כן, הנה – זה המשפט שמלווה אותי מיום שאני זוכרת את עצמי מול בני המין השני. אני משערת שזו החווית בסיס שלי, שאם אני אהיה טובה וחמודה וכל זה. והעובדה שאני כל הזמן בעמדת נחיתות. אני כל הזמן צריכה להוכיח כמה שאני טובה. ואני כל הזמן מרגישה את החוסר אונים הזה. ואני לא מצליחה לצאת מהדפוס הזה.
כיוון שגדלתי בסביבה שכל מה שעשיתי לא גרם לשום תגובה חיובית והדרישות ממני היו להגיע לאיזה סוג של מצויינות ערטילאית לחלוטין ככה שאין אצלי שום קישור בין פעולות ספיציפיות לחיזוק חיובי חוץ מהדרישה להיות טובה מלאת הכרת תודה ומושלמת – בחוויה הבסיסית שלי אני צריכה להצליח לאהוב כל כך כדי שמישהו יאהב בתוך הסיטואציה. וואוו, מאיפה יצא המשפט הזה? זה חדש. תובנה חדשה נולדה.
וואוו, איזו התרגשות. איזו התבהרות. איזה כיף. אני כל כך מקווה שזה יעזור לי להשתנות. עד היום ראיתי את התבנית הזו בהקשר של הפאן הטיפולי שלי. האופן שבו כל כך היה טבעי לי לשבת עם ילדים ובשיא הסבלנות להסביר וללמד אותם, בלי ביקורת, עם חיוך והרבה משחק. כי כל כך רציתי שיתייחסו אלי ככה, ואני כל כך רגישה לאנשים כאינדבידואלים שזקוקים למרחב מקבל. אבל לא קלטתי עד כמה אותו דבר בא לידי ביטוי אצלי גם ברמה של קשר רגשי בין גבר לאישה. נדמה לי שאני לא נותנת מקום בכלל לתת לי. אני כל כך חרדה שישאר חלל, ואז שוב אני אמצא את עצמי נטושה ולא אהובה. לא מאמינה שיש סיכוי בכלל שיירצו אותי בלי שאני אתאמץ ואוכיח את עצמי כל הזמן. אוף.
רק בדבר אחד בחיים שלי אבא שלי תמך. וזה במוסיקה. לימדתי את עצמי לנגן על המפוחיות שלו כשהייתי בכיתה ז'. אפילו הופעתי עם המפוחית בתור המלווה של הריקוד המטופש במסיבת בר מצווה המטומטמת של הכיתה עם ההורים. כשרצחתי את הגיטרה הראשונה שלי הוא מיד קנה לי גיטרה חדשה. פעם אחת הוא אפילו אמר לי משהו על שיר שלי שהוא שמע אותי מנגנת באחד החדרים לפני 12 שנה. הוא אמר שיש לזה קצב של מארש. עד היום אני זוכרת. זה הפתיע אותי לגלות שהוא בכלל מקשיב.
החיים שלי מתנהלים בתוך בועת פנטזיה כל כך חזקה כי זו הייתה הדרך שלי לשרוד. זה משחק כיפי אבל המציאות מרסקת אם לא מתמודדים איתה במקביל. זו תנועה כל כך עדינה כל הזמן. ואני כל כך קיצונית ונסחפת שהתנועה העדינה הזו לא מתרחשת בכלל. שוב יצאתי לצייד מכשפות. הוי. ובתוך כל זה שניהם כל היום פה ואני מתגעגעת למותק נואשות. להירגע קצת בנגינה. ואי אפשר. וגם לזוז אי אפשר בגלל השבר הליכה. אני צריכה למצוא איזו דרך אחרת להתמודד כרגע. אולי אני פשוט אשב לפסל. כבר המון זמן לא פיסלתי. ואז האצבעות שלי ירגעו קצת. במצבים האלה אני פשוט חייבת להיות בעשייה והפיסול בניגוד להקלדה הוא סוג של מגע מנחם מאוד. ממלא. מאזן. עכשיו השאלה היא אם לצלוע ברחבי הבית ולאסוף את הקרמיקל המים והמשטח פיסול לספה, או לחכות שהם יתעוררו ולבקש שיביאו לי אותו בשביל לא לאמץ את הרגל… דילמה.
אני כזאת אמנית מיוסרת בחיי. טוב, לפחות הצחקתי את עצמי.
