החיים שאחרי האלימות המתמשכת

מילים אחרונות לפני שהעיניים נעצמות.

הנה התנערתי היטב, ועכשיו שוב שקט וטוב.

משתדלת לשמור על הקיים.

משתדלת לזכור לנשום.

ההתכנסות כל כך עמוקה

שאפילו הגעגוע עמום.

מתוך המקום הזה באה ההבנה

ואני מחייכת חיוך קטן לעצמי

הנה – אפשר כבר ללכת לישון

כל המחשבות נרדמו

לא צריכה אזעקות

רק שקט

ועיניים עצומות

לא נותר אלא לשבת לנגן וליצור שיר חדש, מתוך חוסר האונים הנורא מול המערכת המעוותת. הרגשתי שמתחיל לבצבץ סוג של melt down, שיתפתי את אמא שלי, התמרמרנו לנו יחד, ובסוף השיחה ביקשתי שתביא לי אוכל כשהם באים בשבת – "אבל אני לא מבשלת כלום, חוץ מעוף בגריל וצ'יפס" "אז תביאי לי צ'יפס, אבל הרבה!" משום מה דווקא זה שביקשתי פינוק כזה גרם לי להרגיש יותר טוב, פתאם קלטתי בעצם כמה זה חסר לי. אני כל הזמן רק נאבקת להתארגן ולהתארגן ולהתארגן, עוד לא הצלחתי להגיע למצב שאני יושבת כאן לאכול כמו בן אדם. נראה לי שכדאי שאני אארגן לעצמי פינת אוכל. זה ממש לא לעניין ככה. התיישבתי לנגן אחרי שכמה ימים די התנתקתי ממותק. מדהים כמה שזה מקרקע אותי. ידעתי שעוד רגע עומד להוולד שיר חדש. הנחתי לו להגיע. ישבתי להקליט, ואחרי הסקיצה הראשונית יכולתי סוף סוף לסדר ת'בית. אני מאוד מקווה שאני אצליח לשמור על האיזון שאני נמצאת בו עכשיו. זה כל כך עדין.

שיר לא קל. סוג של התמודדות עם התסכול של הסיטואציה שאני נמצאת בה עכשיו. מה שמדהים אותי בשיר הזה זו העובדה שאני שומעת כמה שאני חזקה. הדיכוטומיה בין התחושה של הmelt down לביטוי בשיר כמעט בלתי נתפסת. אני שמחה שיש לי את היכולת להתמודד באופן הזה, ועוד יותר שהגעתי עם המוסיקה למקום שבו היא מאזנת אותי ומחברת אותי אל הכוחות שבי ולא להפך.

whisper-Born to be crashed

Born into the world

the cold cold world

born with a sigh

for she already knew and it did become true

she was born to suffer

such a small small child

such a lonely sigh

was born to be crashed

again and and again

by the ignorance of men

crashed

then came the words

they were cold cold words

so bitter and cruel

and she was crashed

but the burden just grew

there was nothing she could do

but to carry on

so she went outside

such a small small child

there was no place to hide

just to be crashed

like a piece of dirt

vandelized and hurt

yes she was crashed

then came the blood

and the cold cold hands

of the lusting men

between her thighs

no they did not care

she was no longer there

for she was crashed

then came the drugs

and the cold cold beds

and the cold nurses hands

thoughts of suicide

lonliness and fear

nothing's getting clear

come and take our drugs

prescriptions, pills,

getting slowly killed

murdered and crashed

murdered and crashed

murdered and crashed

פתאם סוג של סחף של אנשים. משהו התערער בגבולות שלי. אני רואה שבפועל אני מסתגרת. לא קלטתי איפה נגמרת ה'סבבה'. שואלת את עצמי האם אני צריכה לעצור רגע ולקלוט ששוב התחיל כאן דפוס מסוכן שהסמן הראשון שלו הוא הודעה לפיכסולוגית שלי שאפשר לדחות את הפגישה הבאה אם בכלל.

העובדה שאני בעשייה, לא אומרת שאני יכולה להרשות לעצמי פתאם להפסיק לשמור על עצמי – להפך, עצם העובדה שהצלחתי להעלות את עצמי מתהומות שאול היא תוצאה של שמירה שלא הייתה שם עד עכשיו.

שוב צריכה להגדיר גבולות מחדש.

שוב צריכה להתמקד.

טלפונים – לא.

אי מיילים – באופן מנוטר.

בלוג – חופשי.

איפה התחילה נקודת הערעור? יותר מדי פעיליות בבת אחת. עוד לא הסתגלתי. קושי להתמקד במה שבאמת חשוב. אני צריכה להבין שמה שהכי חשוב זו היצירה ולא האינטראקציה עם האנשים שצריכה להיות מנוטרת תדיר אצלי. כל פעם שמתחילים להיות לי גליצ'ים בנושא זה פותח פתח להתנהגויות הגנתיות שיכולות להתדרדר אל דיסוציאציה קשה אם אני לא תופסת את זה בזמן.

נדמה לי שלשם שינוי הבנתי יחסית מהר ושאני מסוגלת לעצור את הדרדור.

אחת ההבנות שהכי קשה לי ליישם כי מאוד לא קל איתה זו ההבנה שבשביל הבריאות הנפשית שלי אני צריכה להיות אגואיסטית באופן כל כך קיצוני שיש סיכוי שהסביבה תחווה אותי כנרקסיסטית מיזנטרופית אקהביציוניסטית. וזה כל כך לא נובע אצלי מהמקום הזה. אני פשוט לא יכולה. יותר מדי פגועה ושברירית כדי לצרוך גירויים חיצוניים באופן רציף. אני חייבת לבחור אותם עם פינצטה. בדיוק בגלל זה אני כל כך זקוקה לבית למוסיקה, למנהל/ת אישי/ת, כך שיהיה חיץ ביני לבין המשאים ומתנים עם החוץ. אני זקוקה לשמירה תמידית. אני זקוקה לסביבה מאפשרת, מרחב בטוח שאוכל להמשיך להתפתח וליצור בו ובכל זאת שיהיה פתח לחשיפה של היצירה שלי לעולם.

אתמול למשל הרגשתי באיזשהו שלב כמו מרכזייה טלפונית – איכשהו אל מי שהיה אמור להתקשר לכאן וגם כאלה שפשוט התקשרו התנקזו אל אותו יום. זה פשוט עושה לי רע.

