החיים שאחרי האלימות המתמשכת

כן. ועוד איך. עד כדי כך שזה כבר לא שאלה של סיכוי ולא אף אחד מהדברים האלה. מסתבר באופן נחרץ למדי שלא רק שיש סיכוי, אלא, שניתן להחלים באופן מלא ולהצליח לאהוב ולהיות נאהבת במלואי. ולא, לא היה לי שמץ של מושג שזה אפשרי. קיוויתי, אבל בעיקר הכנתי את עצמי לחיים חלקיים.

נורא עצוב לי לכתוב את זה, אפילו שאני יודעת שהסוף הוא טוב. השנים של הפלאשבאקים האינסופיים והכלא של הפוסטראומה היו איומות. העובדה שהיום אני נמצאת בקשר עם אדם שאוהב ושאני מסוגלת להרגיש את האהבה שלו היא נס ואושר והתרגשות מתמשכת. כן – השתמשתי במילה מתמשכת ולא בהקשר הקבוע שלה כאן. עם כל החשש אני חווה בחודשים האחרונים אהבה מתמשכת. תשוקה מתמשכת. זה חדש לי. הדד ליין הרגיל של הדיסוציאציה לא פעל כאן משום שאני לא בדיסוציאציה. אני לא מפורקת. אני לומדת להיות ולהכיר את עצמי יחד עם גבר שאוהב אותי ואוהב לגלות מי אני יחד איתי.

זה נהדר גם בלי שום קשר לפוסטראומה ושאר רעות חולות. ובכל זאת – אחרי כל כך הרבה שנים של פיצול ופלאשבקים זה נהדר פשוט להיות עם מישהו אהוב ואוהב ולחייך ולצחוק לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים.

לפני קרוב ל9 שנים נפגשתי לראשונה במושג דיסוציאציה בהקשר שלי. החיים שהיכרתי היו חיים מסוייטים ומנותקים – לא היכרתי משהו אחר ולא ידעתי כמה שאני מנותקת. זו הייתה דרך ארוכה מאוד והדרך הזו התחילה הרבה שנים לפני כן – לחפש חיפשתי מיום שאני זוכרת את עצמי, אבל למצוא קצה חוט של אמת, של דרך לחיים טובים יותר מצאתי רק לפני 9 שנים. השנה הראשונה הייתה סוג של שוק. יכולתי רק לקרוא על זה מדי פעם, אבל הרעיון שיש לי ריבוי אישיויות היה נורא מדי. אי אפשר לפתור בעיה אם לא מודים בקיום שלה. הדרך הייתה ארוכה ואיטית כואבת ומלאת סכנות. את רובה הלכתי בסוג של חשיכה, ולא פעם איבדתי את הדרך ואת עצמי או מה שחשבתי שהוא אני.

וכל כך רציתי שתהיה בחיי דמות משמעותית שתרצה אותי באמת. להפסיק לחיות בשולי השוליים. להפסיק להיות כל כך בלתי נראית ובלתי נשמעת. להצליח באיזשהו אופן לחיות בתוך הגוף הזה בלי שזה יהיה כרוך בכאב תמידי ואכזר. היה לי כל כך רע. שנים. רוב החיים למען האמת. לא ידעתי אם אי פעם אצליח לבטוח בבני אדם. לעולם לא אבין מה גרם לי להלחם על היכולת הזו. למה אחרי כל מה שעברתי עדיין חשוב היה לי להצליח לאהוב. ובכל זאת – הצלחתי. החלום בהקיץ הזה התגשם והיום לאיש שאני אוהבת יש פנים וגוף ושם והוא אוהב אותי.

אני משערת שאפשר לאמר שסבלנות יש לי ושאני לא מפחדת מכישלון – עובדה, הצלחתי

ככה זה. זרם התודעה הוא זרם התודעה ואין לי ברירה אלא להקשיב לחשדות וחוסר האמון המיידי שעלה בי כשכתבתי בפוסט הקודם על הראקציה למילה 'עבודה', שתוך כדי כתיבה וגם עכשיו אופן ההתייחסות הספציפי הזה גורם לי לזרמים בחילתיים חרדתיים בגוף – החשדות הן החדשות מול הדיסוציאציה, וכיוון שהייתי שם כבר הרבה פעמים, וזה השלב שהקטנטנות רוצות לפתוח ת'פה והתגובה החשדנית היא סוג של התנגדות לקיום שלהן, ולקונספט של הדיסוציאציה, בקיצור – לחצתי כאן על נקודה.

משום מה זה מתקשר לי נורא חזק עם הפעם ההיא שההורים שלי הגיעו לפנימיה לראות את הפסיכולוג המנייק שנשכבתי שם על הרצפה והכיתי בידיים וברגליים וצרחתי 'לא רוצה, לא רוצה' משהו שנראה כמו נצח. ולא, לא הייתי בת ארבע בפנימיה, הייתי בת 15. 'איזה סיבה הייתה לי להיות ככה? לא הייתה לי סיבה להיות ככה' אלה המחשבות שעוברות לי בראש עכשיו. זה כמובן שקר. אני מבינה שמתחוללת בתוכי מלחמה כרגע. מה שאני לא מבינה עד הסוף זה מי נלחם על מה כי המלחמה הזו לא מאפשרת למי שרוצה להתבטא לבטא את מה שיש לה. מה שנותן להשתקה עוד זמן.

