החיים שאחרי האלימות המתמשכת

אז זהו – שהיה משהו מאוד מאוד חשוד בנקודה ההיא בזמן, כשד"ר 'אני רק הטכנאי' הרים את העיניים אל מסך המחשב ופתאם נחתה עליו אפיפני שהוא הוא ד"ר 'אני רק הטכנאי'. ולמה זה היה חשוד – תשאלו, אלמנטרי ווטסון*, כדי לדבר איתי בטלפון ולאמר לי את מה שהיה לו להגיד לי הוא היה צריך לעשות בדיוק את אותה תנועת עיניים מול המסך, אותה תנועת עיניים שהייתה אמורה לגרום לאותה אפיפני, גלורי גלורי הללויה, ומשום מה לא כך ארע. השאלה הנשאלת אם כן היא – מה בדיוק השתנה על המסך שגרם לאפיפני המפתיעה הזו, ואיך לא עליתי על זה קודם?

ובכן,

באחד מימי שני אשר בחודש מאי יצאתי לי לתומי אל האורטופד ד"ר 'זין תקבלי ממני טיפול, לכי למיון' וגיליתי שבדיוק כמו רופאת המשפחה החדשה שלי ד"ר 'כינוי מפתיע יתגלה בהמשך' הוא איננו, מה שהכריח אותי לעלות אל קומה 5 המסתורית אל ד"ר 'אני רק המחליף וכדאי לך להחליף את ד"ר 'ז תקבלי טיפול, לכי למיון', פיזיוטרפיה? בכיף! בהצלחה' כדי להפוך את ההמלצה של ד"ר 'חבל על הקיבה שלך עזבי אותך מנרקוטיקה' מהמיון, להפנייה לאולטרסאונד רקמות רכות.

משם קיפצתי לי מעדנות אל מרכז הדימות הקרוב לביתי, לקבוע תור לאולטרסאונד, הגשתי לפקידה את ההפנייה, וראיתי בחטף את שתי השורות הראשונות של תיאור התלונות. הפקידה לעומת זאת חיפשה נואשות את השורה התחתונה, ובייאושה פנתה לעזרתו של טכנאי הרנטגן שלידה. גם הוא בתורו גירד את פדחתו ושניהם הגיעו למסקנה שהדרך היחידה לפתור את חידת הספינקס המוזרה הזו היא לחכות שהרופא שאחראי על האולטרסאונד יצא מהבדיקה ולהתייעץ איתו.

התור נקבע, וההפנייה חזרה אלי.

בחוץ פתחתי את ההפנייה, ואז הבנתי. בחיים שלי לא חשבתי שאני אי פעם אקרא את המילים הבאות והן יגרמו לי לחייך באושר:

"בת 35 רווקה, נכה מביטוח לאומי

ברקע – אבחנה DISSOCIATIVE IDENTITY DISORDER בשל סיפור של התעללות פיזית + מינית אונס בגיל 17, 21 שני אשפוזים. ד"ר 'כן את צודקת אבל רק אם תצרחי עלי אני אשנה לך את האבחנה לDID' מטופלת ssri מאוזנת.

PCO, פולפי רחמי ומיומה ברחם – דימומים כבדים מטופל בהקסאקרון מועמדת לניתוח. אנמיה בשל דימום

עישון – שולל

אלכולהול שולל

רגישות לתרופות – גלולות"

אף רופא/ת משפחה לא טרח/ה מעולם לכתוב את זה בשום מקום. וד"ר 'קשובה ועוזרת כי איך אפשר אחרת' ראתה אותי בדיוק פעם אחת. כן. הדבר הראשון שהיא עשתה היה לשאול אותי מי אני ומה ההיסטוריה שלי ולכתוב את הכל. כשסיימתי, לפי בקשה שלה, להסביר, היא אמרה לי: "את מאוד חזקה". זה הפליא אותי. כשיצאתי ממנה אמרתי לה שהיא מאוד נחמדה התשובה שלה הייתה "למה שאני לא אהיה נחמדה?".

היא הקשיבה לכל מילה שיצאה לי מהפה וכתבה את כל מה שאמרתי בתור אבחנות רפואיות. היה ברור לה שכל מילה שיוצאת לי מהפה היא אמת לאמיתה, והתיאור הזה כתוב בכל ההפניות האחרונות שקיבלתי. וזה מה שד"ר 'אני רק הטכנאי' ראה. ולא, זה לא היה לו, או לכל אחד אחר מול העיניים לפני זה.