חוץ מזה בגלל שחזרתי למכבי בנושא הניתוח, שוב מצאתי את עצמי מול סוג של טריקת דלת, וזה מעלה לי ת'סעיף. עושה רושם שהקופה לא מעוניינת לבצע ניתוחים כי זה על חשבונה, ואז בעצם מה שקורה זה שיש התנהגות אנושית לכאורה באופן פרטי ואטומה בתוך הקופה שמקבלת יפה מאוד את הכסף ממני באופן קבוע שנים. כמובן שהסיטואציה היא כזו שמי שבמכבי הולכת באופן פרטי לרופאים של הכללית ומי שבכללית הולכת באופן פרטי לרופאים של מכבי – מה שיוצר מצב של יד רוחצת יד, ולאף אחד אין אינטרנס לשנות את זה – להיפך, הקופה מרוויחה מזה שהיא מונעת פרוצדרות, ואת זה היא עושה בכמה דרכים – אי ידוע על אפשרויות, הצעת אפשרויות שאי אפשר לעשות דרכה, וכמובן שהרופאים מרוויחים כשמגיעים אליהם באופן פרטי לקליניקה, ועוד יותר כולם מרוויחים כשהולכים לניתוח באופן פרטי – בית החולים, ששייך לאחת הקופות כמובן, המנתח וכו' וכו'.

חוץ מזה התקשרה אלי הקואצ'רית וקבענו פגישה ראשונה, וכמובן שזה מיד מעלה אצלי את התגובה הידועה: 'מי? אני?" וזו תגובה איומה. כן, נתק. הפחד שלי מהתקדמות פשוט משתק אותי. לעזזל. אני שוב מתפוררת קלות. רק קלות. עושה רושם שכדאי שאני פשוט אקח את מותק, אשב לנגן, להקליט, לרשום את הכוס היומי, לתת איזו הצצה בספר ולהפסיק לחשוב.

לעזזל.

הריון מבחינתי זו סכנת חיים, ברור לגמרי שאני צריכה לעבור קשירת חצוצרות, והקופ"ח המזדיינת עושה הכל בשביל לנפנף אותי – זה מוציא אותי מדעתי, זה מרתיח, ובעיקר מייאש, ברור לי לגמרי שאם אני אכנס להריון יש סכנה להתמוטטות כוללת של כל המערך הנפשי שלי. כל המצב שאני נמצאת בו הוא תוצאה של הזנחה של המערכת, הניתוח הזה הוא המעט שמערכת הבריאות יכולה לעשות כדי לתקן את הנזקים המתמשכים הפיזיים והנפשיים שהם גרמו לי בהתעלמות הגורפת שלהם לאורך השנים והטיפול הכושל והרשלני. למה אני צריכה להמשיך לחיות עם כל הדאגות האלה כל הזמן – די, יש פתרון וברור שהוא נחוץ, ואני מוצאת את עצמי כל הזמן שוב ושוב מול אטימות.

לא סבלתי די? לא מגיע לי חיים חופשיים? הרי בסך הכל מה שאני עושה אני עושה בשביל לצמצם את היותי נטל על המערכת ולהחלים – למה אתם עושים הכל בשביל למנוע ממני את הסיכוי שלי לחיים טובים יותר, בריאים יותר, מאושרים יותר?

המדינה הזו פשוט חולה, מוציאים הון תועפות על טיפולי הפרייה, אין עוד מדינה בעולם שכל כך מוטרפת ככה. אני פשוט לא מבינה את זה. הם  מעדיפים שאני אעבור הפלות, ולא קשירת חצוצרות. גם הפלה היא סיכון. קשירת חצוצרות עוברים פעם אחת. כל זמן שניתן להכנס להריון אין שום אמצעי שמונע את האפשרות הזו חוץ מהתנזרות – וזה ממש הרצחת וגם ירשת – אחרי כל השנים הארוכות של טיפול ושיקום בעקבות התקיפות והאונסים שעברתי, סוף סוף אני יכולה להנות מסקס, אבל הקופה מעדיפה אותי בסיכון…

נבלות.

יומיים לפני הבלוגולדת בערך הגיע אלי מייל דרך הבלוג ממישהי שהייתה איתי בכת. היא חיפשה אותי בגוגל ומצאה את הבלוג. שמחתי לשמוע ממנה ועניתי לה בחום, אממה – בתשובה חזרה הסתבר לי שהיא עדיין פעילה באיזשהו אופן שם. אמרתי יפה תודה ושלום. עברתי את מנת הסיוטים המתבקשת ולכאורה המשכתי הלאה.

רק לכאורה.

היה ברור לי שהיא תתייחס באיזשהו אופן לצעד שהיא עשתה. היא התייחסה בבלוג שלה שקיים בתוך האתר של הגורואית, מה שהפגיש אותי עם מילים שכתבתי שם לא הרבה לפני ההריון המזוויע – מה שמעיד שמצבי אז היה בכי רע עד מאוד. זה מביש ברמות איומות, לראות את השמחה שטופת המח שלי שם, סוג של רגרסיה שנובעת מנתק נורא ומשתמשת במילים (תכינו את שקיות ההקאה) אוהבת אהבת אמת.

בלעעע.

איזה גועל.

העניין הוא שמה שלמעשה קרה אז לפני שנה וחצי בערך התחיל ממקום אחר לחלוטין – אני שלחתי לה אי מייל  (לגורואית) ודרשתי ממנה למחוק את כל מה שקשור אלי מהאתר שלה. התגובה שלה הייתה להתקשר אלי, אחרי שלא דיברתי איתה שנים על שנים, ולבכות לי בטלפון כמה שהיא אוהבת אותי, ושכל מה שאני אומרת אלו שקרים, כמובן שאחרי שהיא לחצה עלי מספיק זמן עם דמעות התנין שלה נשברתי אל תוך התכנות הישן איתה – כבר כתבתי שהיא אישה מאוד כריזמתית. לכאורה חזרה האהבה בינינו, למעשה היא הצליחה לתקופה לנטרל אותי שוב. וגם ככה המצב שלי היה לא משהו. זה היה הנסיון היחיד שלי להתעמת איתה בקשר למה שהיה שם ונכשלתי כישלון חרוץ. כמובן שכל מה שכתבתי שם נשאר כשהיה ועל זה עוד נוספו כמה תגובות שרק המחשבה על העובדה שהן נמצאות שם קבל עם עולם וגוגל גורמת לי לחפש איפה לקבור ת'צמי.