הסיבה למכות רצח בבוקר ההוא שבעקבותיו הגעתי לפנימיה שם הההתפרקות הדיסוציאטיבית שלי הייתה אחת הקשות – אבל הסביבה הייתה יותר מדי אטומה וסתומה ומתעללת לקלוט, הייתה (לכאורה) שלא קמתי בבוקר לבית ספר. המשכתי לישון. חוסר היכולת שלי לתפקד הגיע שם לשיאים שלא היו קודם. זה כבר התחיל בט' אבל שם זה פשוט נהיה מוחלט – הסתובבתי כמו זומבי. זה אולי קשה להבין, אבל ההשארות בסביבה המתעללת מצליחה באופן די מטורף לשמור על איזשהי רמה של תפקוד שנובע מתוך שהסביבה המתעללת עם כל כמה שהיא בלתי צפויה היא עדיין הרבה יותר צפוייה מכל סביבה אחרת והרבה יותר קל לשמור על ההתנהגויות הקבועות – בעצם כשעברתי לפנימיה, ואחר כך אותו הסיפור עם הצבא, התפרקו לי כל הטקסים של ההתנהגויות שסיגלתי לעצמי – ואז הדיסוציאציה התפרצה באופן הכי קיצוני. אני לא חושבת שהבנתי עד עכשיו עד כמה העצירה הזו מול המדרגות כל פעם שהייתי מגיעה מבית הספר הביתה הייתה סוג של ציר שהחזיק אותי, סוג של טקס קבוע שבעצם עזר לי להחזיק את שאריות השפיות או יותר נכון מצג השפיות.

זה לא שהיה לי טוב בבית אבל המח שלי כבר לא היה מסוגל להתמודד יותר עם כלום.

טלפון. מרוח נשית. מבקשות קו"ח מוסיקליים. אני עוברת סוג של התקף חרדה ובוחנת את המצב. איך לסרב לדרך בלי לשרוף את הגשר? אין לי מושג אם הגשר לא נשרף אבל שלחת להן אי מייל:

"*** שלום,

חשבתי על זה.
אני רוצה לשתף אותך וגם את ***** באיך שאני רואה את הדברים גם מבחינת ההתנהלות וגם מבחינת הרעיון -
קודם כל, לא הייתה לי שום בעיה לו הייתן בפשטות אומרות שאין לכן מנטורית בתחום.
ספציפית לרעיון של הקו"ח – מהכיוון שלי זה נראה כמו: כיוון שאנחנו לא יודעות מה לעשות נעשה מה שאנחנו יודעות
וזה לבקש קו"ח. זה ממש, במקרה שלי לא רלוונטי. למוסיקאית עצמאית הדבר היחיד שרלוונטי זו המוסיקה עצמה.
אני מבינה שאין לכן מנטוריות מהתחום ושאתן במבוי סתום, יש לפחות שתי מוסיקאיות שלדעתי יסכימו להעביר
סדנא אם לא להיות מנטוריות שעולות לי בראש ואלה קורין אלאל וסי היימן.
להצליח לעניין את 'רימון' או 'מיוזיק' או 'הד' לתרום סדנא או משהו בסגנון, ואז גם  לדעת כמה 'אפשרי' הכיוון של הנשים
המוסיקאיות (אני זורקת רעיונות – פשוט אין לי מושג בקשר לאחרות וגם הרעיונות כאן לא בהכרח רלוונטים בשבילי אבל
יכולים לעזור לכן להתקדם מהמבוי הסתום שאתן נמצאות בו).

בקשר אלי – מעבר לעובדה שאני singer/songwriter ושאפשר לשמוע חומרים שלי כאן: http://whisperandblog.com/?tag=mp3
אין לי מה להוסיף.

בהצלחה

וויספר"

לפני ששלחתי הקראתי לחבר שלי מהגן. לפני שכתבתי אודיסאוס התקשר מעבר לים לבדוק שהכל בסדר. חבר שלי מהגן היה המום לגלות שזו פעם ראשונה שאני מגיבה ככה. הסברתי לו שלמדתי מאודיסאוס וממנו שאת הזעם מוציאים עם אלה שאוהבים ועם אלה שלא אוהבים צריך להיות אסרטיביים ולא לשרוף גשרים. פתאם הבנתי שכנראה התחלתי לחיות על הplane שבו חיים האנשים הנורמטיביים. אז אולי בכל זאת יש סיכוי.

כמובן שיש תמיד סיכוי ששרפתי עכשיו את הגשר הזה…

בינתיים הבנתי עוד כמה דברים.