זוכרים שסיפרתי על ד"ר 'בשביל 20000 ש"ח אני אקשור לך מה ש'ת'רוצה' שאמר לי אוף דה רקורד את האמת, שכולם הסתכלו על הדף ולא עצרו להביט מי עומד מולם? הרופאת משפחה הגאונית הזו הצליחה לעקוף בדיוק את הפאק הזה במערכת – היא הבינה שהדרך היחידה שיראו את החולים שלה היא אם היא תקשיב להם ותכתוב את מה שהם אומרים, כמו שרופא משפחה אמיתי אמור לעשות, ואז 'אני רק הטכנאי' ושות' כיאה ל'אני רק הטכנאי' יקראו את מה שכתוב על הדף כהרגלם, ויפעלו אוטומטית בהתאם.

ועל זה אודיסאוס המושלם שלי, אם לא היה באחד מהמסעות המופלאים שלו אל ארצות ניכר, היה מגיב בצחוק מתגלגל כבר אחרי המשפט הראשון – למה? " כי איכשהו את מצליחה תמיד לחבר את כל הדברים יחד שזה ישמע הגיוני, מעניין איך תעשי את זה הפעם".

ועל מה תרועת החצוצרות בכותרת? על זה שהפסיכיאטרית התקשרה אלי אתמול, ושמחה עד מאוד לשמוע שאני כבר לא אצל ההורים, והסכימה לחלוטין עם הרצון שלי להפסיק את תרועת החצוצרות אחת ולתמיד, מה שאומר – נכון! הוראות קשירה לד"ר 'אני רק הטכנאי'

* פרט טריוויה חסר חשיבות לחלוטין – הביטוי 'אלמנטרי ווטסון' אינו מופיע כלל בספרי שרלוק הולמס.

שוב התעוררתי בשלוש ומשהו אל תוך כאבי תופת. כל מה שיכולתי היה לשבת ולבכות. הכאב לא עוזב. ולא רק שהוא לא עוזב, הוא כובש עוד ועוד איזורים לאורך הזרוע והאמה. אין לי שמץ של מושג מה משכך את הכאב מכל הדברים שעשיתי עד עכשיו. קופסאות של משככי כאבים, רובם יכולים להיזרק לפח, חלקם בסימן שאלה, משחות, סוודר, כדור מזרן יוגה, נשימות, מקלחת חמה…

מותק שלי, על המיטה, שוכבת פעורה אל התקרה, מי יודע מתי אוכל לחזור לפרוט עליה… כל כך הרבה משימות שרציתי לבצע, ששמחתי לבצע, מחכות נטושות, מי יודע מתי אוכל לחזור אליהן.

השכמות מתכווצות יותר ויותר, ואני יודעת שהשרירים האלה מלאים במחשבות חרדות כל כך, מחשבות על אובדן נורא, ושוב ההלם ההוא מחלחל אל תוך המערכת. עוד לא הספקתי, עוד לא הספקתי, דווקא עכשיו כשהכל קרוב יותר מתמיד. אני מפחדת לחשוב את המחשבות האלה שצפות מתוך הבהיה ההמומה הזו. לא יכולה שלא לחשוד בעצמי, שהנה, הנה עולה כאן גל של הרס עצמי חסר מעצורים.

שוב חוסר אונים (אללי). ואני חסרת כוחות להתמודד עם המכה הזו. עוד לא החלמתי, והגוף מתקשה להתמודד עם עוד נגע. עם כל יום שעובר, אני יודעת שיש סיכוי ששוב אצטרך להלחם על שפיות דעתי. כמה אירוני, כמה אירוני ואכזרי – הנה יצאתי לחופשי, ועכשיו אני ציפור שבורת כנף, כל כך חלשה שאפילו לשיר איני מסוגלת.

וכבר עברו שבועיים. לאן נעלמה הידיעה הברורה ההיא? איך בא הכאב המסמא הזה, וטרף את כל הקלפים מחדש.

הנה את, חלשה כל כך, הכאב מונע ממך את הנגינה, החולשה את השיר. האם את עדיין מתיימרת לקרוא לעצמך מוסיקאית?

ואולי, אולי האמת המרה היא, שעמוק בפנים, מתחת לכל הדיבורים על שבירת חומות השתיקה, עכשיו כשיש סיכוי שכל העולם ישמע, הדיכוי עדיין פועם במלוא עוזו – הגוף שלי מכה את עצמו, לא, לא הגוף, כי אם התודעה. כן.

