של עצמי המסוגל להתמודד עם חרדה ועם ספקות עצמיים, והחווה אהבה כהתרחשות תומכת ולא כאובדן." עמ' 32

אלוהים אדירים (אוף אין דרך אחרת להביע את זה?), זה בדיוק העניין, כל פוטנציאל לאהבה נחווה אצלי כאובדן נוראי, נקרע לי הלב, וקשה לי לשלוט בזה. או יותר נכון, להשתחרר מהדפוס הזה. איך מתמודדים עם הכאב הזה? איך מאלפים את המח מחדש? האם גיל 35, הוא לא מאוחר מדי בשביל המשימה הזו? האם אצטרך לקבל את העובדה שככה פועלות המערכות אצלי? איך מתקנים אובייקטים מופנמים שליליים? איך בונים עצמי? איך יוצרים מסוגלות לאמון ואינטימיות?

כן, אני יודעת שהתקדמתי המון, הרי פעם לא רק שלא הייתי שואלת את השאלות האלה, הייתי פשוט נכנסת לדיסוציאציה קשה וקיצונית, כדי לא להתמודד עם הכאב. לא להיות נוכחת. לא לדעת, לא לגעת, לא להיות. the dragon slayer (מישהו אמר פנטזית הצלה ולא קיבל?), סוג של פוטנציאל, יצא למשימה בארץ לא נודעת, ביומיים הראשונים כל כך כאב לי עד שהבנתי שכדאי שאני אקח כדור נגד חרדה. בכיתי. היה לי כל כך קשה. החוייה של האובדן הייתה נוראית. שום פרופוציה למציאות עצמה. הכל כל כך חשוף אצלי, כשהודעתי כמה ימים אח"כ לאמא שלי בטלפון שהגעתי לג'ולה והכל בסדר מיד התחלתי לבכות מגעגועים אליה. החרדת נטישה הינקותית שלי, כל הפוסטראומה הראשונית מהקומה שהיא הייתה בה, מהחודשיים באינקובטור, מהחודשים אצל דודה שלי, ואז המעבר להורים, מתפוצצת לי מבפנים עכשיו לכל הכיוונים. איך מתקנים חרדה כל כך קשה? איך מתגברים על דפוסים התקשרות כל כך פגומים? האם זה אפשרי? אני כל כך רוצה שזה יהיה אפשרי. אני מאוד לא נהנית מהתגובות הכימיות של המח שלי למצבים. זה די סיוט למען האמת. מה שגור הגורילה צריך, לא קיבלתי. אני מקבוצת הניסוי שקיבלה רק אוכל אבל לא חום ואהבה. איזה מדיניות מטומטמת. היום יודעים שחשוב לגעת בפגים באינקובטור, כשאני נולדתי, זה היה הפוך. טוב, גם ככה הם עשו הכל בשביל שאני אמות. אם לא היו מוציאים אותי משם. לא הייתי כאן היום.

עם כל כמה שאני מבינה שהדפוס התקשרות שלי גורם לי להקשר מהר מאוד לזרים, אני לא מצליחה לעצור את זה. העוצמות של זה דמוניות. קשה להסביר. אני אנסה בכל זאת. בתור יונקים אנחנו מתוכנתים to cling to our mothers tit מכאן המונח יונקים, אם הפעולה לא מתרחשת, או שנוצרת התרחקות, המח מגיב בייצור כאב. ההתפתחות הבריאה שלנו תלויה בנוכחות עיקבית שניתן לסמוך עליה של caregiver, ורק מתוך זה אנחנו יכולים לאט לאט לפתח קביעות אובייקט, בשפת העם זו היכולת שלנו לדעת שגם אם אנחנו לא רואים/חשים את ההורה או בהמשך החיים כל דמות משמעותית או בכלל, אנחנו לא נכנסים לחרדה, כי אנחנו יודעים שהוא יחזור, אנחנו סומכים עליו מתוך הנסיון שלנו, וזה מאציל על כל החוויה הקיומית שלנו – בן אדם  שפיתח קביעות אובייקט, לא יהיה לו כל ספק שהשמש תזרח גם מחר.

בגלל שעברתי כל כך הרבה ידיים, אין אצלי שום בהירות לגבי מה התפקיד של האנשים שמולי, כן, מנטלית אני מבינה ויודעת מהי הדרך הנכונה, אבל זה לא ממש עוזר לי…. למרות שקיוויתי שכן, איך יוצאים מהנטייה להשלכות? זה כל כך אכזרי. אני בשום פנים ואופן לא מוכנה להכניס אף אחד לתוך המרחב המצומצם כל כך של הפוסטראומה, של אי קביעות אובייקט. זו דרך בטוחה לכישלון של כל מערכת יחסים שהיא. אין לאדם שמולך שום מרחב להיות עצמו, וככה מהר מאוד נכפית עליו דרך פעולה מצומצמת ומתסכלת שמובילה לשנאה איומה. כי המח לא רואה שום דבר מעבר לcaregivers הראשוניים שלו, ושוב בשפה פשוטה – ככה מוחקים בן אדם.

