31 דצמ' 2009
כשהחרדה מתחפשת לייסורים – אני מפתחת פטיש למותק?!
המחיר של ההתקדמות, כבד למדי. אני משתדלת ללמוד להתמודד עם הראקציה הקשה של הצעדים החדשים. החרדה מתחפשת לייסורים, ולוקח זמן לזהות אותה מאחורי התחושה של היד בעלת טופרי השטן שקורעת את ליבי מחזי באבחה אכזרית. לא מוצאת את מקומי. בבקרים, אני מתעוררת אל תוך עייפות לא ברורה. הבדידות מחשבת לפשוט את עורי מעליי, ושוב אני מוצאת את עצמי עם האצבע בפה, העיניים בוהות אל חלל האוויר במבט המזוגג של תינוקת שנרדמת בעיניים פקוחות. הגיטרה ביד ימין שאוחזת בה כאילו הייתה בובת קש, ואני נשכבת על הספה, בפישוט איברים, והיא איתי, ועדיין האצבע בפה ממשיכה להימצץ בעוד אצבעות היד הנותרת מלטפות את המיתרים בריתמוס קבוע, אותו ריתמוס שבו הייתי פעם מזמן מעבירה את קצה השמיכה הקריר בין אצבעותי, הלוך ושוב, מתענגת על המגע הקריר, המלטף, לבד לפני השינה, כשהאור הכתום הקטן המרצד שומר עליי ללא הצלחה מחרדות הלילה.
הרגליים שלי מחבקות את הגוף שלה, כאילו הייתה מאהבת אבודה, הבדידות קורעת אותי לגזרים, המוסיקה ממלאה אותי באנרגיה מתפרצת, ואין לי פתח מילוט, ולא מוצא, ולא קהל, רק את מותק, במשובה של רגע אני מתכופפת כלפיה נוגעת עם פי במיתרים שמעל הפתח השחור שלה, משרבבת לשון, לטעום את המיתרים המתכתיים, ואז זה מכה בי בעוצמה מהממת – הריח, לעזזל, הריח כל כך דומה לריח של נגה. כן. הריח של השיער והעור של נגה, שהיה מטריף את דעתי כל כך. ואולי, אולי זו רק העובדה שהיא מאהבת ולא מאהב, אני מוציאה את הלשון, ומקשיחה אותה ומנגנת על המיתרים, וזה כל כך מצחיק, כל כך מצחיק. הגבול הזה שנפרץ, מתוך המצב המוטרף הזה, והתשוקה החודרת הנוראה למגע, שאין לה מענה, רק עץ ומתכת, וצליל, וגוף מתגמש מתפתל, ברכות – הגוף שירשתי מאימי שהייתה נערת גומי, אני אוחזת בקצות הבהונות ומרימה את הרגל כלפי הראש, בתנועה של יוגי, אני לבד, ואין מי שיבקר, שיאמר שאסור, שיתבונן במבט מצמית חושים וגוף ונשמה, שאז תנועותי מחושבת עד אימה, ולא פיתול, ולא שרבוב שפתיים, ולא חריצת לשון, ולא נענוע אגן, ולא פישוק רחב וגב מתקשת וחזה שעולה ויורד בנשימה כבדה, מתקצרת. לא. רק תנועה גמלונית מחושבת של אישה ובושה.
המחיר של ההתקדמות, כבד למדי. אני משתדלת ללמוד להתמודד עם הראקציה הקשה של הצעדים החדשים. החרדה מתחפשת לייסורים, ולוקח זמן לזהות אותה מאחורי התחושה של היד בעלת טופרי השטן שקורעת את ליבי מחזי באבחה אכזרית. לא מוצאת את מקומי. בבקרים, אני מתעוררת אל תוך עייפות לא ברורה. הבדידות מחשבת לפשוט את עורי מעליי, ושוב אני מוצאת את עצמי עם האצבע בפה, העיניים בוהות אל חלל האוויר במבט המזוגג של תינוקת שנרדמת בעיניים פקוחות. הגיטרה ביד ימין שאוחזת בה כאילו הייתה בובת קש, ואני נשכבת על הספה, בפישוט איברים, והיא איתי, ועדיין האצבע בפה ממשיכה להימצץ בעוד אצבעות היד הנותרת מלטפות את המיתרים בריתמוס קבוע, אותו ריתמוס שבו הייתי פעם מזמן מעבירה את קצה השמיכה הקריר בין אצבעותי, הלוך ושוב, מתענגת על המגע הקריר, המלטף, לבד לפני השינה, כשהאור הכתום הקטן המרצד שומר עליי ללא הצלחה מחרדות הלילה.
הרגליים שלי מחבקות את הגוף שלה, כאילו הייתה מאהבת אבודה, הבדידות קורעת אותי לגזרים, המוסיקה ממלאה אותי באנרגיה מתפרצת, ואין לי פתח מילוט, ולא מוצא, ולא קהל, רק את מותק, במשובה של רגע אני מתכופפת כלפיה נוגעת עם פי במיתרים שמעל הפתח השחור שלה, משרבבת לשון, לטעום את המיתרים המתכתיים, ואז זה מכה בי בעוצמה מהממת – הריח, לעזזל, הריח כל כך דומה לריח של נגה. כן. הריח של השיער והעור של נגה, שהיה מטריף את דעתי כל כך. ואולי, אולי זו רק העובדה שהיא מאהבת ולא מאהב, אני מוציאה את הלשון, ומקשיחה אותה ומנגנת על המיתרים, וזה כל כך מצחיק, כל כך מצחיק. הגבול הזה שנפרץ, מתוך המצב המוטרף הזה, והתשוקה החודרת הנוראה למגע, שאין לה מענה, רק עץ ומתכת, וצליל, וגוף מתגמש מתפתל, ברכות – הגוף שירשתי מאימי שהייתה נערת גומי, אני אוחזת בקצות הבהונות ומרימה את הרגל כלפי הראש, בתנועה של יוגי, אני לבד, ואין מי שיבקר, שיאמר שאסור, שיתבונן במבט מצמית חושים וגוף ונשמה, שאז תנועותי מחושבת עד אימה, ולא פיתול, ולא שרבוב שפתיים, ולא חריצת לשון, ולא נענוע אגן, ולא פישוק רחב וגב מתקשת וחזה שעולה ויורד בנשימה כבדה, מתקצרת. לא. רק תנועה גמלונית מחושבת של אישה ובושה.
מאת whisper נושאים 
אהבה, אובייקט מעבר, דיסוציאיציה, יוגה, מיניות, ראקציה 
אין תגובות »
שאם זה יסתדר גם אפשר יהיה לרוץ איתה הרבה שנים. כי זה קלסיקות. (לשיר אותן מול קהל חלמתי כבר בגיל צעיר מאוד).
(זה הכי קרוב לנשיקה שאני אגיע הלילה… )
(כן כן בהחלט, אמוטיקון של לשון אדמדמה – כמה פוליטיקלי קורקט… )