שמתחת לכל האומץ הבלתי מתפשר הזה, קיימים הרגלים של ייצור כל כך מוכה, וששוב, במלחמה המתמשכת הזו של המח בעצמו, שוב הפסדתי.

אפשר בבקשה להפסיק את הכאב? הבנתי, זה לא תורם לי דבר הכאב הזה, דבר מלבד כאב ועוד כאב וייאוש ופחד. בבקשה גוף, מח, תודעה יקרים שלי, אני מתחננת, אפשר לקבל את יד שמאל חזרה?

התחושה/רגש/ידיעה הלא מובנת מאליה הזו. כמה ערגתי אל המקום הזה. מקום של אמון. מקום של רוגע. מקום שבו הגוף נפרש לקלוט את המגע בהנאה צרופה ועונג עילאי ופשטות.

שלא ידעתי שכזו היא האהבה. לא היה לי מושג, רק געגוע אל הוויה שקטה נושמת.

והיה כאן מאבק, והוא נכתב על פני מסכים במשך שבועות וחודשים ארוכים. החיה פצועה שננטשה ע"י העדר, הפכה לאישה שזועקת אל האהבה, רוקמת התחלה של קשר, שהופך לסערה של גבר ואישה מתקרבים ומתרחקים מועדים ונופלים ונכרכים זה סביב זו וזו סביב זה בנסיון כמעט מטורף לבנות אמון יש מאין.

וראית אותך מהסס ונרתע, מתקרב והודף את עצמך, אותי, אותנו. שני עולמות שלא ידעו על קיומם. ופחדתי וחרדתי כל כך. שככל שנתקרב יותר ,כך תגלה כמה הציפוי שלי דקיק כציפת עינב, ומתחתיו שריון פלדה בלתי חדיר. שאינני אוהבת כלל, אלא חשדנית וקרה ומרה, שהעיניים שלי מתיזות משטמה אל כל עבר, שהפה שלי גועש יורה רותחת של עוינות. שאין בי אהבה כלל, רק פצע וחבורה. שמתחת למילים היפות מסתתרת לכלוכית עלובה כל כך, ענייה כל כך, לא שווה.

וראיתי אותך חרד מולי, והזהרת אותי שוב ושוב, שאינך בשבילי, שרק רע יצא לי ממך, משום שסבלתי די, ואתה, זאב ערבות שכמותך, כבר אינך ילד, רגיל להתהלך במסלולך, ושם אין ולא יהיה לי מקום, רק כאב, ולא יכולת לסבול את רעיון הכאב, ואז גילינו כמה שהכאב הופך לממשי כשהפחד מהקירבה, מהשינוי מנחה אותנו, ועדיין בתוך כל התהפוכות הללו, חישבת את צעדיך, מדודים, מדודים, עד שמצאת עצמך על קרקע מוצקה.

'את איתי' אתה חוזר ואומר לי שוב ושוב, מחזיק את הפנים שלי בתוך כפות ידייך, מרים את משקפי השמש שאראה את העיניים שלך שופעות חכמה ואהבה, 'אני כאן'.

הגוף שלי, הגוף שנלחמתי כל השנים הקשות של הגיהינום הנורא שנמשך ונמשך להחזיר אלי, נענה לך ברוך שלא הכרתי מעולם. אתה נוגע בי, ובמקום פצע ורתיעה, אני חווה לי קיום פשוט. תנועות ומחוות מאיימות, מתגלות כאפשרויות של עונג מבורך. ואני מופתעת, כל כך מופתעת, משום שאני מבינה שאכן, זו הכוונה, זה לא המה אלא האיך, ואיתך, איתך איש יפה שלי, האיך מלא באהבה.

השתוקקתי להצליח להביע, לחוות, אמון אמיתי בבני אדם. הכיווץ החשדני כל כך הכאיב לי.

ואולי, אולי בעצם הכאב העצום הזה בזרוע שמאל שלי, הזרוע המקבלת, הכאב הזה שנחווה לרגעים כצמיד של כאב מסביב לזרוע, הוא למעשה, עד כמה שזה ישמע תמוה, תוצאה של השינוי הזה שהתחולל בי. משום שכשאין אמון, אי אפשר לקבל דבר. והיד מכווצת וסגורה. עכשיו, אחרי שנים של חוסר אמון משהו בי נפתח אל האהבה, ומתוך השינוי הזה, אני חשה את הכאב, והיד רדומה כמו רגע לפני התעוררות, כל זה הוא תוצאה של בהלה מהשחרור הלא מוכר הזה.