לעשות למישהו אחר, מה שעשו לי כל החיים? לא!!!!!!!! יופי, עכשיו אני חווה את עצמי בתור הרע בהתגלמותו. הנה עוד ציטוט:

"חוויית העצמי כתלותי מעוררת בדרך כלל תגובות חזקות, משום שהיבטי התלות המוקדמת ביותר שלו קמים לתחייה.פחדים מהיסחפות, מאיבוד העצמי ומהיותו נשלט עלולים ליצור קרעים במערכת האינטימית ולהביא להתבדלות גוברת אצל העצמי השואף להגן על עצמו. כך גם חווית העצמי כאוהב, מעוררת בו תחושה של אחריות העלולה להחיות טינה מוקדמת יותר, כמו גם את הפחד מהתקשרות חזקה יותר." עמ' 19

טוב, אני יכולה לצטט את רוב הספר בקצב הזה… סערת נפש סוערת מאוד. כן. לפחות החיות בוערת, בוערת בי. טוב נראה לי שאני אעבור חלון להמשיך לראות ת'סרט.

הגוף של שלי

- שלי?

- מממ?

- את ערה?

- כן. אתה?

- כן. איפה אנחנו?

***

אני מת על שלי. אתם צריכים לראות אותה. בחורה מתוקה לאללה. מכירים שנים. קצת תלושה כזו, מרחפת, נעלמת כל כמה זמן. אף פעם אני לא יודע מתי היא תחזור.

***

הפעם ההיא שהיא הלכה איתו. כבר ממש לא הבנתי מה היא עושה. אבל אני, מה לעשות, שפוט שלה. לא משנה כמה פעמים רבנו, כמה פעמים היא צרחה עלי – תלך ואל תחזור, תמות כבר. אני לא יכול לעזוב אותה. אני קשור אליה כמו כלב. עושה כל מה שהיא מבקשת. היא יודעת שהיא רק צריכה לחייך – סמרטוט אני נהיה, סחבה מרוטה.

אבל הפעם, במקום לחכות בשקט שהיא תחזור מתישהו ממסע האימים הנוכחי שלה, פתחתי את הפה.

" שלי, אני עוד רגע מקיא, את עושה לי בחילה, תפסיקי עם זה!" והיא שתקה. אני לא מכיר אותה ככה את שלי, שותקת, כבר שלושה שבועות. עד הלילה ההוא.

"שלי, שלי תסתכלי עלי" אני רואה אותה עדיין מרחפת פה איתי בחדר.

" שלי, הוא הרביץ לך – נכון?"

"כן. אתה רועד. קר לך?"

" שלי – הבן זונה הרביץ לך!"

"איך אתה יודע?"

"הייתי איתך שם בחדר, שלי."

"ממתי אתה שם?" היא מסתכלת עלי מופתעת.

"לעזזל, שלי, אני תמיד שם, את פשוט לא רואה אותי…"

"אתה בטוח שלא קר לך – אתה רועד כמו מטורף"

אני שומע אותה ממלמלת לעצמה שמחר הכל יסתדר, הוא יאהב אותה, כן, בטח עוד רגע הוא יבוא שוב ויגיד שהכל בסדר, הכל בסדר.

" שלי, שלי את מקשיבה לי?"

" כן, כן, רק תפסיק לרעוד ככה, אתה משגע אותי"

"שלי, זה כאב, את מבינה אותי? החרא הזה בעט כמו מטורף!"

" אולי אם תתכסה בשמיכה, תרעד פחות"

" שלי אנחנו חייבים לצאת מפה – אם הוא יגלה שאני פה, הוא יהרוג את שנינו"

" אבל איך תלך? אתה לא מסוגל לעמוד על הרגליים."

" שלי, שלי את לא מבינה? אני אוהב אותך, בחיי, בואי נצא מפה"

"אבל מה אם הוא ישמע?"

"זה בסדר – אני שומע אותו נוחר בחדר השני, חוץ מזה, אני חייב לשתות"

"טוב, אבל אחר כך נחזור לכאן, חושך, אני מפחדת"

אני מרגיש כמו בסיפור של האחים גרים, תקוע בבית של הענק, ומפחד לזוז כי האמא שלו תתעורר… אז אנחנו מחכים, שלי ואני. מחכים שהשמש תעלה, ונוכל לעוף מפה.