ועכשיו בקפיצה הקטנה הזו שנתתי לשם, קראתי את הדברים האחרונים שהיא כתבה, ובא לי להקיא. הרעיון שיש איזשהו דמיון בכתיבה שלנו מחליא אותי. היא כל כך מתועבת בעיני. מסמלת את כל מה שעקום ומסוכן נטול גבולות בריאים וחסר מודעות.

נכון, הסערות הרגשיות שלי חשופות כאן לעין כל. אבל ההבדל, הו ההבדל. אני לא מתיימרת לדעת יותר טוב מאנשים אחרים ולהוביל אנשים אחרים בתוך החיים שלהם. מה שאני יודעת זה מה טוב בשבילי, מה נכון לי, והידיעה הזו היא ידיעה שנובעת משנים של חקירה עצמית חסרת פשרות וכואבת מאוד שלא הייתה ברירה אלא לעבור אותה בעקבות כל הטראומות הקשות שעברתי בניגוד לפסאודו טראומות הנרקסיסטיות שלה.

ברור לי שאני עדיין מרגישה מאויימת מול תפיסות של נשים אחרות, אנשים אחרים. אני מאוד חשדנית, ולא מוכנה להיות מזוהה עם אף אדם – רק עם עצמי. האוטונומיה הזו חשובה לי. אני לא חושבת שכולם צריכים לפעול כמוני, לחיות כמוני, לבחור כמוני. יש בי חשש גדול משיתופי פעולה, משום שאני מפחדת להיבלע בתוך קיום של מישהי אחרת, וחרדה לגלות עד כמה אני דיקטטורית ולא גמישה מול דרכי ביטוי שונות משלי.

כל זה מצטלב עם הזמנה מאליסיה להשקה של האתר שלה. ניסיתי בכל מיני דרכים להתמודד עם זה, עד שהבנתי סופית שהנה אני עומדת על פי תהום הדיסוציאציה וכדאי מאוד שאני אציב מחדש את הגבולות שנכונים לי ואבין ואסביר שלא משנה כמה אני רוצה להשתתף איתה בשמחה שלה אני לא יכולה, פשוט לא מסוגלת, שזה לא אישי. הרעיון של הגעה אל מקום זר, עם אנשים זרים, קבוצה של אנשים זרים, ושקיעה אל תוך האנונימיות הזו, כשאני מכירה רק אותה, ואין מי שייגן עלי וישמור עלי – הנה זה בדיוק זה, עדיין קיים בי צורך להיות מוגנת ושמורה, להתקיים בעיני האחר. שוב שילוב של אי קביעות אובייקט ופוסטראומה. וזה הציף אותי מאוד חזק. הציף עד כדי שבשום פנים ואופן לא הצלחתי לזכור מה הדבר החשוב ההוא שיש לי יום חמישי. לפני זה כבר התחילו לצוץ כל מיני התנהגויות שמרמזות על מצב חרדתי מובלע – הרדמויות בשעות מוזרות, בריחה להרגעה עצמית, חוסר מיקוד, סיוטים שקשורים לכת ולבלוג. עד עכשיו לא חרדתי לבלוג בשום צורה, פתאם בסיוטים פלשו לי אליו ולא יכולתי לעשות כלום, למרות שניסיתי.

אני מודה, עדיין לא התמודדתי עם סיפור הכת. עדיין לא התמודדתי עם ההתעללויות הקבוצתיות שעברתי ועם העובדה שבאופן סיסטמטי הקבוצות שהתעללו בי לא זוהו ככאלה. השתיקה מסביב להתנהגות הבריונית. האימה של חוסר הקיום שלי, הטרף התמידי, חוסר הודאות. הסכנה המתמדת. הבדידות האיומה וחוסר האונים מול הרשע הקיבוצי.

מרגישה כמו שושנת מים שנפתחת ונסגרת חליפות. משערת שבתוך כל זה התשובה השלילית שקיבלתי מאנובה מיוזיק לא בדיוק מוסיפה לשמחת החיים שלי. לא ברור לי אם אני מצליחה להתמודד עם האכזבה או לא.

כן מצליחה לא מצליחה, מכל המיני דרמה הפנימית הזו, והעובדה שאודיסאוס הגיבור שלי חטף ת'וירוס שמסתובב פה בבלוגים וגם בחוץ, מצאתי את עצמי יושבת לצייר בשביל מיזם חדש שאני עדיין לא יכולה לפרט כרגע מה הוא הולך להיות חוץ מזה שגם המיזם הזה וירטואלי. אז ישבתי לצייר את התמונה שיש לי בראש. ותוך כדי שאני משרבטת לי להנאתי, הרגשתי שכדי להגיע לדימוי המינימליסטי שאני רואה בעיני רוחי אני צריכה לעבור דרך רישום ריאליסטי. וככה פתאם מצאתי את עצמי רושמת בעט מה שלא עשיתי לפחות חמש שנים. מודה שאני מתלבטת עם להעלות את זה לבלוג. אני מאוד אוהבת את התוצאה. אני חושבת ומרגישה שהרישום הזה מלא אהבה, ואחרי כל מה שעברתי עם עצמי ועם הגוף שלי, זה חתיכת הישג מדהים. מה גם שאני די מופתעת שחזרה אלי היכולת לרשום. במיוחד אחרי שבמשך כל השנים האחרונות הייתי בטוחה שכל הקטע של הציור היה טעות. כשאני חושבת על זה יותר לעומק, יש משהו ברישום עם עט שתמיד היה מאוד נכון לי, הטעות שחזרתי עליה כל פעם מחדש הייתה לעבור למכחולים וצבע.

אולי הדרך הנכונה בשבילי היא, רישום עירום אחד ביום, פיסקה עד ארבע ביום, פוסט ביום, 4 ערוצים אחד ביום. או איכשהו לפזר את כל היצירות האלה לאורך השבוע.

בחיי שאני מתאפקת.

זה בהחלט כבר הגזמה להעלות רישומי עירום של עצמי לבלוג.