האם באמת המשא הכבד שנשאתי על כתפי כל השנים נעלם?

פתאם אני מוצאת את עצמי מרגישה את התחתית הזו, לא מבינה איך הגעתי אליה בלי לשים לב. לא נורא. אמרתי לעצמי. לא נורא – אחר כך. עד שהגוף שלי לא עמד בזה יותר ועכשיו אני באמת לא יכולה לזוז. פיספסתי. לא זיהיתי. שכחתי. ואם הייתי מזהה, הייתי לוקחת קסנקס עבר לפני שבועיים והמצב לא היה מתדרדר ככה. אבל באמת שלא הבנתי מה שמתרחש ועד כמה אני במצוקה ואת גודל וכובד ההתרחשות. כי כל שאר הדברים זרמו כל כך יפה, ועכשיו – עכשיו אפילו לכתוב כואב לי.

כן, אני מודה. יש בי חלק שרק רוצה לשכוח הכל. הבעיה היא שאז אני שוכחת גם את עצמי והולכת לאיבוד עד שהגוף מכה בי כשהמתח נהיה בלתי נסבל ואז קורה מה שקרה, וחלק שלם של הגוף שלי נכנס למתח כל כך חזק, עד שאפילו התפקוד העצבי מושפע. וחשדתי שמה שקורה כאן הוא תוצאה של הפוסטראומה בשילוב עם המתח הנוכחי.

כשהלנה פלדנקרייז הניחה את כף ידה  מתחת לשכמה השמאלית שלי ואמרה את המילה תמיכה, בא גל הכאב הגדול.

תמיכה.

אם יש משהו שנפגעות ונפגעים כמוני זקוקים לו זו תמיכה. ובאופן סיסטמטי אם יש משהו שאני מתפשרת עליו כל הזמן זו על התמיכה שאני באמת זקוקה לה. ולעזזל אני מרירה כלענה כרגע. הבכי חנוק לי בגרון. שוב אני מוצאת את עצמי נלחמת לחזור לתפקוד. לא עשיתי שום דבר למען עצמי מאז שעברתי לפה. הם אמרו שאין כסף וזהו. למרות שהתרעתי שכל השנה הזו הזנחתי את הגוף ושאני חייבת לעשות משהו בנידון – אני מתחילה לראות את הנזקים. זה לא עניין אותה. דווקא היא שהדבר היחיד שאף פעם לא וויתרה עליו בדבקות דתית זה הפלנדקרייז וההתעמלות שלה, התווכחה איתי בכעס שאני אשכח מזה. היא לא מבינה שאני לא יכולה לבד? היא לא מבינה כמה שהגוף שלי בטראומה? כן, עכשיו היא התעוררה, ואז בטלפון היא אמרה לי היום – טוב אז עוד שני טיפולים כאלה. כן, כמובן, כל מה שאני זקוקה לו במצבי הנוכחי זה עוד שני טיפולים של פנלנדקרייז והכל יסתדר. הכל יפתר. כאילו מה שיש לי זה משהו קטן וזמני.

הנה אני מתחילה לאבד אחיזה. המדפים הארורים שרציתי להרכיב תקועים במטבח כי עם היד שלי אין שום מצב שאני אהיה מסוגלת להבריג את הזויות ולהרים אותם (הם כבדים בטירוף וזה מסורבל לייצב אותם), כל הבית מלא בגדים שמשוועים לכביסה, כי בקושי יכולתי לזוז כל השבועיים האלה, ולתלות כביסה זה מעבר ליכולת שלי כרגע, מה שמדכא לי ת'נשמה. איך לעזזל מצאתי את עצמי פתאם במשבצת הדפוקה הזו?

והעובדה שאני אמורה לסמוך על ד"ר אני רק הטכנאי לא בדיוק מרגיעה אותי. והפחד מהניתוח. אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה למעני אני עושה את זה, וזה יהיה כל כך מוצלח וטוב.

שישה סנטימטר.

