31 ינו' 2010
מסתבר שחוש ההומור שלי פועל ביחס הפוך לכמות הביגוד…
סוף סוף התקיים סשן הצילום המיוחל עם אליסיה המוכשרת והמופלאה עד מאוד. נהניתי מכל רגע, הבגדים עפו לעזזל כמו כלום, והרגשתי כל כך טוב בתוך העור שלי, כאילו נולדתי ככה ( היי, רגע, אכן כך נולדתי -עירומה לחלוטין, מוזר).
איזה אושר, איזו חוויה מרטיטה ומעוררת. איזו תחושת שייכות מופלאה. אליסיה מחזיקה את המצלמה מולי, ואני פשוט פורחת, עוברת ממצב רגשי למצב רגשי בקלות מפתיעה כל כך. מעירום, לבגד ים ,לשמלה ושוב לעירום. מישיבה, לשכיבה, לעמידה, לכריעה, לפיתול. מדמות לדמות, מתנועה לתנועה, והכל בזרימה שלווה ומהירה, ואנחנו שותקות ומדברות, לפעמים מילים קצרות מכוונות לפעמים רעיונות שלמים וצחוק, והקומפוזיציות נבנות ומצטלמות במין בשלות פשוטה כל כך, נכונה כל כך, מדוייקת כל כך, כי אני מוכנה ומתמסרת ויודעת את עצמי ומאפשרת למצלמה לדעת אותי בחופשיות מענגת.
ככל שזווית הצילום יותר גרוטסקית, כך שתינו מתמוגגות מאושר – כי זה כל כך מצחיק, ומלא קריצה ובדיחות הדעת. לרגעים אני פשוט מתפוצצת מצחוק, כי אין מצב שאקח את הפוזות הקלישאתיות הללו ברצינות, כן, אני מודעת לעצמי מאוד, יודעת בדיוק מה לתת למצלמה, וכל כך לא אכפת לי, וכל כך טוב לי בתוך העור שלי, בתוך האור של החלון, של הספוט, של העיניים של אליסיה, של הסטודיו, שההנאה הצרופה הזו מפוגגת כל שביב של מחשבה מיותרת והחושים שלי מתמלאים בתחושות המגע של הרקע, של החום, של הבד, של העור, של האין תחתונים, של הריח שלי שממלא אותי כי אין דבר שמכסה וחוסם את הקיום הנושם של הגוף האנושי החי הזה, שהוא אני. ואני נפתחת ומתפתלת ומשתבללת חליפות, מסתתרת ונחשפת ומשנה זוויות, וטוב לי, כל כך טוב ונעים וחם וגועש ורוגע ומרגש ונוגע.
כל כך הרבה שנים חלמתי בתוכי, ותכננתי, והתאמנתי עם עצמי ולעיתים עם אחרים, והיה לי ברור, כל כך ברור, שאני מדברת את השפה הזו, שהשפה הזו זועקת מתוכי ללא קול וללא מענה, ומענה אותי ואני אותה בעיכובים הרבים, בדחיות האין סופיות של ההתבגרות. משום שלא הרשיתי לעצמי להחשף כל עוד אין קרקע יציבה מתחת לרגלי, כל עוד אני יודעת שאינני חזקה, שאני תלויה באישור האחר, באהבת האחר, שהדיוק ממני והלאה כי הפחד וההצמדות מנווטים אותי שוב ושוב אל הביבים.
הו, הפירות הבשלים, מתוקים הם כל כך וערבים לחיכי עד מאוד, שהשכלתי להמתין ולחכות ולא לאוכלם בוסריים וקהים גם אם נדמה היה שעוד רגע יבאישו.
(רגע, איפה כאן חוש ההומור בדיוק – זו אותה הכתיבה הרצינית כל כך. והביגוד שאיננו, מה עם מה שנותר בלעדיו? סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות, בתקווה שליצפות בפלא תיזכו על קירות גבוהים מוארים באולם רחב ידיים. עוד חזון למועד).