המשפט המסיים של הפוסט הקודם – "עבודה היא אישה חזקה תובענית ואכזרית ששונאת ילדות קטנות ואוכל קר" נפל לי האסימון וקלטתי שחוץ מאבא שלי, זה מתאר גם את הנסיון התעסוקתי שלי עם הגורואית. יש לזה גם הרבה מאוד משקל – גם ניקיתי את הבית שלה, גם את הבית ספר, גם ניהלתי לה את המשרד, וגם עבדתי פעמיים בחברת הייטק שקשורה לבעל שלה, וכל החוויות האלה היו טראומתיות למדי. חלק מהעובדה שהצלחתי לכתוב את האי מייל הזה לרוח נשית, ושזה מבחינתי הישג אדיר, נובע מההבנה שכל הקטע עם רוח נשית מציף אותי נורא בהקשר של הכת, ושהתגובות המיידיות שלי נובעות מהפוסטראומה ושאני צריכה לעשות הפרדה ולהשתדל לבחון את הדברים באופן רציונאלי ולטווח ארוך.

הקושי הוא להצליח להבחין בין התגובה הרגשית למה שאני באמת חושבת שנכון. זה לא קל, כי כמו שכתבתי אני חושדת בעצמי. אני לא רגילה להיות אסרטיבית. אני רגילה להיות בדיסוציאציה. זה לא אותו דבר. אני מקווה שאני אזכור את ההתקדמות שעשיתי כשהדלת הזו תסגר.

גם אודיסאוס וגם חבר שלי מהגן עובדים בסביבת עבודה נורמלית הם בוסים של אנשים ויש להם בוס והם כל יום צריכים להבליג ולהמשיך – אני מעריצה את שניהם בקטע הזה, מאוד. למדתי מהם שאפשר לקטר ולהתעצבן ולהתמרמר ועדיין להמשיך לתפקד ושזה לא סוף העולם.

טוב, אני מודה, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להגיע למקום שאני נמצאת בו בלי לדעת שיש מי שאוהב אותי. להצליח לא לקחת את עצמי כל כך ברצינות. לדעת שאני זועמת כי ככה אני מגיבה כשלוחצים לי על הכפתורים ושחלק מהזעם הזה מקורו בפחד לבטא את עצמי כשאני מרגישה שדוחקים אותי לפינה שלא מתאימה לי.

אני לא נביאה ולכן אני יכולה לדבר רק מתוך הנסיון האישי שלי, כך שבין אם הדיאלוג עם רוח נשית יוביל לתוצאות בשטח לבין אם לא, מבחינת ההתקדמות שלי כבר יש תוצאות וזה מה שחשוב. ככל שהגישה שלי משתנה  ככה אני פועלת נכון יותר ומתקדמת. וזה מה שחשוב. אני מבינה שכל נושא העבודה יושב אצלי על אביוז וכל זמן שלא יכולתי לראות את זה, לא יכולתי לפתור את זה. זה מורכב וכואב ומציף וזו תהייה טעות להתייחס לזה כפשוטו – וככה התייחסתי לזה עד היום מה שהפך את זה לקיר בלתי עביר. אני באמת מקווה שמה שקורה עכשיו מוביל אל סוג אחר של התמודדות.

מעניין שבלילה חלמתי שבין החדר שלי לחדר עבודה יש רטיבות בקיר המשותף שמשום מה צבעה את הקיר בכחול (כחול – חולצה כחולה אולי?) וכשאמא שלי נוגעת בקיר לבדוק הוא חלול ודי ברור שעוד רגע לא יהיה קיר הפרדה בין החדר שלי לחדר עבודה והם יהפכו להיות חדר אחד.

לא הייתי בטוחה, אבל אחרי הפוסטים האחרונים נראה לי שמה שהחלום אומר לי זה שסוף סוף מתחיל להיות חיבור ביני לבין העבודה ושזה קורה דרך הרגש – הקיר התרוקן מהתוכן שלו, והמים יגרמו לו להתפרק. לא חשבתי על זה כשכתבתי את הכותרת. רק עכשיו נזכרתי בדרך הנכונה. עכשיו כבר הגעתי לשלב שאני נורא סקרנית לגלות איזה הפתעות טובות יגיעו. והן יגיעו – אני בטוחה

זה הולך להתרחש באחד מימי השבוע. הפעם זה לא יהיה פלאש בק של תל השומר אלא תל השומר. לבד. מרפאה גניקולוגית.

אני מפחדת.

ככל שהמימוש של הפרוצדורה מתקרב כך הפחד שלי מהאכזבה שאחרי הולך וגדל. אני יודעת שאני צריכה להבין שהפרוצדורה הזו הולכת לטפל במשהו נקודתי ולא בכל האספקטים של החיים שלי, מה שאומר שאחרי שהיא תעבור ואני אחלים המאבקים האחרים עדיין ימשיכו. זה מפתה לחשוב שלא, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להשלות את עצמי בקשר לזה – ראיתי מה קורה לאנשים שמשלים את עצמם, הם מוצאים את עצמם במחלקה פסיכיאטרית. החיים תובעניים. מלאים באחריות. יש חלקים מהאחריות הזו שעדיין קשים לי מדי. ושום פרוצדורה כירורגית לא הולכת לשנות את זה.