'תראי את היד שלי'

אמא שלי אמרה לי אתמול

הדבר היחיד שראיתי זה את הצלקות המזעזות שיש לה היד, לא מבינה מה בדיוק היא מנסה להגיד לי, ואז קלטתי שהיא מדברת על הניתוח האחרון שהיא עברה שלא השאיר שום סימן. אבל אני כל החיים שלי חיה עם הצלקות שלה. אלוהים, הצלקות שלה. הבטן שלה והיד נראות כאילו מישהו תפר אותן עם מסרגה חלודה. בשנים הראשונות אצל הפיכסולוגית, כל פעם שבטעות הקרסול שלה היה חשוף, או כל חלק בגוף שהוא לא כפות הידיים והראש, זה כל מה שיכולתי לראות. כל החיים שלי אני מתמודדת עם הצלקות של אמא שלי. הצלקות שהגוף שלה מלא בהן, הצלקות שיום יום הזכירו לי את מה שקרה אחרי שנולדתי.

מכל הדברים בעולם הפרוצדורה שתעניק לי את החופש המיוחל כרוכה בדיוק במה שמחריד אותי יותר מכל. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. איך זה יכול להיות שמה שהפך את החיים שלי לגיהנום עלי אדמות הוא אותו הדבר שיהפוך אותם לגן עדן?

זוזי כבר! אני אומרת לעצמי. ובמקום זה שוקעת. אוכלת את הדברים הלא נכונים. בקושי נושמת. קחי את עצמך בידיים! אני משתדלת, בחיי שאני משתדלת. אבל כל פעם משהו אחר מתפרק לי בידיים.

מחכה להתעורר אחרי ההרדמה הכללית ולדעת שזהו, the war is over ואפשר סוף סוף להתחיל לחיות באמת.

מסתבר שבניגוד לתיאוריה שלי לגבי מי זה מי בסיפור הזה, אני בכלל סוג של סוס טרויאני…

אמא שלי, בתמימותה הרבה, שלחה אותי לטיפול פלנדקרייז אצל המורה שלה. המורה שלה כבר בערך 17 שנה. המורה שלה שלא יודעת עליה כלום, כי כמו שהמורה שלה תיארה – "אמא שלך? הכי הרבה כשהיא באה אז אפשר לדעת לעיתים רחוקות שהיא לא מרגישה טוב, אבל לא למה."

בונקר.

והבונקר, מכל האנשים בעולם, שלחה אותי לשם. זה התחיל מזה שנקרא לה הלנה לצורך העניין, התחילה לדבר על אמונה וכוחות, מה שמיד הכניס אותי למגננה סמי התקפתית, והסברתי לה שהייתי בכת 8 שנים, ושקשה לי עם אמירות כאלה. היא שאלה איזו כת – אמרתי לה את השם של הגורואית, ואז נכונה לי הפתעה משמחת, היא ידעה על מי אני מדברת, ומה שהיה לה להגיד כל כך הצחיק אותי – "ראיתי אותה שרה באיזה פסטיבל, היא נראית מופרעת לגמרי, חברה שלי אמרה שהיא לא יכולה לסבול לשמוע אותה".

אבל בואו נחזור לבונקר – 17 שנה, וכלום היא לא יודעת עליה. היא אמרה שלדעתה מה שיש לי זה פשוט מתח שרירי. אמרתי שאני באמת מאוד מתוחה, שאלה למה, אמרתי ניתוח, שאלה איזה, אמרתי קשירת חצוצרות. התפלאה למה אני לא רוצה ילדים. אמרתי סיפור ארוך. ביקשה תקציר. אמרתי אלימות מתמשכת. פה מילה שם מילה, וכשהסברתי שגם באתי מבית מאוד אלים, עושה רושם שהיא כבר לא כל כך עמדה בזה… 17 שנים של פאסון ירדו לטמיון. הסברתי לה שהבונקריות הזו היא פשוט קשורה עם הפוסטראומה שלהם, והיא חלק מהבעיה. לאורך כל התהליך הזה, שבסופו דרך אגב הפסיקו לי הכאבים לגמרי למשך קרוב ל7 שעות, הרגשתי שאני שוברת חומת שתיקה מזעזעת. איך אפשר להכיר בן אדם 17 שנה ועוד לעבוד איתו תקופה באופן פרטני בלי שהוא יוציא מילה על עצמו?! כמו שאמרתי – בונקר. הרי אם באיזשהו שלב בחיים שלה היא הייתה מתחילה לדבר כל כך הרבה סבל היה נמנע. וזה עצוב מאוד. וגם כואב. ומכעיס. ומזעזע. ויש לה הסבר נורא פשוט לזה, לאמא שלי – שאף אחד לא צריך לדעת עליה שום דבר. ושאנשים מדברים על עצמם ולא סותמים ת'פה. לא אמרתי לה כלום. היא לעולם לא תבין כמה השתיקה הזו שלה היא מאז ומתמיד הכלא שלה. נורא ואיום.