כשהרגע מגיע, אנחנו זזים, בשקט, מהדלת האחורית, צריכים לעבור את כל החצר המזויינת, עד לשער. את זה אנחנו עושים כבר בריצה. שלי מבועתת, אני חייב להחזיק אותה חזק, לא לתת לה להשמט. אני יודע שזה לא יקח הרבה זמן, והיא תשמט לי מהידיים. אני מכיר אותה. אבל עדיין, אני רץ, יחד איתה. ואנ'לא בכושר, בקושי נושם. מכונית. אנחנו תופסים טרמפ. "מאחרת לעבודה?" הנהג שואל את שלי. לא משנה, העיקר שיסע, שיסע מפה רחוק, כמה שיותר מהר. לפני שהמפלצת תתעורר.

***

"יש לך סימנים כחולים על הירכיים"

"אמרתי לך שהוא בעט"

"אני מצטערת, לא התכוונתי שתעבור את זה איתי"

***

אנשים עוברים ומסתכלים עלי. ניגשת אחות, קוראת לרופא. אני סחוט. לא מעניין אותי כבר כלום. אז במקום לשבת אני מוריד את הראש על הכיסא שלידי, ככה מרוח על הצד, לא יכול להחזיק את עצמי, כמו מריונטה שגזרו לה את החוטים.

"שלי" אני לוחש לה "שלי, רק עוד קצת"

***

"זאת מיטה"

"אני עוד חצי רדום"

"זאת מיטה – אבל לא זאת שהיינו בא קודם"

***

הם מכניסים לנו את העירוי לוריד.

שלי מחייכת אלי את החיוך הכי מתוק שלה.

ושנינו יחד

נעלמים.

**************************

********************

whisper- One Stupid Phone Ring

את השיר הזה כתבתי הלחנתי והקלטתי בבית לא הרבה, אחרי שזה קרה (המכות האחרונות), וגם את הסיפור שהוא בעצם הסיפור של המכות וההפלה . פתאם התחוור לי כשקראתי בפעם האלף את הפוסט הזה למה צלצולי טלפון מטרגרים אותי כל כך. הלוואי שזה יעבור. שאני אצליח לפתור את זה. יש לי עוד כל כך הרבה דברים לפתור. אני כל כך רוצה לאהוב, והכאב מציף. מפחדת לאכזב, להתאכזב, להיפגע, לפגוע, נסערת. לא מאוזנת כרגע. אבל נוכחת. גם בחוסר איזון. וכותבת, כותבת, כותבת. טוב, אולי כדאי ללכת לנינטנדו, או לישון, מה שירגיע אותי ראשון,אם לא ארדם אז הWii יציף אותי באדרנלין וכח. אני ארגיש את הגוף, ואת השליטה שחוזרת לי לידיים.

מה שעצוב, זה שאני מתביישת שאני כזו. אני מתביישת שאין לי שליטה על הפוסטראומה. שכל דבר מטלטל אותי. שאני חלשה, לא יציבה. אבל זו לא אשמתי. ככה המח מגיב לטראומה. ויש לי עוד דרך ארוכה לעשות. אני לא מצפה מאף אחד לקבל אותי ככה. זה קשה. צריך ממש להיות מאוהב בטירוף או מסוקרן או אנ'לא'דעת מה בשביל לרצות להכנס לתוך זה. להפגש עם אישה כמוני. כן, יש בי המון איכויות נהדרות, אבל זה בא יחד עם המשא הכבד הזה (כמעט כתבתי בטעות המסע הכבד הזה… ), מצד אחד אני יודעת שאני עוד צריכה זמן להחלים, מצד שני אני יודעת שאני זקוקה לעוד אנשים שייקחו חלק בתהליך הזה. אני זקוקה למפגש עם היכולת שלי לאהוב. ולא בדמיון, אלא פנים מול פנים. וזה מפחיד אותי פחד מוות. הניתוק קורע לי את הלב, והחיבור מעורר בי חוסר ביטחון נוראי. ועל זה נאמר – קביעות אובייקט בתחת שלי… 

פתאם בקריאה חוזרת שמתי לב שכתבתי 'בבית שלי', הממ, קטע, הרי זה כבר מזמן לא הבית שלי. זה הבית שלהם, ואני לא שם כבר שמונה חודשים. כן עברו שמונה חודשים מאז המכות, מי יודע אולי עוד חודש אני אלד את עצמי מחדש סוף סוף.