תמיד אהבתי לצייר עירום. את עצמי התחלתי לרשום בעירום בגיל 14. מבחינתי לשבת ולרשום בחופשיות בלי ביקורת ושנאה עצמי, ויותר מזה, מתוך הנאה זו שאיפה שהתגשמה וכנראה גם דרך חיים. אני יכולה להבין שברמות מסוימות כל העיסוק הזה שלי בגוף שלי בכלל, וב – טוב נו, ככה אני קוראת לזה, ולמי שיש בעיה שיקפוץ לי או יותר נכון שתקפוץ לי, כי אני יודעת שטרמינולוגית זה לכאורה נורא לא פמיניסטי לקרוא לזה ככה, אבל מכל האפשרויות זו האפשרות שהכי נוחה לי אחרי כל השנים – אז כמו שכתבתי, אני יכולה להבין ברמות מסוימות כל העיסוק הזה שלי בגוף שלי בכלל ובכוס ובחזה שלי ופרט, הוא תוצאה של כל ההטרדות והתקיפות שעברתי מגיל מאוד צעיר, בנוסף לצלקות שיש לאמא שלי לאורך הבטן, כי פתחו לה את הגוף אחרי שנולדתי, כשניתחו אותה, ובמשך שנים הייתי צריכה להתמודד עם הרעיון של גוף נשי עם צלקות גוף נשי בלי צלקות. אני משערת שחלק מהמשיכה העזה שלי לנשים מגיל מאוד צעיר, לדימוי של חזה נשי, ובכלל גוף נשי, הוא תוצאה של הצורך להתמודד עם ההבדלים, והחוסר. זו התמודדות עם נשיות מצולקת פיזית, נשיות מצולקת נפשית. זה נכח כל הזמן בחיים שלי. יכול מאוד להיות שגם הצורך העמוק שלי להחשף, לחשוף את הגוף שלי גם נובע מתוך הנרטיב הזה. גם השירה – הרי אחרי הלידה שלי פגעו לאמא שלי במיתרי הקול ומאז היא צרודה. מעולם לא שמעתי את הקול המקורי שלה. ואם שמעתי זה היה רק כשהייתי בבטן, מה שאומר שלא באמת שמעתי.

מורכב.

ועדיין אני מתאפקת.

זה באמת לא הגיוני לשים רישום פרונטלי של הכוס שלי בבלוג. לא שהבלוג הזה הוא מופת להגיון נורמטיבי, וכמובן שתמיד ישנה האפשרות שזו תגובת נגד שלי לכל הקטע עם הגורואית.

אם הגעתן/ם עד לכאן, אני אשמח לקרוא את דעתכן/ם בנושא החשיפה.

מקווה שאני לא באיזה סוג של רגרסיה.

המחשבות האלו נלחשות בתוכי משום ששקט עכשיו, הן נלחשות מתוך הטוב, מתוך זמן עצמי, זמן אחר. רואה אותה יושבת על הספסל בגן האהבה צופה אל המדבר, ומעבר לו אל העתיד. לשמאלה הפסל האדום גבראישהלב , שבילי ילדות משתרכים אל כל עבר, המבט שלה נשלח אל נקודה נעלמה באופק. היא מחכה. יושבת על ספסל ומחכה. מחכה שהפנים שלה יגדל וימלא אותה והיא תהיה. מחכה ליום ההוא שגופה יצא לחופשי. מסמנת נקודה שרירותית בזמן, זמן האגדות. יודעת שאין ביכולתה לעשות דבר אלא להמתין. להמתין לקץ נעוריה. לתנועה ההיא של אישה בגוף. לשם היא חותרת. אבל היום כה רחוק. היא עדיין נערה בגוף של נערה ואין דבר שיצילנה מלבד הזמן. לכאורה בת טיפשעשרה סתמית, מנודה, היושבת על ספסל בעיר דרומית מביטה אל השומקום.

אני רואה אותה, המבטים שלנו מצטלבים ממרחק של עשרים שנה. הגעתי. אני חופשיה. אישה בתוך גוף שנעה בלי חשש. לא עוד נערה על ספסל היושבת ומחכה, מחכה לעצמה במסע אל עצמה. שנים על שנים של מאבק איתנים עיקש, מסע כמעט סזיפי. כל כך השתוקקתי להיות אדם. להפוך אדם. כן. כל כך הרבה פעמים נכשלתי. בכל פעם נדמה היה לי שהתחתית אליה נפלתי נמוכה יותר, אכזרית יותר, שאין לי תקנה.

להפוך להיות אדם. להפוך להיות אישה. להצליח לחיות בתוך הגוף הזה שהתשוקות שלי והתנועות שלו יהיו אחד. שכל מה שאצטרך לעשות הוא לבחור לעשות במקום להלחם על התנועה. להלחם על התנועה. שיהיה בזה עונג רווי בעונג רווי בשלווה, ולא עונג רווי בסבל רווי בכאב. שתהיה בזה מלאות וגוף ונשימה ולא החלל השחור האפל המאיין המחניק.

והמשכתי יום, יום, ושעה, שעה. אל המקום הזה הטוב הנכון המדויק של העצמי. דרך שבעת מדורי גיהנום עברתי, נחבטת בגבולות התודעה, מתפוררת לרסיסי הגאים, שברי קיום בים של כאב שנדמה שאין לו סוף ולא יהיה לו סוף. והצלילה נמשכה ונמשכה, וטעיתי, ותעיתי, ותהיתי. והלכתי אל כל המקומות הלא נכונים, עם האנשים הלא נכונים, עם המחשבות הלא נכונות, ויצאתי בעור שיני, ובשן ועין. והייתי עלה נידף ולחישה חרישית כל כך ודממתי, ולרגע נורא אחד לא נותר לי דבר מלבד תחושת כשלון איומה, כי איבדתי את היכולת לאהוב, ורציתי למות. ומתוך המוות הזה עלו וצמחו חיים אחרים. והפסקתי לחכות. והפסקתי לשתוק. וצלחתי את ים הקרח של הלב המחכה, והקור הנורא המשמר כמעט והכריע אותי כשלפתע פעימות של חום וחיים היכו את גופי בשוק חשמלי מסמא, והמשכתי אל תוך סופת השלגים הכבדה בלי מפה או מדריך או מצפן לרפואה. ולא אכפת היה לי שיראו את הטירוף הנאיבי האובססיבי שהולך ונחשף, טירוף של אישה בודדה עם חלומות גדולים ולב מכוסה בקרח. ולא אכפת היה לי שיראו וידעו ויקראו כמה שאני רוצה ומשתוקקת, לא אכפת. ולא רציתי יותר שידעו שאני חכמה או טובה או יפה או מוצלחת רק שאני רוצה, כל כך רוצה.שאינני יכולה לחכות יותר, אינני יכולה להמתין יותר, שעכשיו הוא העכשיו.