יחד עם זאת הפרוצדורה הזו אמורה לפתור אותי מחלק מהחרדות שלי וגם לעזור לי להתאזן פיזית שבכל זאת יש לזה משקל נכבד משום שבמקרה שלי ההשפעה של האנמיה יותר חמורה מבדרך כלל, כי חוסר ברזל מוביל לדכאון ואצל בן אדם רגיש כמוני זה כבר הרבה יותר מדי.

לפעמים אני כל כך שונאת את הרגישות הזו. אודיסאוס אמר לי פעם שהרגישות הזו היא חלק ממה שעושה אותי מי שאני. הפסיכיאטרית, בפעם האחרונה שהייתי אצלה, דיברה על אחד מהמחקרים האחרונים שעשו בקשר להפרעת אישיות גבולית שאנשים שפשוט נולדו עם רגישות גבוהה וגדלו בסביבה לא מתקפת זה מה שקורה להם. והיא אמרה שאני רגישה פי 100 מאנשים רגילים. אני לא אוהבת לחשוב את עצמי ככה, זה מכאיב. זה מכאיב מכל כך הרבה סיבות.

אני לא רוצה שוב למצוא את עצמי מול זרים שלא מבינים אותי ולא רוצים להבין אותי ומחליטים החלטות שרירותיות שאין להן שום קשר אליי. כמה פעמים אני אצטרך לעבור שוב את התהליך הזה?

מתי האפסיות הזו מול בעלי הכח תפסיק להיות חלק מיום יום שלי? זה משחק מתועב כל כך. הם מכריחים אותי כל פעם מחדש לפנות אל הכיעור שבתוכי, אל הבלבול וההתלהמות והכעס והשנאה והכח. אפילו הפיכסולוגית שלי, אחרי הפעם ההיא שצרחתי על הפסיכיאטרית, אמרה לי שלמדתי שלפעמים מה שעובד זה צעקות.

זה עצוב וכואב משום שבשביל להתמודד עם כל הדברים האלה אני צריכה לזכור כל הזמן שרוב האנשים שמולי הם נציגים של מערכות בירוקרטיות. ובגלל המשפחה הקיבוצניקית שלי, שלמרות שהם כבר כמעט 50 שנה לא בקיבוץ, הדת שלהם הייתה ותמיד תהייה דת העבודה – נו תארו לעצמכם מה זה לנפש אמנותית כמוני לגדול בתוך דת העבודה. זו הבדיחה הכי גדולה בכל העסק, הם עזבו את הקיבוץ, אבל האידיאולגיה לא עזבה אותם, זה נראה כמו קפיטליזם, אבל זה ינק משורשי הציונות העובדת ועל זה נשאלה השאלה 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה?" (זו שאלה דרך אגב, למי שלא מצוי בטקסט המקורי, ולא קביעת עובדה).

בשורה התחתונה, כשאני חושבת על זה (איך שוב הגעתי לענייני עבודה ופרנסה מלכתוב על תל השומר?!), גם העיסוקים שלהם בשעות הפנאי, אפילו האומנות היא אומנות שימושית, וגם העבודה בגינה יש לה תרומה ממשית לא רק לנוי, את הסריגה לובשים, או הופכים לוילונות, או לשמיכות, הריקמה הופכת לכריות, העצים מניבים פרי. ככה שמה שאני עושה חסר ערך לחלוטין. אי אפשר לאכול את זה, להתכסות עם זה או לעשות מזה וילון. וזה שיש אנשים שנהנים מזה, כל זמן שההנאה שלהם לא הופכת למטבע עובר לסוחר…

יכול להיות שהוורקוהליקיות הזו של שניהם והאדישות זלזול אני מלאת טינה ושנאה לכל נושא העבודה – זה כאילו אם אני באמת אצליח להשתלב בזה אני אהיה כמוהם.

המממ… נראה לי שאני מתחילה לעלות על משהו, על הקשר בין 'עבודה' ל'שנאה' 'כאב' 'טרור' 'פחד' – הרי אסור היה לי לדבר איתו כשהוא חוזר מהעבודה כי הוא 'חזר מהעבודה' והייתי בוכה לאמא שלי שלא תספר לו מה עשיתי כשהוא 'חוזר מהעבודה'. כשטיפלתי בילדים של השכנים, זה לא נחשב עבודה בעיני, זה קרה במקרה. אבל כשהוא אמר לי שאני אלך לעבוד בחופש הגדול, כל פעם שהוא אמר לי את זה זה הכניס אותי לחרדות כל כך קשות. 'למה השניצלים קרים כשאני חוזר מהעבודה?' זה מה שהוא היה צועק על אמא שלי. תחשבו מה זה עושה למח של ילדה קטנה – כשיש עבודה זה רע, כשאין עבודה זה רע. מבחינתי הוא שנא אותנו בין השאר בגלל העבודה. סוג של מיסטרס אכזרית במיוחד.