סוף סוף התקיים סשן הצילום המיוחל עם אליסיה המוכשרת והמופלאה עד מאוד. נהניתי מכל רגע, הבגדים עפו לעזזל כמו כלום, והרגשתי כל כך טוב בתוך העור שלי, כאילו נולדתי ככה ( היי, רגע, אכן כך נולדתי -עירומה לחלוטין, מוזר).
איזה אושר, איזו חוויה מרטיטה ומעוררת. איזו תחושת שייכות מופלאה. אליסיה מחזיקה את המצלמה מולי, ואני פשוט פורחת, עוברת ממצב רגשי למצב רגשי בקלות מפתיעה כל כך. מעירום, לבגד ים ,לשמלה ושוב לעירום. מישיבה, לשכיבה, לעמידה, לכריעה, לפיתול. מדמות לדמות, מתנועה לתנועה, והכל בזרימה שלווה ומהירה, ואנחנו שותקות ומדברות, לפעמים מילים קצרות מכוונות לפעמים רעיונות שלמים וצחוק, והקומפוזיציות נבנות ומצטלמות במין בשלות פשוטה כל כך, נכונה כל כך, מדוייקת כל כך, כי אני מוכנה ומתמסרת ויודעת את עצמי ומאפשרת למצלמה לדעת אותי בחופשיות מענגת.
ככל שזווית הצילום יותר גרוטסקית, כך שתינו מתמוגגות מאושר – כי זה כל כך מצחיק, ומלא קריצה ובדיחות הדעת. לרגעים אני פשוט מתפוצצת מצחוק, כי אין מצב שאקח את הפוזות הקלישאתיות הללו ברצינות, כן, אני מודעת לעצמי מאוד, יודעת בדיוק מה לתת למצלמה, וכל כך לא אכפת לי, וכל כך טוב לי בתוך העור שלי, בתוך האור של החלון, של הספוט, של העיניים של אליסיה, של הסטודיו, שההנאה הצרופה הזו מפוגגת כל שביב של מחשבה מיותרת והחושים שלי מתמלאים בתחושות המגע של הרקע, של החום, של הבד, של העור, של האין תחתונים, של הריח שלי שממלא אותי כי אין דבר שמכסה וחוסם את הקיום הנושם של הגוף האנושי החי הזה, שהוא אני. ואני נפתחת ומתפתלת ומשתבללת חליפות, מסתתרת ונחשפת ומשנה זוויות, וטוב לי, כל כך טוב ונעים וחם וגועש ורוגע ומרגש ונוגע.
כל כך הרבה שנים חלמתי בתוכי, ותכננתי, והתאמנתי עם עצמי ולעיתים עם אחרים, והיה לי ברור, כל כך ברור, שאני מדברת את השפה הזו, שהשפה הזו זועקת מתוכי ללא קול וללא מענה, ומענה אותי ואני אותה בעיכובים הרבים, בדחיות האין סופיות של ההתבגרות. משום שלא הרשיתי לעצמי להחשף כל עוד אין קרקע יציבה מתחת לרגלי, כל עוד אני יודעת שאינני חזקה, שאני תלויה באישור האחר, באהבת האחר, שהדיוק ממני והלאה כי הפחד וההצמדות מנווטים אותי שוב ושוב אל הביבים.
הו, הפירות הבשלים, מתוקים הם כל כך וערבים לחיכי עד מאוד, שהשכלתי להמתין ולחכות ולא לאוכלם בוסריים וקהים גם אם נדמה היה שעוד רגע יבאישו.
(רגע, איפה כאן חוש ההומור בדיוק – זו אותה הכתיבה הרצינית כל כך. והביגוד שאיננו, מה עם מה שנותר בלעדיו? סבלנות, סבלנות ועוד סבלנות, בתקווה שליצפות בפלא תיזכו על קירות גבוהים מוארים באולם רחב ידיים. עוד חזון למועד).
מאת whisper נושאים 
אהבה, גוף נפש, החלמה 
אין תגובות »
(כן, כן אני יודעת – איזה מעבר חד ומה פתאם אני מפריחה כאן נשיקות… )
לכל אלה שהושיטו יד אל המקלדת ואליי בתוך המצוקה הקשה שהייתי בה בלילה.