וכל מה שיכולתי הוא לנשום את העכשיו, והצטרפה אלי נשימה, והיינו ולאט לאט התמזגנו והפכנו לגבראישהלבתנועה גבראישהלבתנועה גבראישהלבתנועה. ועם כל גבראישהלבתנועה הרגשתי איך שאני הולכת ומתמלאת ומתמלאת והולכת והיינו גבר עיניים אישה לב תנועה וגבר לב אישה עיניים תנועה ועיניים לב עיניים גבראישה ואישהגברלב.

לא מלמדים את זה בשום מקום. רק אפשר להשתוקק אל זה מבפנים. להקשיב לגוף. לתת לזמן ולנסיון לעשות את שלהם. להתקלף כל פעם מעט יותר.

מאחורי הדלת הזו העולם מתנהל בשגיונותיו האנושיים רווי האידאות והאידאולוגיות, מלחמות ותככים, ראציונלים  מניפסטים … אבל כאן, מצידה הנכון של הדלת, גבר ואישה עטופים בצלילים, נוגעים עור בעור.

הנה מתרחשת ההתרפקות, הנשימה עמוקה ושקטה. הגוף מתמסר אל הבטן הרכה ראש מונח אל כתף, כתף אל שד רך, פעימה, פעימה, פעימה. שפתיים נושקות שיער קצר, ומצח זך, ידיים לוטפות גב, ירכיים נכרכות אל מותן. נושמים.

שלמות.

כן. זו עדיין אני. אפילו שאני לא ממהרת לשום מקום לשם שינוי. מסתיימת לה היממה הזו, ואני מוצאת את עצמי שרועה על המיטה באפס מעשה, עם תחושת מלאות מספקת, נינוחה.

עכשיו, אחרי שהסתיימה הבלוגולדת, אחרי שכל השבוע הזה התרגשתי מאוד לקראתה, מגיעה תחושת סיפוק טובה כל כך. הקולות הפנימיים נשתתקו לפתע. החוץ אינו פולשני, החרדתיות הקיומית לא מפעפעת בי. העיניים שלי מחייכות אל תוכי – הן נחות להן במקומן, רפות מן המתח התמידי המשוטט.

נרדמתי לפני כמה שעות אל תוך שינה ספונטנית כזו, והתעוררתי אחרת. משהו בתוכי הפנים את השינוי, הפנים את ההצלחה, את היש. האצבעות שלי ממששות את גזי שעל קמיצה שמאל. כשאני מסירה אותה היא חסרה לי, כשאני עונדת אותה אני חשה אותה כל הזמן. היא ממלאה אותי בתחושה של בגרות. כן. הנה עשיתי צעד ועברתי מחפץ מעבר ילדי אל חפץ מעבר נשי – מהיפו, שיותר מהכל סימל את החסר, אל גזי – שמסמלת שייכות, שמסמלת אהבה, הדדיות, נראות, נוכחות, הכרה, אמונה בטוב, ואת היכולת להמשיך הלאה. ומה שיפה זו העובדה שקיבלתי אותה מאישה ולא מגבר. שתחושת השייכות הזו היא לא מכורח אלא מבחירה. שהטבעת הזו מסמלת חברות ועצמאות – את היכולת להיות במרחב הפרטי האישי שלי עם עצמי, להיות בשביל עצמי, בלי לשכוח שיש אנשים שאוהבים אותי שנמצאים במרחב הפרטי האישי של עצמם, וגם בלב שלי.

כתבתי כאן הרבה כל הקושי שלי עם קביעות אובייקט וברור לי שהיכולת שלי לאמץ את הטבעת ולהיקשר אליה מעידה על התקדמות גדולה מאוד. משערת שארחיב על כך יותר בפוסט הבא. כרגע אני מעדיפה לחזור לשכב על הגב ולהנות מהיום הזה ומהשנה הזו.

הנה עברה לה שנה מאז שהבלוג הזה נפתח בלחישה חרישית מזירת הפשע. כן. את הבלוג התחלתי לכתוב בערד. כשעוד חשבתי שאני אמשיך לגור שם. מאז הספקתי לגור בכפר סבא ועכשיו כאן בדירת סטודיו החמודה שאני כל כך אוהבת אי שם בין חדרה לגדרה…

אז איך חוגגים שנה בלוגולדת לבלוג הכל כך לא שגרתי הזה? בספירת כל ההישגים של השנה הזו כמובן וכולכן/ם מוזמנים להריע כי חופשי השמחה כאן רבה.

אז ככה:

דרך הבלוג הכרתי נשים וגברים שהפכו לחלק מחיי וכל אחד ואחת מכן/ם מיוחד/ת חכמ/ה רגיש/ה מצחיק/ה ומרגש/ת.

וגבר אחד מיוחד במיוחד שאני אוהבת מאוד מאוד מאוד וכן, זה נגמר וחזר ונגמר וחזר – בקיצור, זה כנראה הדפוס הדרמטי של אודיסאוס ופנלופה, אתם מוזמנים לגחך מהטיפשעשריות המהממת שלנו בגיל 35+ ולהנות מהתוצרים (ספירת מלאי בהמשך).

נפרדתי מהספה בסלון ויש לי לראשונה בחיי מיטה משל עצמי זוגית ומדליקה וכיפית.

אני גרה לבד ואין לי חרדות.

חזרתי לנגן ולשיר ולכתוב ולהלחין ולהקליט.

כתבתי אלבום שלם – songs for Odysseus

התחלתי להקליט ארבעה ערוצים על המחשב עם עצמי – שתי גיטרות שירה וקולות, השירים הם כמובן לאודיסאוס והנה שלושת ה4tracks :

whisper-That's why I need you

whisper-My heart belongs to you

whisper-מכורה

גיליתי שאני יודעת לכתוב סיפורים קצרים.