עבודה היא אישה חזקה תובענית ואכזרית ששונאת ילדות קטנות ואוכל קר.

בתוך כל הups&downs אני רואה את ההבדל ומתרגשת מאוד מהדיאלוג שנוצר לי עם אודיסאוס. אני זוכרת שהייתי קוראת על שורדות שהתחתנו וילדו ילדים ואז הפוסטראומה התפרצה להם בנקודה מסויימת אל תוך הזוגיות והאינטמיות, כשהן לא יכלו יותר 'לשמור' על ההפרדה, זה תמיד נראה לי כל כך מדהים איך הן הצליחו לנהל חיים נורמטיביים לצד מה שהתרחש בתוכן. ואז השלב שהכל התפרץ החוצה (לא מדובר כאן בזכרונות מודחקים, אלא בדיסוציאציה מספיק חזקה בשביל לשמור הכל בפנים, להשתיק את זה עד שאי אפשר יותר).

מה שקורה עכשיו הוא שאני נמצאת בקשר עם גבר שיודע לתקף את החוויות שלי. להיות אמפטי. אחד מהדברים שלמדתי לאורך השנים של הטיפול הפסיכולוגי זה על ההבדל בין אמפתיה להזדהות. כמה זה חשוב להבדיל ביניהן. בהזדהות אין נפרדות ואין אמפתיה – זה תהליך של מחיקה והשתלטות על האחר. זו בעצם חוסר יכולת להתמודד עם החוויה של האחר. אין בהזדהות הקשבה – בעצם כל הזמן, גם כשנדמה לאחר שמקשיבים לו – המח עסוק בלחשוב על החוויה של עצמך, בלענות למה שיש למי שמולך להגיד בדוגמא מאצלך. נדמה לי שהזדהות זה הצד השני של המטבע התנגדות/חוסר קבלה, משום שהמקור של התגובה הוא אותו מקור – חיפוש של משהו מוכר בשביל להרגיש בטוח, ואז התוצאה היא או שאתה בעדי או שאתה נגדי.

כשאמפתים, זה ממש לא משנה אם עברת את אותן החוויות שהבן אדם מולך עבר, אלא העובדה שאתה והוא אנושיים ושמה שהבן אדם מדבר עליו באותו רגע מעורר בו רגשות מסויימים שיש לו צורך להתמודד איתם דרך זה שהוא ממליל אותם ושמישהו מקשיב ומבין לא בהכרח עד הסוף אפילו – הרי כל חוויה היא אישית, אבל התהליך הוא אוניברסלי.

כשהייתי בכת הייתי אמורה להגיע למצב שאני אוהבת את כולם. זה כזה שקר. היום איפה שאני נמצאת עם עצמי אני יכולה להגיד – אני אליטיסטית מיזנטרופית מתנשאת ורוב האנשים שאני פוגשת לא עוברים אצלי סלקציה. אני גם מניפולטיבית איטרסנטית – אבל לא ממש טובה בזה… אם הייתי טובה בזה הייתי מגיעה הרבה יותר רחוק. למרות שכשאני חושבת על זה קצת יותר לעומק, העובדה היא שכשאני ממש רוצה משהו, אני משיגה אותו. אודיסאוס יעיד – תשאלו אותו היום והוא יודה קבל עם ועדה שלמעשה לא היה לו סיכוי ברגע שהחלטתי שאני רוצה אותו.

אבל בכל זאת – למה התכוונתי שהמח מצטלל? ואני משערת שאני עוד אכתוב על זה הרבה, כי זה מאוד מרגש אותי ומעסיק אותי – ההבדל בין איך שהמח שלי פעל כל זמן שהחרדות והפוסטראומה שלטו בו לבין איך שהוא פועל היום. אני לא חושבת שהבחירה באודיסאוס הייתה מקרית, או תוצאה של הצטרפות מקרים (אפשר להתווכח על זה אבל כרגע הקו מחשבה שלי בא מכיוון אחר).

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג בעצם הבאתי את אותו קול שבא לידי ביטוי במכתבים לפסיכולוגית שלי. עדיין לא התחלתי להקריא אותם בטיפול. כך שלמעשה השלב של החשיפה בבלוג הגיע לפני שהתחלתי להקריא באופן עקבי בקול רם בטיפול את מה שאני כותבת – מה שמאוד משמעותי בטיפול, משום שמה שלא נאמר בקול רם, לא עובר תהליך ויותר קרוב לשתיקה מאשר לדיבור. בכל אופן, כיוון שהכתיבה כאן הייתה פועל יוצא של המעבר מהכתיבה לפסיכולוגית באופן אישי, החשיפה שלי הייתה הרבה יותר משמעותית. לא פתחתי בלוג בשם האמנות אלא בשם האמת שלי. בשם העצמי שלי.