הנה זה מתרחש – נפתח לי הלב. אני מרגישה שמחה. ויש התרגשות טובה כזו, יחד עם כל החששות – החיים חזרו להיות טובים, ואולי התחילו להיות טובים מאי פעם. אני הולכת ברחוב חסרת פחד, הגוף שלי מלא מרץ, השינה ארוכה וטובה. נעה בין עייפות לנמרצות כל הזמן, סימני החלמה אמיתית. המפגש עם רעיונות חדשים, ספרים חדשים, משחקים חדשים, מרגש כל כך  שאני מצליחה להפגש עם כל הטוב הזה במנות קטנטנות עם הרבה מנוחה בין לבין. מקפצצת למדי. וזה בסדר. גם עם ההתקפי חרדה, זה בסדר, עד כמה שזה נשמע תמוה לכתוב כזה דבר, כי אני מזהה ומכירה ונוכחת גם בהם. יושבת בתחנת רכבת ומנהלת שיחה עם האמיגדלה שלי, שתירגע. שתלמד אמיתות חדשות. לך תפרמט אמיגדלה…

משתוקקת לחיבוק טוב משל עצמי. לחיוך שיתחייך מולי. למרחב עצמאי. לשיתוף. שיתוף אמיתי. זה נפלא לשתף ולהשתתף עם עוד אדם, ללכת חלקים מהדרך הזו של החיים זה לצד זה, החמימות הזו, העיניים הנוספות ששוזפות את הנוף, השפה המשותפת, הגירוי הזה שמצמיח ומרחיב את התודעה, את היכולת לאהוב – את עצמי, את האחר.

זה לא שהעולם נהיה טוב יותר, הוא נשאר בדיוק כפי שהוא, האנושות עדיין אנושית למדי, זו אני שמסוגלת להכיל את הטוב והרע יותר מבעבר, ולבחור איפה לשים את המשקל. נדמה לי שקוראים לזה איזון. כן, כך נדמה לי : )

ועכשיו, שלא יאשימו אותי בניתוק והיסחפות, כן, יש גם מקום לאכזבה, וידיעה שהאפשרות הזו קיימת. כן, אני מאוהבת באהבה, כן, אני פנטזיונרית מתלהבת, עדיין בין הקירות, עדיין מגששת את דרכי חזרה לחיים. לא שכחתי, כל תנועה קטנה מעוררת את הכאבים, ובכל זאת, אנ'לא מוותרת, הרבה יותר שומרת, נשמרת, ועדיין, מאוהבת באהבה. אני אוהבת את החיים, לחקור ולגלות ולהתרגש ולהתמלא בדברים חדשים, עדיין מפחדת וחוששת מאנשים, וזה בסדר גמור. כי נלמד השיעור. ועכשיו מצפים לי דברים טובים.

איך אני יודעת? עובדה, אני הרבה פחות בודדה, פחות ופחות אבודה.

טוב יש לי מבחר אדיר של ספרים לקרוא כרגע – אני באמצע של הרחבת תחום המאבק/מישל וולבק ומחכים לי עוד שניים שלו בבית ואחד שעוד לא החזירו לספרייה,

חוץ מזה גם באמצע של Stone of tears / Terry Goodkind וגם התחלתי את סוד הזוגיות גישה של יחסי אובייקט בטיפול הזוגי/ ג'ודית סיגל , בקיצור – יש הרבה אוכל

אז הנה אני הולכת להתכרבל איתם, עם הספרים. איזה כיף לי. הי הי הי.