התחלתי לכתוב ספר פנטזיה – אני משערת שתוך שנה הוא יהיה גמור.

את הדירה המופלאה שאני גרה מצאתי בזכות הבלוג למעשה, איזה כיף וגם את הבעלבתית המקסימה שלי ח ל י שהיא מתוקה אמיתית!

מיכל שטיינר אחותי למאבק היפנתה אותי ברוב חסדה אל עמותת רוח נשית, כאן בבלוג באחת התגובות שלה – מה שאומר קואצ'ינג וחיפוש עבודה ותודה ענקית למיכל כי לא הייתי מגיעה אליהן בדרך אחרת.

הכרתי, שוב דרך הבלוג, את אליסיה שחף שהפכה להיות הצלמת שלי, כלומר שהפכתי להיות הדוגמנית שלה ואנחנו עובדות על כמה פרוייקטים ומאושרות מאוד מהחיבור המופלא היצירתי בינינו.

חזרתי לחייך ולצחוק ולהתהלך חופשייה בעולם, כפי שמעולם לא הייתי.

אני חיה וחיה בטוב, אוהבת ואהובה יוצרת ויצרית נושמת ומלאת שאיפות וכח להגשים אותן.

ובכל זאת לפני הסטטיסטיקות המשעשעות שאי אפשר להתחמק מהן – כמה מילים קצת יותר מעמיקות על המקום שממנו הכל התחיל וגם על אהבה:

כשהתחלתי לכתוב כאן הייתי אישה מוכה ואובדנית על סף מוות. פתחתי את הבלוג הזה כדי לא להעלם, כדי להצליח איכשהו עד כמה שזה נראה אבסורדי לשמור על קשר עם העולם, אפילו שאלו רק אותיות על מסך, וכאן אני חייבת להסכים עם חבר שלי מהגן שבאופן עקבי טוען שהשימוש שלי במילה וירטואלי בהקשר של הבלוג בכלל ואודיסאוס בפרט הוא לא במקום – אתה צודק. משום שזה לא המה אלא האיך. וזה לדעתי השיעור הכי גדול של המלחמה בפוסטראומה והלמידה הכי חשובה שהמח צריך ללמוד, שלמרות שעל פניו אנשים הם אנשים הם אנשים, כל אדם הוא יצירה ייחודית וכך יש להתייחס אליה. שאילולי כן, לא הייתי מגלה את היכולת המופלאה של אודיסאוס לאהוב אותי. משום שכל מה שהייתי מסוגלת לראות בו הוא את עובדת היותו גבר ואדם, ולכן סכנה, ולא פוטנציאל לאהבה. לא תיארתי ולו לרגע שמתוך כך שאכתוב את עצמי לדעת העיניים הקוראות יהפכו להיות זרועות שיכרכו בחום ואהבה וערגה סביבי, לקול שיקרא בשמי, לחיוך שיתעקל בשובבות ממזרית בזמן שהעיניים הנוצצות והחודרות שלו מביטות בי ורואות אותי במלואי, למאהב שבעדינות ותשוקה יפרום יחד איתי את שלשלאות הפוסטראומה עד שלא ייוותר בינינו דבר מלבד היותנו.

לו המילים הללו היו נכתבות מחוץ לקונטקסט של הבלוג הזה, הייתם יכולים להאשים אותי בסכריניות דבשית של רומנים למשרתות, והייתי האחרונה להתווכח איתכם. אבל לא כך הוא, אחרי שפע התאורים הפלסטיים האיומים של הגיהנום עלי אדמות שעברתי, עולם הבלהות שחייתי בו שנים, הנה אני חיה ונושמת ואוהבת ונאהבת, והנצחון הזה הוא לא רק הנצחון שלי, אלא גם של כל מי שעשה ועושה איתי את הדרך הזו – נצחון האהבה והחמלה והתשוקה לטוב. נצחון החופש הבחירה וההנאה והמין. כן. הנה אני כותבת את המילים האלה. ועל זה נלחמתי ונאבקתי שנים על שנים על שנים, להיות חופשיה לעשות אהבה, להתעלס, להזדיין, להשתגל, לאונן, לגמור. בלי בושה, בלי אשמה, בלי פלאשבקים. להיות עם גבר שאני אוהבת ומשתוקקת אליו, לאפשר לו לחדור אלי ולהישאר נוכחת. לא להתנתק. לא ממנו לא מעצמי, לא מהגוף ולא מההנאה. משום שעד שכתבתי את הבלוג, ועד שנפגשתי עם אודיסאוס, הדרך היחידה שיכולתי לחוות מין הייתה דיסוציאציה. וזה דבר נורא. ואני לא מאחלת אותו לאף אדם עלי אדמות. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה הייתי בטוחה שאין לזה תקנה ולא תהיה לזה תקנה לעולם. והנה עברה שנה, ואני כאן, ואני נוכחת.

חשוב לי לכתוב את המילים הללו, ולא מתוך אקסהביציוניזם חולני, ממש לא, אלא מתוך הידיעה שכל מי שנמצאת במקום הזה עם עצמה יש סיכוי שזה יפיח בה תקווה ולו לשבריר רגע. הדרך ארוכה וקשה אבל אפשרית.

וכן, אני מאמינה באהבה, לא יכולה שלא להאמין באהבה, ואני מאמינה באדם, כי אילו לא הייתי כך לא הייתי.

טוב, אז קצת סטטיסטיקות על מה שמתרחש כאן מאחורי הקלעים מאז שהבלוג נהיה עצמאי:

מסתבר שלא רק בישראל קוראים את הבלוג הזה – נכנסו וברחו כל עוד נפשם בם גם מהרשות הפלסטינאית ומערב הסעודית. נכנסו ונשארו לדקה וקצת מסין.

למישהו ממש היה דחוף להיכנס לבלוג דרך הps3 – בהחלט תמוה ומעורר קנאה ועוויתות אלימות קלות…

וכמובן איך אפשר בלי : גיגלת קיבלת!