דווקא מתוך המקום הכל כך מוכה שהגעתי אליו, מתוך המקום המבוהל עד אימה, נקודת המוצא שלי הייתה גבולות חסרי פשרות – וזה משהו שהיה חדש וראשוני בחיים שלי, משום שמה שאפיין את החיים שלי עד אותה נקודה היה חוסר גבולות. הטמעות. אחרי התקיפה האחרונה הגעתי למקום של 'עד כאן!' והבטחתי לעצמי שבחיים אני לא אתן לעצמי יותר להגיע למצב הזה. עד היום הבלוג מאוד לא מזמין. לכאורה אני אמורה להיות מאוכזבת – אני רואה כמה מנויים יש לבלוגים אחרים ברידר וכל זה. החיים לימדו אותי שמה שחשוב זו האיכות ולא הכמות. הבלוג מבחינתי הוא הישג אדיר – להצליח לכתוב את עצמי באמת. חלק ממה שאיפשר את זה – מעבר ל'עד כאן' הייתה הבדידות המוחלטת שהייתי בה. הכתיבה לא הייתה התגובה הריאקטיבית הרגילה שלי – להתאים את עצמי למה שאני קולטת שנדרש ממני ממי שמולי. כשהתחלתי עוד עשיתי כמה נסיונות אחרונים ליצור קשרים בחוץ וויתרתי על זה מהר מאוד. ניסו ללחוץ עלי כמה שהיו מעוניינים, ולמזלי הבנתי שאסור לי להיות בקשר עם אף אחד. לא יכולתי יותר עם הדיאלוג המבולבל/מתנצח/מתעקש/מבועת/מיותר. נפלתי אל תוך התהום המפחידה של האין.

הייתי חייבת. אפילו שזה הפחיד אותי, והיום אני מבינה עד כמה לא הייתי מוכנה להיות במקום הזה, כי למרות שלאורך החיים שלי הרגשתי את הבדידות הקיומית שלי כל הזמן, גם בנוכחות אנשים, בעצם מגיל מסויים עברתי כל הזמן מקשר לקשר. היום אני יודעת שזה נבע מהחרדות שלי. המחיר ששילמתי על זה היה כבד מאוד. רק הההריון המכות וההפלה הצליחו להוציא אותי מהשליטה המוחלטת של החרדה – עד כמה שזה נשמע אבסורדי – זה פשוט הביא את החרדות שלי למצב כל כך קשה שהן באו לידי ביטוי באופן הכי ברור שיכול להיות. כל כך ברור שסוף סוף הייתה לי סיבה מוצדקת לפחד מאנשים. רק שעכשיו הקשיבו לי וגם זה לקח זמן ואקט אובדני אחד. וכדי לא להתאבד הייתי חייבת להילחם ולהשתמש במיינדפולנס ובמחשבה צלולה בתוך כל החרדה הקשה והרצון הנורא למות. כשאני מסתכלת על זה עכשיו – זה מדהים אותי. הצלחתי לעשות משהו על סף הבלתי אפשרי, וזה די מדהים שהצלחתי.

השלב הכי קשה היה המלחמה עם הכדורים – שתי המלחמות, המלחמה לא לבלוע את כולם, והמלחמה להסכים לקחת אותם באופן קבוע וגם את הקסנקס. אני נזכרת בתקופה הזו ובא לי לבכות. הייתי כל כך חסרת אונים ומוצפת בכאב ומוכה. אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות להישאר בחיים ולשרוד. כתבתי בבלוג, וכשלא כתבתי פשוט ישבתי וצפיתי בדרו קארי שואו ולייט שואו עם קרייג פרגסון במשך שעות – הדבר היחידי שעניין אותי היה לשבת ולצחוק עד שההורים שלי היו באים לישון (לא היה לי אז מחשב משלי והמחשב שלהם נמצא במשרד שמחובר לחדר שינה).

היום כשהמח שלי צלול, כשהפוסטראומה והחרדות לא שולטות בו באופן סיסטמטי, אני חווה את ההבדל. אני מסוגלת לצאת מהבית וללכת בחוץ בלי להרגיש מאויימת ולא בגלל הדיסוציאציה שמנתקת אותי מהחרדה. ולמדתי במי לבטוח. למדתי להציב גבולות, למדתי להגיד לא. זה לא קרה בין רגע. כל הסאגה עם צייד הפרפרים הייתה דוגמא לאיך אני עדיין לא מצליחה להגיד לא כמו שצריך. יכולתי להתבייש בזה. אבל ככה למדתי. עובדה – הוא לא חלק מהחיים שלי.