את א. הכרתי כשהייתי בכתה ט'. הוא היה בנוער העובד, אני בשומר הצעיר. אותה שכבה, חטיבות נפרדות. שנה שלישית שלי בפרוייקט תל"תל – תלמידים למען תלמידים, ראשונה שלו. פרוייקט חונכות התנדבותי של עזרה לתלמידים מתקשים בשיעורי בית. הוא והחבר הטוב שלו, ככה קצת התחלנו לדבר. החיים שלי בינתיים רק הלכו מדחי אל דחי. אבא שלי הכניס לי מכות בוקר אחד, בתור השקמת בוקר, ואז החלטתי שאני לא יכולה יותר וביקשתי מרכזת השכבה שתעזור לי לעזוב את הבית ולעבור לפנימיה. עברתי להדסים. זו הייתה קטסטרופה. זה התחיל רע המשיך גרוע ונגמר זוועה, אחרי החגים עזבתי חזרה הביתה שנייה לפני שהם העיפו אותי בעצמם.חזרתי לתיכון,ואיכשהו מצאתי את עצמי באותה הכיתה איתו. התאהבתי בו . טיפוס כריזמתי, נראה טוב.  כשהיינו מדברים בכיתה בהפסקות הייתי מסתכלת לו בעיניים תוהה אם קולט שהעיניים שלי אומרות לו – "אני אוהבת אותך, הלוואי שתאהב אותי גם". אבל כלום לא קרה. בסוף השליש השני של השנה ההיא, החלטתי שאני נשארת כיתה. ידעתי שאסור לי להשאר איתם עם החברה האלה, היינו כיתה עיונית – כל הבנות היו חננות, אבל הבנים היו מופרעים לאללה, וברוב המקרים הוא היה זה שהיה מנהיג את הונדליזם והחולגניות שלהם. אני כמובן, הסתדרתי איתם מצויין, עם הבנים. אבל היה ברור לי שלהמשיך ללמוד איתם באותה כיתה, ואפילו באותה שכבה, יהיה הרסני מבחינתי. הייתי צריכה שקט, ולהתחיל מחדש, במקום יותר בטוח. המשימה הוכתרה כהצלחה, ובסוף השנה הודיעו לי שלא אוכל להמשיך לכיתה י"א, ואצטרך לעשות שוב את כיתה י'. במסיבת סיום של השנה הזו יצא לנו לדבר, שיחה די אינטימית, גם לו היו בעיות בבית, אבא אלים, וכל השיט הזה. הוא דיבר על לעזוב את הבית ולעבור לפנימיה. זה כמובן כבר שבר אותי, בנוסף לעובדה שידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שנפגש ככה. לא רציתי שהוא יעזוב, ומפה זה התגלגל למשהו שאחרי כמה שבועות הפך להיות החבר הראשון שלי. לפחות לתקופת הפסטיבל של הקיץ. לא היינו יחד הרבה זמן, אולי שבועיים, הוא נסע למחנה של הנו"על וכשהוא חזר, היה לי ברור שזה נגמר בינינו, כי הרגשתי ממנו כבר קור מסוים עוד לפני זה. הוא אמר לי את זה בטלפון, התגובה שלי הייתה לצרוח ישששששש!!!! הוא פשוט גאל אותי מייסורי. זה הכאיב לי, כל הסיטואציה.

בינתיים עלינו כיתה, כלומר, הוא עלה כיתה לי"א ואני נשארתי בי'. נהיה לי חבר מהשכבה הזו, שלמד בשדה בוקר, היינו נפגשים פעם בשבועיים, ארבעה שבועות. מערכת יחסים בשלט רחוק. הם גרו באותו קומפלקס ביניינים. הרבה פעמים כשהייתי עם גיא, א. היה פוגש אותנו שם. אותו בניין. זה היה קצת מוזר.  עם גיא הייתי חצי שנה, עד שתקף אותי הבן של חברה של ההורים שלי, גבר בן 26, אצלי בחדר, בפסח. עזבתי את גיא בתואנה שהתאהבתי במישהו אחר, למעשה הייתי בטראומה קשה מהתקיפה. לא הרבה אחר כך, התחלתי לגלח את הראש, השיער הרגיש לי מלוכלך, לא יכולתי להפסיק להרגיש את היד של ז. על השיער שלי.