מסתבר שאני התשובה ל:

איך נראים אנשים שיש להם פוסטראומה

הפולניות

אלוהים

איך כותבים מכתב לפסיכיאטר

איזה חיה משילה את הגוף

תמונת כף רגל מגעילה

בלוג התלבשתי בבגדי נשים

הבנים ומקום הקול של בעלי חיים

פרויקט בני ביתך 2010

וכמובן איך לא:

איך להגיב כשגבר רוצה להיפרד (להביא אותה בכינוי מיתולוגי בתוספת מצבי צבירה של יסוד כימי וסרנדות געגוע קורעות לב – בקרוב הסיקוול איך להגיב כשגבר שוב רוצה להיפרד 1 ואיך להגיב כשגבר שוב רוצה להיפרד 2, הארי פוטר מאחוריך … )

ושוב המון המון תודה לכל מי שקורא/ת ומגיב/ה כאן בבלוג, דרך האי מייל, הפייסבוק, ובחיים עצמם, וגם לאלה שבחרו רק לקרוא בשתיקה, תודה. מאוד מאוד מתרגשת, לא דמיינתי שזה מה שיתרחש בחיים שלי מתוך הבחירה הזו לפתוח בלוג ולספר את הסיפור שלי. מקווה שבבלוגולדת הבא אני כבר אחזור להיות חיית במה, שהספר יהיה גמור, ושהאהבה תהיה קצת פחות מייסרת (אבל רק קצת… ).

אתמול חברה טובה אמרה לי שבן של חברים שלה שלח יד בנפשו. לא אמרה מי. אבל כיוון שאנחנו מכירות שנים ויצא לי באופן שטחי ביותר לפגוש את אבא שלו באזכרות המעטות שהייתי אצלה לפני שנים, ואנחנו בכל זאת מקום קטן, ומספיק לפתוח פייסבוק בשביל שחבר של חבר יכתוב משהו על זה ואני אבין על מי מדובר.

לא הכרתי אותו. יכול להיות שהוא נכח באחת האזכרות. אבל זה ממש לא משנה. הכוכב שלו זהר בגיל צעיר מאוד. אפשר היה לראות כמה הוא שונה ומיוחד גם בלי להכיר אותו באופן אישי. ואז קראתי את הסיפור שלו. והדמעות זולגות וזולגות. הדכאון שלו ברקע לאורך השנים. המאבק הפנימי בכוחות הנפשיים שהולכים ומתמעטים מול הייאוש, מול הרצון להפסיק את הכאב שהופך להיות חזות הכל עד שהדרך היחידה להפסיק אותו הוא להפסיק את עצמך. הבדידות האיומה בתוך זה. אובדן הרהיטות. בגידת הגוף. כל האלמנטים ההם נכחו שם אצלו.

התגובה שלי מוזרה כל כך. אולי משום שעקבתי אחריו מרחוק, וזכרון הקיום שלו היה עולה בי מדי פעם בשאלה, איפה הוא היום. לא יודעת אם העובדה שחזרתי אל החיים שלה אחרי נתק כל כך ארוך, ואיכשהו זה הכל חלק מאותו מעגל. ואולי זה לא משנה. אבל העצב שלי כל כך עמוק. אם רק הייתי יודעת, אם רק הוא היה יודע. אבל לא ידענו וכל אחד מאיתנו נלחם על המשך קיומו מלחמה אישית ומנותקת ומלאת בדידות. ואולי זה כואב משום שהסיפור שלו מכיל את כל מה ששמרתי את עצמי מפניו – הוא נחשף לעין כל, וכשהדיאלוג הפנימי הזה מועצם על ידי המציאות, זה שובר, וזה שבר אותם אחד, אחד.

לא היה לי מושג. ואולי כן, משום היא סיפרה לי לאן היא נסעה אתמול, וידעתי שהם משם, אבל היא לא אמרה את זה בהקשר הזה, ובכל זאת, כנראה שהמח שלי כבר עשה את הקישורים. כל הלילה חלמתי על כוכבים. זה התחיל מהעובדה שהשמיים באמצע היום היו מלאים כוכבים, והכוכבים היו כל כך קרובים, יותר קרובים מאי פעם, ואחר כך שוב ושוב שרתי ושרתי ושרתי את twinkle twinkle little star לתינוקת קטנה כדי להרגיע אותה. השיר הזה מסתתר אצלי בתוך shooting star שמדבר בדיוק על הפחד שלי ממחיר התהילה בגיל צעיר.

praying for a little star

down down

but it's just another car

הכוונה היא לאורות של מכונית לוויות. וכתבתי את זה אחרי שקורט קוביין התאבד, משום שחרדתי על עצמי שנים על שנים, שלא אחשף ואשרף, כי זה מסוכן, כל כך מסוכן, לא לעמוד על קרקע יציבה ולהיות על הבמה מוקדם מדי. את כל הנפילות שלי עשיתי בחסות האנונימיות. זו הייתה הנחמה היחידה שלי בתוך כל הסבל. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לעמוד בנטל הבושה לו העיניים השופטות היו הופכות לעיני התקשורת והקהל. זו מלחמה שקשה לנצח בה, משום שהיכולת להבדיל בין העולם הפנימי למציאות היום יומית כל כך קשה.

כשאני חושבת עכשיו שאמרתי לאמא שלי שאם אני לא אתעורר יותר מההרדמה הכללית, לפחות היא תדע שהפסקתי לסבול, ושזה ינחם אותה, עכשיו מתוך העצב והכאב של נפש אחות שלא שרדה את המאבק בדכאון, קשה לי לראות את הנחמה בידיעה הזו. רק עצב.

אני תוהה אם העובדה שלאורך התקופה האחרונה היה סיכוי שאחד מיוחד אחר יעשה את הצעד הזה, ועכשיו לשמחתי הגדולה הוא מאושר, גם משפיעה על התגובה הזו שלי. עם כל התמיכה שהייתי בשבילו, הכנתי את עצמי לעובדה שאם וכאשר הוא יחליט שדי לו בעולם הזה, אני אצטרך לחיות עם הידיעה שעשיתי כל מה שיכולתי, אבל למעשה זה מעולם לא היה בידי. בשני המקרים מדובר באנשים שמעולם לא פגשתי. אחד רחוק שהשיק אל מעגלים של מעגלים של חיי ועכשיו הוא איננו, האחר חי ונושם ואני בשבילו רק אותיות מנחמות ברגעים קשים שהאפלה הולכת וסוגרת על הנפש.