ג'ולה, שאני מאוד אוהבת, חיה חיים שונים מאוד מחיי. יש לה בעל ושני ילדים, מה שאומר שחלק ניכר מהחיים שלה מסתובב סביב האימהות והילדים שלה. יש הרבה מאוד אנשים בחיים שלה, ובכלל הקשר שלה עם המשפחה המורחבת מאוד שוקק ופעיל. היום הגענו לשלב שכל אחת מאיתנו מקבלת את השנייה כמו שהיא. המח שלי מספיק צלול בשביל לא להרגיש מאויימת מול הבחירות השונות שלה. כל אחת מאיתנו חיה איך שמתאים לה – זה לא גורע מהאהבה שלנו ומהחברות שלנו וזה כל כך לא מובן מאליו בעיני – היו שלבים שחשבתי שאני לא אצליח לעמוד בשינויים.

ואז הגיע אודיסאוס. וכבר כתבתי את זה מליון פעם, ואני אכתוב את זה עוד מליון – משום שאני חושבת שזה חשוב כל כך. להיפגש מתוך כך שיש חיבור והבנה וכימיה והמון כיף, ושרוצים את הכיף הזה והטוב הזה ושום דבר מעבר לזה כי זו המטרה – לשתף ולצחוק ולאהוב.

אחרי כל מה שעברתי, באמת ששום דבר אחר לא מעניין אותי במערכת יחסים חוץ מההנאה שבדבר, מהשיתוף ומהאהבה. בעבר כל מפגש שלי אם זר, גם אם הכותרת שלו הייתה הופכת להיות באיזשהו שלב בן זוג, אבל הוא עדיין היה נשאר זר, הייתה מכניסה אותי אל תוך מאבק קשה ורע. העובדה שהמח שלי היום מספיק צלול בשביל לפגוש את אודיסאוס ולהרגיש את האהבה שלו אלי ולא לחוות מאבק ופלאשבקים וטינה וייאוש ומחיקה עצמית – זה כמעט נס. נכון עבדתי מאוד קשה בשביל להגיע למקום הזה עם עצמי ועדיין – זה נס, הנס של היכולת של המח האנושי לשקם את עצמו.

אני מאושרת שסוף סוף רוב הזמן המחשבה שלי צלולה, כל כך צלולה שאני מסוגלת להתאהב מעל הראש ולהישאר מאוהבת כבר חודשים בלי להיסגר ולהיכנס לסרטים.

כמה טובה ההחלמה.

אני גאה בעצמי שהצלחתי אחרי כל כך הרבה שנים של  חיפוש וטיפול להגיע למקום שאני נמצאת בו.

באמת שאני לא יודעת איך זה קרה. ז'תו'מרת – זה מתועד כאן בבלוג לאורך כל הדרך, אבל עדיין, סוג של נס. אני מרגישה את השינוי – השינוי בביטוי, בחופש לשתף, בהקשבה. לא יודעת כמה מזה זה השינוי שעברתי, וכמה מזה זה אודיסאוס. לא היה לי דיאלוג כזה לפני זה (המילה זה הופיעה עד עכשיו 9 פעמים, כן שמתי לב לזה – נו הנה 10).

אני משערת שהעובדה שאודיסאוס הגיע אל תוך המפגש הזה איתי מתוך הקריאה של הבלוג, מה שלמעשה בנה סוג של רשת הגנה מאוד נרחבת, ורשת הבנה מאוד נרחבת, עזר מאוד. נורא ברור מי אני, זה מאוד מקל ומאפשר. עצם העובדה שהכל חשוף עזר לדברים לא לעמוד בינינו.

ישנתי על זה לילה. משהו התחבר – הבנה לגבי השינוי. מה שמחזק אותי לגבי העובדה שהוא אכן התרחש השינוי הזה. מתמטיקה פשוטה – מהתיכון נכנסתי ישר לצבא ומשם לאישפוז ואז 8 שנים עם הגורואית וממנה 6 שנים עם ה weatherman – בעצם את השנים הראשונות בטיפול פסיכולוגי עשיתי כשאני עדיין בתוך מערכת יחסים של דיכוי. זה די נורא לחשוב על זה. זה די נורא להבין את זה. זה לא קל להבין את זה.

לראשונה בחיי אין דמות שמחליטה בשבילי ומציבה לי תנאים איך לחיות. אין דמות שכופה עליי דרך חיים מסויימת. דרך חשיבה מסויימת. אני לא מוצאת את עצמי חושבת מחשבות כמוסות בפנים, מלאת ביקורת וכעס וחוסר שביעות רצון עד כדי שנאה אל מי שנמצא מולי כי הדיאלוג בינינו שקרי וכל מה שמחבר בינינו זו חרדה קיומית.

אין לי תחושה של צמצום. ורק עכשיו כשיש לי את החופש הזה, אני רואה את הצמצום התמידי הזה. זרות וצמצום וויתור. לא וויתור במובן של פשרה, אלא וויתור על העצמי.