שמחתי לקחת את התחת שלי משם חזרה הביתה כמה שיותר מהר.

17 שנה את מכירה דמות טיפולית, יש לך בת במצוקה נוראית ועוד אחת לא פחות במצוקה, ואת לא טורחת לשאול או להתייעץ אפילו פעם אחת עם הדמות הזו? כמה מנותקת אפשר לעזזל להיות?!

שאלה מטומטמת.

לא פלא כשאודיסאוס אמר לי שהוא רוצה שאני אהיה מאושרת, נדהמתי לגלות שאני מאמינה לו ויותר מזה – גם אמרתי לו – שהוא היחיד שאני מאמינה לו כשהוא אומר לי את זה. אני כותבת את זה ובא לי לבכות. אם הייתם יודעים כמה הוא אוהב אותי, וכמה שזה חדש לי ומרגש עד אין קץ. כל כך אוהב אותי שכל היום הזה הוא דאג לא רק בגלל שכואב לי, אלא גם כי לקחתי מהספריה המשובחת להפליא שלו ספר יפהפה בשם "כמה טוב להיות פרח קיר" מאת סטיבן צ'בוסקי, והוא כל כך מכיר אותי, שהוא ניסה בעדינות לרמוז לי שאולי עדיף שאני אוותר על הקריאה הזו, כי הוא ידע איך היא תשפיע עליי וזה פשוט הדאיג אותו כל כך שאני אהיה עצובה ושיכאב לי. הוא צדק. זה הסתיים בהלם קל, כאב עמוק ובכי. אבל לא בגלל שהספר רע, ממש לא, להיפך, אלא משום שהעדינות המופלאה שהספר כתוב והאופן הכל כך מדוייק שהנפש נפרשת שם, הכל כך מדוייק ועצוב ועדין ומוכר. יותר מדי מוכר. ומתוך האהבה הגדולה הזו שלו אלי, הוא התקשר לבדוק שהכל בסדר, והיה סבלני וחומל כשגימגמתי קשות עד שהצלחתי להסביר מה כל כך כואב לי, ומה שהדהים אותי יותר מהכל, חוץ מהעובדה שככל הנראה אכן סבלתי מתקופה של הזיות קשות בזמן האישפוז – זו העובדה שמעולם לא תיארתי לעצמי שאמצא את עצמי קוראת ספר, ושאיזשהו אדם בעולם הזה יאהב אותי כל כך שהוא ידע מה עובר עלי ואיך הספר ישפיע עלי ויהיה לו חשוב שלא יכאב מהקריאה. שככה אודיסאוס כל כך מכיר אותי, כל כך מכיר אותי וחושב שהספר נפלא ומרגש, ויודע איפה הסיפור יפגוש אותי.

שהוא משתתף איתי בחיים שלי בשמחות ובכאבים שלי. והוא רואה אותי, באמת רואה אותי. ואומר לי את זה כל הזמן. הוא מלווה אותי כשאני נלחמת בפחדים הכי גדולים שלי, אני אומרת לו שאין לי ברירה, והוא מסביר לי שגם לא להילחם זו ברירה, ושאני בוחרת כל הזמן להתמודד. ולפעמים קשה לי להבין את זה, את מה שהוא אומר, כי אני לא מכירה דרך אחרת. 'את לא יודעת כמה שאת חזקה' הוא אומר לי. 'אני מאמין בך'.

'אני מאמין בך'.

אני תוהה, כמה אנשים בכלל זוכים לשמוע את המילים האלה בחיים שלהם.

כל המילים שבעולם לא יצליחו לתאר את הלב הענק שלו וכמה שהוא חכם, אודיסאוס שלי. הייתי רוצה להגיד שהוא כל הזמן בלב שלי, אבל זה מצחיק, כי נדמה לי שבעצם זו אני שכל הזמן בלב שלו, וזה המקום הכי נפלא בעולם כולו.

כשפתחתי את הבלוג הזה הייתי בטוחה שלעולם לא אזכה להשתייך ולהיות נאהבת. דווקא מהמקום הזה לא היה לי אכפת יותר, ולא היה לי מה להפסיד – אז כתבתי את האמת.