עברה עוד שנה, עליתי לכיתה י"א. א. עלה לכיתה י"ב. הייתה לו חברה שהייתה איתו בקבוצה בנו"על, ואחרי תקופה שלא היה בינינו שום קשר, חזרנו לדבר. זה העציב אותי שלא היה בינינו קשר, ושמחתי שחזרנו לתקשר. לפעמים בשיעורים חופשיים היינו יושבים על הדשא של אחד מהבניינים ליד התיכון ומדברים. הגיעה התקופה של הבגרויות והגשת העבודות, וא. ביקש ממני לצייר את השער לעבודה שהוא הכין, כי הוא ראה ציור שציירתי על הארון בחדר שלי. פתאם הוא התחיל להגיע אליי הביתה, קלטתי שהוא מחפש. ידעתי שיש לו חברה ושיש בינהם מתחים. הוא היה מדבר על זה. אמרתי לו שישכח מלעשות ממני זו שהוא נמצא איתה בזמן שהם בריב. המתח בינינו היה נוראי. היינו 'הולכים מכות' במסדרון, הוא היה אומר לי שאני מטורפת ומופרעת, כל האנרגיות שם היו קשות מאוד. הרי פעם אהבתי אותו. כבר עברתי כמה וכמה תקיפות מיניות לפני זה, הכניסו לי מכות מפה ועד להודעה חדשה, לא ידעתי מה לעשות במצב הזה. הייתי כל כך במצוקה. הייתי מדברת אל הקירות אל העציצים בנוכחותו מרוב לחץ, כי לא יכולתי להתמודד עם ההשפלות והאווירה האלימה ששררה בינינו כל הזמן. כבר הייתי כל כך מוכה, שרק חיכיתי שזה ינחת עליי. מה שזה לא יהיה. לא רציתי שהוא יבוא, פחדתי. והוא היה מגיע הייתי שומעת אותו עולה במדרגות, וידעתי שהנה הסיוט מתחיל, ההורים שלי ברוב המקרים לא היו בכלל בבית. הייתי כל כך חסרת אונים. ואז זה הגיע, מלרכב עלי ולקפל לי את הגוף ככה שאני לא יכולה לזוז או לנשום, ללכת איתי מכות, ולהשפיל אותי, הוא העביר מהלך – נתן לי הרצאה שלמה על זה שאף אחד בחיים לא ירצה לשכב איתי. הוא ידע שאני בתולה. הוא ידע שאני על גלולות (זה כבר סיפור אחר – על איך את הבעיות שלי היה מאוד נח לקשר לpms במקום לעובדה שאני עוברת התעללות במשך שנים… ), אז הוא הרשה לעצמו. בסוף ההרצאה האיומה והמשפילה הזו, הוא הטיח בי – 'את רוצה זין?' אני הטחתי בו בחזרה בכל הארסיות והגועל שהצלחתי לגייס ' כן בטח' – זה לא היה כן. בשום אופן לא. אבל זה כל מה שהוא היה צריך, רק לשמוע את המלה כן. לא את הטון. לא את הכעס שלי. כלום. אין לי מושג איך זה קרה, אני משערת שהדיסוציאציה נכנסה לפעולה וניתקה אותי, פתאם מצאתי את עצמי על המיטה, הוא עומד מולי ואני רואה את הכלי שלו זקוף, אדום, נפוח, גדול, מפחיד. בחיים שלי לא ראיתי ככה זיקפה מולי. בתוך האימה המשתקת הזו חשבתי לעצמי – אלוהים, איך הדבר הענק הזה ייכנס אלי?!, הוא הוריד לי את המכנסיים. אבל לא ניסה מיד לחדור. קודם הוא נגע לי בגוף. מה שכל כך נורא זה שהוא נגע בי במקומות שהוא נגע בי בעבר, באופן שהוא נגע בי בעבר כמה שנים קודם, כשהיינו יחד וזה היה כל כך נעים וכיפי. והוא ידע איך לגעת בי. וגם הפעם זה היה נעים לרגע קצר אחד. ואז הוא ניסה בכח לחדור אלי. הנרתיק שלי ננעל, נסגר, ולא נתן לו להכנס, אני לא הייתי שם, הפנים שלי הופנו כלפי הווילון האפור האטום על החלון שלי, מקשיבה לאבא שלי מסתובב בחוץ, עובד, צועקת אליו בתוך הראש, איך לא שומע מה עושים לי, איך הוא לא יודע שרע לי כל כך, ואני לא יכולה לזוז. התגובה הראשונה שלי לחדירה הראשונה הייתה לצעוק אאוו – זה כאב כל כך , ואז הנתק חזר והווילון האפור, הוא לא הפסיק הוא המשיך לנסות שוב ושוב, לא מודע בכלל לזה שצעקתי, שהוא מכאיב לי, עד שהוא התייאש, שהוא לא יכול להכנס. ואז הוא הפסיק. התחלתי לצחוק בהיסטריה. אמרתי לו שזה לא נורא. קיוויתי שלעולם לא אראה אותו יותר.

זו הייתה הפעם הראשונה שלי.

כתבתי לו מכתב, שאני לא רוצה לראות אותו יותר, הוא ישב מולי בחדר, שוב, מאשים, לא מבין מה הוא עשה לי רע, מתווכח. אבל לא הייתי מוכנה לנהל איתו את הדיאלוג הבכייני והמניפולטיבי הזה יותר. איך שהוא סובב את הדברים שאני לא בסדר, שאני מעליבה אותו. שאני פוגעת בו. "למה את פוגעת בי?" זה מה שהיה לו להגיד לי. אמרתי לו שילך. כעסתי. וזה לא היה לי קל. הוא כמעט שבר אותי. אבל הצלחתי לעמוד בלחץ, ולגרש אותו מהחדר שלי.