היו שבועות ארוכים בשנה הזו, שבועות ארוכים של שתיקה, במהלך החודשים שלא הייתי פה בבלוג, שלא היה ברור אם אמשיך להתקיים בעולם הזה. והייתי קרובה יותר מתמיד לשלוח יד בנפשי. עשיתי את התנועות שלא חשבתי שאעשה אי פעם. ערימת כדורים הונחה על כף יד שמאל שלי. זה מחריד אותי לכתוב את זה. למרות שכבר הזכרתי את זה כאן יותר מפעם אחת. גם את העובדה שהפסקתי אחרי השלישי.

לא הייתה לי דלת לסגור להתחבא מאחוריה, הייתה רק ספה במרכז הסלון. זה נעשה בצרחות איומות של ספירת מוות. נלחמתי על החיים שלי.

אלה שאבדו, חיפשו את הנחמה באפלה, בשקט שבאפלה, כל אחד מהם התעורר וגילה שהסיוט לא נגמר – זה לא חלום, הם אכן הסתובבו עירום וערייה באור הזרקורים בזמן שכולם מצביעים עליהם וצוחקים. זו הטרגדיה של הנפש העדינה של האמן. וזה עצוב וכואב כל כך. עצוב שהנחמה היחידה שנשארת היא להתעטף בזרועות החומלות של המוות.

לא הכרתי אותו.

לא הכרתי אף אחד מאלה שזהרו ודעכו בטרם עת.

ובכל זאת, הכרתי אותם יותר טוב מרבים אחרים, את השבר הפנימי הזה, הכואב החורך, לו רק יכולתי להושיט יד. אבל רק אל עצמי אני מסוגלת. ועדיין זה כואב ועצוב, ונורא לגלות שדווקא מתוך האובדן הנורא הזה אני מבינה לאן אני שייכת בעולם הזה, ובצל הידיעה הזו מחר בלוגולדת, בלוגולדת שאמורה לחגוג את העובדה שאני עדיין כאן.

לפעמים העובדה שנשארתי בחיים מרגישה כמו יריקה בפנים של אנשים אחרים.

אני רואה ומזהה אותם. את הסכמות שניטעו בי משחר ילדותי. והן מכבידות עלי מאוד, משום שהן לא מתאימות לחיי כאישה בוגרת. הזכרתי בשתי מילים בפוסט הקודם את הצורך שלי באישור במיוחד מדמות גברית חיובית. זה ממש צורך קיומי אצלי, אני לא יכולה להתכחש לזה, או להעמיד פנים שזה לא באמת מזיז לי. זה נוגע בי במקום כל כך עמוק וכואב. אני כותבת את המילים האחרונות ומרגישה איך הדמות של הילדה המיואשת הזו, המוכה, הנטושה, המוזנחת רגשית צפה ועולה מול עיני. ילדה אפורה שחיה בעולם בלהות חרדתי בבדידות איומה. ואין מגן. הפערים בין המפגשים עם דודה שלי וסבא שלי לבין חיי היום יום הרגילים בערד היו בלתי ניתנים להכלה. אני מתחילה להבין ולזהות את התחושה הפנימית שהייתה מציפה אותי ברגע שהייתי יוצאת מערד, אני בספק אם הבנתי עד עכשיו שזו למעשה הייתה דיסוציאציה כל כך חזקה. מרגע שהמכונית או האוטובוס היו יוצאים מגבולות העיר היה נדמה לי שאני בחלום, שהפסקתי להתקיים. במיוחד כשהייתי נוסעת בגפי, מה שהתחיל כשהייתי בת 14 והייתי נוסעת באופן קבוע לאורתודנט בב"ש. זה שילוב של החרדות הרגילות בנוסף לדיסוציאציה קשה. וזה רק הלך והחמיר.

הפערים בין השהייה אצל דודה שלי, עם דודה שלי ואחר כך עם סבא שלי, היו כל כך בלתי נתפסים. גם בתוך הסיטואציה עצמה, משום שהייתי נפגשת גם עם בני הדודים שלי באותה הזדמנות – דווקא הבנים שלה שהיו כבר מבוגרים, אהבו אותי מאוד, כשהייתי קטנה, אבל אלה שהיו קרובים לגיל שלי, זה כבר עולם אחר לגמרי, אותו ניכור מתמשך שחוויתי לאורך כל השנים עם קבוצת השווים שלי. כלומר ילדים וילדות בגילי וסביבות הגיל שלי.

ואז לחזור אל הכעס וההקנטות והאימה של הבית. אז פלא שאני לעתים מתנהגת כמו ילדה קטנה שרק רוצה את הסיפור עם הסוף הטוב ההוא? אפילו שאין לזה שום קשר לצרכים האמיתיים שלי בפועל? עדיין קיימת בי הילדה הנערה הזו שמפסיקה להתקיים. שזקוקה להדהוד הזה מבחוץ שמוכיח לה שהיא עדיין קיימת. וכן זה שילוב של המון דברים יחד. זה להצליח לראות את הפעולות שנעשות כלפי בהתאם למי שעושה אותן ולא בהתאם לייצוג הפנימי השלילי שמאפיל על הקיום של האחר במציאות.

יותר מדי קליני ולא מתקשר.

אני כל כך זקוקה להבנייה עקבית של חוויות חיוביות שקשורות עם התנהגויות שהביאו חוויות שליליות כדי להצליח לנתק את הרפלקס החרדתי מולן. זה בעיקר דורש אמון, המון אמון, וזו חוויה פנימית שנוגדת את כל ההתנהגות ההגיונית. כשחושבים על זה, את כל הסיפור עם אודיסאוס קוראים כאן אך ורק מהכיוון שלי. אני תוהה איך זה היה נקרא לו הוא היה מספר את הסיפור מהכיוון שלו. רשומון. זה היה יכול להיות מגניב לקרוא בבלוגולדת את הסיפור שלו בבלוג, אבל אין מצב. חבל. דווקא רעיון יפה. בכלל אני חושבת שלקרוא את הסיפור של הבלוג דרך עיניים של הקוראות והקוראים יכול להיות מגניב. אבל נדמה לי שזו בקשה גדולה מדי. גם קצת נרקסיסטי. קצת הרבה. אם כי מסקרן. אולי דווקא במקום הזה, בבקשה הזו יש איזשהו חיבור בין עולם הייצוגים הילדי לצרכים שלי כאישה בוגרת… המממ. מחשבה