מעט מאוד אנשים קוראים את הבלוג הזה. ממש קמצוץ. ומתוך הקמצוץ הזה, מעט עוד יותר מגיבים. בסך הכל רציתי לשמור על שביב של קשר עם החיים, לא רציתי למות, פשוט לא רציתי למות. בא לב גדול ואסף אותי אליו, והחייה אותי, כי בואו נודה על האמת – הבלוג הזה התחיל בגסיסה נוראית.

הלוואי שמתוך המילים האלה, העיניים שקוראות אותן, נושמות את התקווה הזו פנימה אל הלב, שפועם בתשוקה אל האמת. משום שהאמת משחררת. אם רק מסכימים לעבור דרך הפחד – האמת משחררת.

וכשמשתחררים מהכלא של הפחד, מגיעה האהבה.

ככה בלי להתכוון בכלל מצאתי את עצמי על הספה בסלון של ההורים שלי. אודיסאוס חשב שזה מצחיק ברמות, לי לקח זמן לקלוט שאוטומטית התיישבתי על הארורה, ועוד עשר דקות בשביל להבין שאם אני לא רוצה שהנבואה שלו תתממש עדיף שאני אזיז את התחת המתוק שלי ממנה לכורסא, אחרת אני אכן ארדם ואפקח את עיני למחזה אימים משל נפלתי אל מכונת זמן זדונית במיוחד.

במסגרת מסעותי בעולם הרפואה מהצד הלא הנכון של הגלובוס, שולחן המנתחים וכו', חזרתי אל ד"ר ס שמהיום ועד לתום ההליכים יקרא כאן : ד"ר אני רק הטכנאי.

באתי ממוקדת מטרה, הוא ענה לי באנטיפתיות הרגילה שלו, אבל לשם שינוי טרח להסתכל על מה שהיה כתוב לו מול העיניים – שזה מה שאמרתי לו בפעם הקודמת שהייתי אצלו שבמקרה מכיל את המילים – הריון, הפלה, מכות, אובדנות, ריבוי אישיויות, פסיכיאטר, ובניגוד למה שהוא אמר לי בשיחת טלפון שהקיום שלה הוכחש נמרצות על ידו, הודיע לי ש"אני רק הטכנאי כל מה שאת צריכה זה מכתב מהפסיכיאטר, מכבי תשלם וזהו."

כמה מרגיע לדעת שד"ר אני רק הטכנאי יפתח לי ת'בטן לקשור לי ת'חצוצרות – הלא כן? הרי אני רק גוש בשר. ואיך העזתי בכלל לחקור ולדרוש בנושא הפרוצדורה הכירורגית, חצופה שכמותי?! "את מתערבת בהליך הכירורגי!" הוא נזף בי קשות. לא הייתי חדה מספיק באותו רגע בשביל לענות לו – "זה הגוף שלי!".  

אבל בכל זאת – סוג של ניצחון ללא ספק. עכשיו אני צריכה להצליח להשתחל לפגישה עם הפסיכיאטרית, ולקוות שהיא לא תעמוד בדרכי. ברגע שהוא מקבל את המכתב ממנה, תוך חודש יש ניתוח – מה שאומר שתוך בערך חודשיים שלושה אני אהפוך להיות חופשיה סוף סוף. וזה באמת אושר גדול ונצחון ענק שלי. רוב הסיכויים שעד אז תסתדר הבעיה עם הצוואר (שכנראה הסתובבה בו חוליה כי פריצת דיסק זה לא).

הייתי רוקדת עכשיו ריקוד נצחון מקפצץ אבל היד כואבת לי רצח. ועדיף שאני גם לא אכתוב יותר, אפילו שהסיפור על איך אודיסאוס המתוק שלי לקח אותי למיון, והכין כל כך יפה את התחת המתוק שלי לזריקה בחדר אחות כן, חסרי תקנה, ויש שם רופא אחד שלא ישכח אותנו כל החיים שלו, כי מרגע שהוא בדק אותי הוא לא יכול היה להפסיק לצחוק – אני בהחלט ייצור חמוד ומטורף להפליא, הפציאנטים האחרים רוב הסיכויים די רצו לחבוט בנו, כי לא הפסקנו לצחוק (יותר נכון לשאוג מצחוק) ולהתמזמז כל השעתיים וחצי האלה. מסתבר שיש יתרונות לדיסוציאציה, האפשרות השנייה (משם זה התחיל) הייתה בכי נוראי ואימה משתקת, אבל אודיסאוס כל הזמן דיבר איתי ויצר איתי קשר עין, כדי שאני לא אלך לגמרי לאיבוד, אפילו שקצת בהתחלה לא ידעתי בכלל איפה אנחנו והכל נורא הזכיר את תל השומר. חבל שאי אפשר כל יום לקבל זריקה בתחת, גם לא כואב, גם מצחיק, גם מחרמן, וגם מפסיק את הכאב לחלוטין ל5 שעות, בניגוד לכדורים שלא עושים כמעט כלום