כשהייתי בי"ב הוא היה בשנת שירות בחיפה, יחד עם חבר ילדות מאוד טוב שלי (שהפך להיות בן זוג שלי תקופה ב 95), ניק קייב בדיוק הגיע להופעות הראשונות שלו בארץ, ונסעתי לשם, לראות את ההופעה. א. היה חולה. הייתה לו חברה מהקבוצה שגרה שם. הוא קיטר על זה שאני נמצאת שם, כי הוא ידע שסיפרתי לחברים שלו ולעוד אנשים שהוא אנס אותי (הם לא עשו עם זה כלום, לאף אחד לא היה אכפת, או שפשוט לאף אחד לא היה את הכלים להתמודד עם זה). מאז לא ראיתי אותו יותר.  בקיץ 94 גרתי במרתף מטונף ליד התחנה המרכזית בת"א, התעסקתי עם המוסיקה שלי, ושרתי שירים באנגלית על האונס והתקיפות שעברתי, הייתי במצב הזוי לחלוטין, מלאה בכעס, דיסוציאטיבית לחלוטין, אבל יודעת שהוא אנס אותי ושזה הורס לי את החיים, הרמתי אליו טלפון להתעמת איתו אחת ולתמיד, כהרגלו התגובה שלו הייתה – בשביל מה צלצלת? בשביל להרוס לי את החיים עוד יותר, מסתבר שרצו להוציא אותו מהצבא או משהו בסגנון, אמרתי לו שהוא אנס אותי, הוא כמובן התווכח איתי שרציתי את זה, שאמרתי לו כן. הוא היה בתפקיד המסכן בשיחה הזו. עוד הצליח לסחוט ממני קצת אמפטיה למצבו האומלל.

עברו כל כך הרבה שנים מהפעם האחרונה שראיתי את א. פנים מול פנים, שכל מה שנשאר ממנו זה דימוי מפלצתי, נגזרת של ההשפלות והאונס.שלשום, חיפשתי את השם שלו בפייסבוק. והוא אכן שם. יש תמונה שלו איך שהוא נראה היום. שכחתי כמה שהוא יפה. לא הייתם מנחשים לרגע. לשנייה עברה לי בראש המחשבה – אולי הוא השתנה. אולי הוא למד מהטעויות שלו. אולי הוא התבגר. הוא מעולם לא ביקש ממני באמת סליחה. זה היה מוזר להתבונן בתמונה שלו. אני עדיין חושבת שהוא נראה טוב, אפילו טוב מאוד. זה המעשה שלו היה כל כך מכוער. איך אמרתי היום לאמא שלי – לפחות זה, אם הוא היה מכוער יש סיכוי שזה היה עושה את זה עוד יותר זוועתי. הומור שחור….

האמת היא, שברמה מסויימת מתחשק לי לסלוח לו. אני לא רוצה אותו יותר בתוכי. הוא אולי לא הצליח לחדור לנרתיק שלי עד הסוף, אבל לנשמה כן. לתודעה כן. לאמיגדלה. זה יצר אונס אחד מתמשך. ואני לא רוצה את זה יותר. הייתי בת 17.5 כשהוא אנס אותי, עברו מאז  בדיוק 17.5 שנים.  הגיע הזמן להניח את זה מאחורי, ולהמשיך הלאה.

א.

אני מקווה שהחיים שלך יותר טובים. יש מספיק סבל בעולם הזה. עצוב לי שקרה מה שקרה. אף אחד מאיתנו לא הצליח להתמודד עם זה. אני לא יודעת אם אתה הצלחת לסלוח לעצמך על איך שהתנהגת. בסופו של יום, אתה חי עם הידיעה הזו כל השנים האלה בדיוק כמוני. אני רוצה ללכת הלאה. הספיק לי. מיציתי. עשית טעות. הרבה טעויות. היינו צעירים וחסרי נסיון. החיים של שנינו היו קשים. אפילו מאוד. זה התחיל מרצון תמים לחלוטין להיות בקשר אנושי בתוך כל הכאוס הזה. וכל אחד מאיתנו נפל אל המקום שהוא מכיר. אהבתי אותך, הזדהיתי עם הכאב שלך כל כך. רציתי לחמול עליך אז, כפי שלא חמלו עליי. ראית בך חלקים ממני. את הפגיעות וחוסר האונים. רציתי לאהוב אותך. רציתי לאהוב. זה הכל. מה שעשית היה כואב ואכזרי וקשה ופוצע. ובכל זאת, כשהסתכלתי על התמונה שלך, זכרתי שפעם אהבתי אותך, וידעתי גם למה. כי ראיתי את הטוב שבך. וזה מה שעושה את זה כל כך עצוב. וזה גם מה שעוזר לי להשתחרר ממך סוף סוף.