מקווה לטוב.
מקשיבה לעצמי שרה את השיר הסודי שלי. מה שמבאס זה שאני לא מצליחה למצוא פה דרך להקליט את הפלייבאק, כי שינו פה את הקונפיגורציות ממה שהיה פעם, ודווקא מה שמגניב שהפאנל של הסאונד מגיע עם אפקטים ממש טובים של כל מיני סוגים של ריוורב, מה שמשדרג כל הקלטה הכי מעפנה למאסטרפיס. והם מאוד מדוייקים – אם יכולתי להקליט ת'פלייבק יחד עם אחד מהם זה היה מעולה. כי הריוורב של החינמיות גרוע. אוף. לא מבינה למה אני לא עושה מה שצריך כדי לבנות לעצמי סוג של ערכת הקלטות סבירה. בכח אני תוקעת את עצמי לא להתקדם. לאורך השנים כל פעם שחשבתי להשקיע בציוד הקלטה בסיסי אבל איכותי תמיד, אבל תמיד לא עשיתי את זה בסופו של דבר. וזה כל כך חבל. מסתבר שמי שמדכא אותי הכי הרבה זו אני. גם כל פעם שהייתה לי הזדמנות ללכת ללמוד סאונד במסגרת השיקום של הביטוח לאומי, הייתי מסתכלת על וקוראת על הקורסים, הבית ספר של לסאונד של יואב גרא עד כמה שזכור לי נמצא אפילו בתוך הקלסר של האפשרויות שאחת מהעובדות של הסוציאליות של השיקום נתנה לי כדי לבחור קורס לשיקום. הסתכלתי, אמרתי לעצמי שאני לא שווה כלום ואין לי מה לחפש שם, שאני אכשל, ושזה רעיון רע. וככה כל פעם שהיו מדברים איתי על שיקום לאורך השנים, זה תמיד הדבר הראשון שעובר לי בראש, ואני מיד עושה הכל להדחיק ולשכוח מזה.
אני פשוט צריכה למצוא דרך לבנות לעצמי סביבת הקלטה שיהיה לי חופש להכנס אליה בכל רגע ורגע. זה מה שיעשה אותי מאושרת. סטודיו משל עצמי. לא זוגיות, לא חיבוק, לא הופעות – סטודיו משל עצמי. יופי, שוב דפוס ה" או זה או זה" מה יש? אי אפשר גם חופש יצירתי וגם קשרים משמעותיים עם אנשים, וויספר? אי אפשר?
מצידי, לחיות בדירת סטודיו שהיא באמת סטודיו. לא זקוקה ליותר מזה. רק שהחרדות שלי ישאירו את זה לעולם בגדר חלום. אני כל כך רוצה להיות עצמאית. לחיות עם עצמי ולעבוד על האמנות שלי כל היום. במקום הזה התקדמתי מאוד. אני קמה כל יום ומיד מתיישבת לכתוב. כשאפשר לנגן אני מנגנת, וחזרתי גם ליצור מוסיקה. אני גאה מאוד בעצמי. שאפתי אל המקום הזה של אחריות על סדר היום שלי, עשייה מתמשכת בתוך מסגרת שבניתי לעצמי בעצמי בלי תלות במסגרת חיצונית, והצלחתי לממש את זה. הצעד הבא הוא באמת לעבור לחיות בתוך הסטודיו של עצמי ולעלות רמה בעשייה. הכמות קיימת, הגיע הזמן להתמקד באיכות, וההתמקדות הזו תעשה רק על ידי עשייה אינטנסיבית יותר במרחב חופשי יותר. אני חייבת להתמקצע, זה כבר לא מספק אותי. אני חייבת לעבור לשלב הבא. פשוט חייבת.
וזה לא החוצה, אלא פנימה. טוב, לפחות את הצעד הראשון עשיתי. כתבתי על זה. עד היום לא הייתי מסוגלת להודות בפני עצמי בצורך הזה בצורה כל כך ברורה. זה היה בדרגת חלום כמוס ביני לביני. אני באמת מקווה שאצליח לממש את זה, לבנות את זה. וזו מטרה ראויה בהחלט. במיוחד בהתחשב בעובדה שהיום זה טכנית אפשרי.
בהצלחה לי 
מאת whisper נושאים 
אהבה, בעור התוף, החלמה, התקשרות, כללי, משהו לאוזניים, ראקציה 
אין תגובות »