טוב, היד שלי גם הולכת ונרדמת כבר. כשהיא תבריא אני בטח לא אפסיק לכתוב איזה יומיים רצוף.

ועכשיו – אמא שלי נותנת לי מסאג' מתנה, איזה כיף

whisper-Don't keep quiet

Lyrics by the artist formally known as Odysseus Tunes by whisper

Don't keep quiet

it eats you from inside

Don't Keep quiet

Baby tell me don't hide it

Don't keep quiet

I can tell you're in pain

Don't keep quiet

It won't happen again

I can hear it in your Voice

It consumes your insides

Never asked you to stop

Never told you to hide it

it's an issue of trust

now you're craving my words

all those years of mad silence

you're with me – it is through

Don't keep quiet

it will eat you from inside

Don't Keep quiet

Baby tell me don't hide it

Don't keep quiet

I can tell you're in pain

Don't keep quiet

it will drive you insane

can't you hear it in my voice?

You can tell by my touch

I am here by my choice

yes I want you that much

and I know that you're scared

understand that you fear

please don't fall back to silence

this is why I am here

הנה מגיעה ההוכחה עד כמה את מלאת פחד מול משפט אחד קטן.

כל כך הרבה מילים כתבת כאן.

מעולם לא חשבת לשנות או למחוק.

ועכשיו,

שלוש מילים קטנות

ואת ממתינה מבועתת

לגירוש

שהעזת לכתוב

את מה שאסור

בסוף תרדמי

ובבוקר

תפקחי את עיניך

תביטי בצג

כאילו הפלסטיק הזה הוא סכר שעומד להישבר

בשטפון של כעס

הרי לא ייתכן

שתגלי את הסוד הזה שלך

בלי שיבוא הכעס

עדיין מאמינה שאת מפריעה לסדר הטוב של החיים

לכי לישון ילדה

אין יותר אנשים רעים

כל כך שקט עכשיו

הגוף עושה סימני שינה

אני שומעת

את קולות

הנשימה

לכי לישון

פנימה

לכי לישון

החוצה

לכי לישון

פנימה

לכי לישון

החוצה

לרגע אין דבר מלבדה

אני אוהב אותך.

למה זה חשוב? כי בתוך השתיקה אני שומעת מילים אחרות, מילים רעות, מילים של שנאה ואלימות. כן, הן עדיין חיות בתוכי. ואני עדיין נזקקת במקום הזה. לא, זו לא מניפולציה זולה, זו האמת. אני זקוקה לקולות הרמים האלה כדי להתחזק. חסרת בטחון. כל כך חסרת בטחון.

אני אוהב אותך.

תחנת רכבת, רגע לפני שאנחנו נפרדים, אתה לוחש לי באוזן.

המילים שלך נעלמות כמו סוף של שיר.

אני אוהב אותך.

אני שותקת עכשיו, נבוכה.

תוהה אם אי פעם אהיה מסוגלת לפגוש גבר פנים מול פנים ולשמוע את המילים הללו בלי שהפחד יתייצב בינינו.

אני אוהב אותך.

המילים שלך כמו שיקוי קסמים – מרפאות את הפצעים הפנימיים שלי הנעלמים.

אני אוהב אותך.

באמת? אני שואלת ומתכוונת להגיד – תחזור על זה שוב, תאמר לי שוב את המילים, עד שלא יוותר דבר מלבד האהבה.

אני אוהב אותך.

שהאוזניים שלי ילמדו לשמוע את האהבה.

אני אוהב אותך.

ולא רק ברגעי מצוקה.

אני אוהב אותך.

אחרי כל כך הרבה שנים. אני מודה. עדיין אותה ילדה. וזה לא ישתנה לעולם. מתחת לשאגות קרב האלה שלי, להצהרות המלחמה, עדיין העור שלי משתוקק ליד מלטפת ומילה חמה. כן.

ועדיין

אותה

שתיקה.