אני מאמינה שאתה נבון ובוגר מספיק בשביל להתמודד עם האמת הזו. אני מקווה שתוכל לסלוח לעצמך. זה קשה. רגשי האשמה והבושה כל כך קשים. כולנו מסתובבים פגועים בעולם הזה, ולכל אחד מאיתנו יש את האפשרות להגאל מהסבל הקיומי הזה, דרך מוכנות להכיר בעובדה שאנחנו פשוט אנושיים. יש לנו כח אדיר בידיים, ואחריות לבחור איך להשתמש בו – לטוב או לרע. וגם הרע, המכוער המכאיב הם חלק מהחיים שלנו, חלק מהיותנו אנושיים. אם היו שואלים אותי לפני שבוע אם אי פעם אוכל לסלוח לך, לקבל את היותך אדם, הייתי מגיבה בנחרת בוז. אבל די לי.

היה בטוב, סלחתי לך,

לך לדרכך

whisper

אני כל כך רוצה שיהיה לי טוב. אני כל כך רוצה לאהוב ולהיות נאהבת.
סוף סוף אני מוכנה לראות את מי שאני באמת באדם שמולי ולא את
ייצור הביבים, הצל. כל כך התאמצתי לצאת מזה, להצליח להתמודד
עם ייצור הביבים שהוא יבלע בתוכי ולא אני בתוכו. והנה זה מתחיל לקרות.
הפעם כשזה ייקרה, זו תהיה הפעם הראשונה שלי – הפעם הראשונה
שאעשה אהבה. אני יודעת.

כשההורים שלי מחבקים אותי, הם נוכחים בחיבוק, ואני מרגישה אותם
כמה הם אוהבים אותי, כמה הם רכים איתי, כמה הם מגוננים עלי באהבתם.
אבא שלי חיבק אותי לפני כמה ימים כשבכיתי, חיבוק של אב גדול רחום
אוהב ובוטח. זה היה נפלא. הוא שם את היד הגדולה שלו על הראש שלי
וכרך את ידו השנייה מסביבי, הנחתי את ראשי על חזהו, והדמעות זלגו
על חולצתו. הוא ליטף את שערי. והרגשתי בטוחה ואהובה כפי שלא
הרגשתי מעולם.

הפסיכולוגית שלי אמרה היום משהו מאוד מאוד חכם ונכון:
הלידה שלי הייתה מאוד טראומתית כל מה שקרה אחר כך היה פשוט
כדור שלג.

אז הנה השלג נמס, ואנחנו כבר לא מתדרדרים קפואים במדרון.

מחכה לרגע הנכון.

וכן,

יש חיים,

יש חיים נפלאים,

אחרי האלימות המתמשכת.

כדברי הBorg , אין ספק שבמקרה של הנטבוק החדש שלי אכן I'm ready to be assimilated

oh yes oh yes oh yes!

מישהו אמר סובלימציה?

מעבר לזה אני עסוקה מאוד בהנמסות טוטאלית מ  wild is the wind

בביצוע המרטיט עד אין קץ של David Bowie. רומנטית חסרת תקנה, אני. הנה אמרתי את זה

כן, עם המחשב גם חזרו עוד כמה אלמנטים לחיים שלי כמו כל הדיסקים שלי שהיו מאוחסנים….

אכן  Resistance is futile (בניגוד לכל התחזיות שלי כשפתחתי את הבלוג הזה ), החיים בוערים בי

ביתר שאת. מזל שחזרתי לעשות ספורט, אחרת לא היה לי איך לנתב את כל האנרגיה הזו. במיוחד כשאני יושבת שעות וקוראת כל מיני מדריכים טכניים למיניהם במשך שעות. זה מה שקורה שעוברים לvuze ולwindows 7 שמפתיעה לטובה. האמת היא שעם הנסיון שלי בהוראה ומחשבים, התחלתי לגלגל בראש את הרעיון של להתעסק בתמיכה טכנית. אולי להוציא את אחת מהתעודות האלה (עוד לא החלטתי איזה…, זה עושה לי טוב למח כל הנתונים האלה. גם טוב לגוף, הפעילות המנטלית הזאת מחייה אותי. הייתי מנותקת כל התקופה כל כך חזק, אך ורק פנימה ופנימה ופנימה. המח שלי  התנהל על פלטפורמה יונגיאנית לגמרי…

כמה טוב לנשום שוב.

כמה טוב לחזור לחיים.

מחכה לרגע שאוכל להושיט יד.

על קצות האצבעות

אני טופפת

מציצה מהחרך

מחכה למתקפה

הנה האמיגדלה אוספת נתונים

עכשיו אני מופצצת

מותקפת מבפנים

הוא מחבק אותי בכל החדרים

חולה ומסוכן

ולא על כדורים

ושוב במסדרונות

פנים די מוכרים
כולם

כולם

גברים