מתוך ההבנה הזו, מתוך החופש שהצלחתי ליצור לעצמי, אני מתחילה להבין למה כל כך קשה לי עם הקונספט של עבודה. נדמה לי שזה די פשוט – הייתי מוכנה מאז ומתמיד למכור את נשמתי בשביל פירורים של תשומת לב, בשביל משהו שנדמה היה לי שאפשר לקרוא לו אהבה. רוב האנשים עושים את זה כשהם הולכים לעבוד. שמים את עצמם בצד, בשביל להתפרנס. אני לא אומרת את זה כביקורת, זו פשוט עובדה. הזמן שלך לא בידך, ואומרים לך מה לעשות ואיך לעשות. אני לא עומדת בזה. אפילו לי יש גבול לכמות הכפייה שאני מסוגלת להכיל – מסתבר. מה שאבסורדי בכל העניין הוא שדווקא היכולת לפרנס את עצמי יכולה לתרום לשחרור שלי מהכפייה. אני יכולה להבין את זה תיאורטית – בפועל התגובה הרגשית שלי כל כך קשה שהסיכוי של זה להצליח אפסי. בדיוק כמו בצבא שלא הבנתי מה רוצים מהחיים שלי, מה אני אמורה לעשות, עד שהשפיות שלי התאיידה סופית.

אני מסוגלת לקפל דפים ולמלא מעטפות – אני יודעת איך עושים את זה, ואין לי תחושת כשלון או חוסר יכולת. ברגע שמתחיל להיות מקום לספק, אני מאבדת את הבטחון לגמרי. אני לא יודעת אם אי פעם אני אצליח לתקן את הנזק המצטבר שספגתי של פידבק שלילי. זה כל כך טבוע בי. כל הפעמים שאני שוכחת ומתנתקת מהכשרונות שלי הן בעצם הפנמה של ההתעלמות והזלזול שחייתי איתם. אין בי קול שמאמין בי באופן עקבי.

בעקבות הדיאלוג המתמשך עם אודיסאוס, שכל הזמן אומר לי כמה שהוא מאמין בי, אני חווה את ההבדל, ומרגישה כמה שזה חסר לי. לפעמים, כמו עכשיו למשל, אני לא מבינה מה גורם לי להמשיך כל הזמן. התשובה שלי היא כי אין לי ברירה, אבל בכל זאת זה סימן שיש בתוכי איזשהו כח רצון שכן מאמין בי.

כרגע אני בהמתנה. זה מפחיד. עשיתי כל מה שיכולתי. אני באמת מקווה שאני אצליח לשקם את עצמי גם כלכלית. זה נראה לי כרגע על סף הבלתי אפשרי – אבל היי, לפני שנה גם הרעיון של לחיות נראה כמו בדיחה עלובה במיוחד שלא לדבר על לאהוב.

יצאתי מהבית והתחלתי לצעוד, חשבתי שאני יוצאת להליכה ואז הסתבר לי שאני הולכת אל העו"ס של מכבי. החלטתי שכדאי שאקבע איתה פגישה. אם היא נמצאת. או עם מי שזה לא יהיה שקובעים איתו כדי להגיע אליה. דפקתי על הדלת ובדיוק הייתה לה רבע שעה – הסברתי בחצי משפט ואז הסתבר שאת הפרוצדורה של הסל שיקום אני צריכה לעשות עם עו"ס מתל אביב. היא כתבה מייל לעו"ס שמתעסקת עם זה ועכשיו אני מחכה לתשובה.

כשהלכתי לשם התחילו לעלות בי כל הזכרונות והרגשות הקשים מהועדה שנה שעברה. הציפה אותי אומללות. התבוננתי בה. שאלתי את עצמי מה בעצם הסיפור כאן. למה אני מרגישה כל כך לא כשירה. למה כל נושא העבודה מאיים עלי ברמות כל כך עמוקות מאז ומעולם. האם היום אני מסוגלת להבין לפחות את התגובות שלי. את הקושי.

המפגש עם אנשים במסגרת עבודה מעורר בי אימה, כאב, ייאוש, פחד, בלבול, חרדה.

נרדמתי. ככה באמצע הפוסט. לא יכולתי להתמודד עם ההצפה הזו בשום דרך אחרת. לשמחתי התעוררתי אחרי כמה שעות הרבה יותר ממוקדת. מפתה ביותר לשים את זה בצד, את הפצצה המתקתקת. זו הייתה מטרת השינה – להטמין את הפצצה חזרה במעמקי ההדחקה. הנושא הזה כל כך טעון שאפילו לסדר ת'בית נראה כמו סוג של מסע תענוגות כרגע – העיקר לא להמשיך לכתוב ת'פוסט הזה. לא להתבונן, לא לתעד, לא לפרק, לא לנטרל, כדי לא להרגיש, לא לחרוד, לא להתבלבל, לא להתמודד. כן, מאוד דחוף לי עכשיו ללכת למחזר בקבוקי מים. זה ממש לא סובל דיחוי. כבר חוזרת.

כבר כתבתי כאן על העובדה שעברתי כמה וכמה נסיונות שיקום כושלים דרך הביטוח הלאומי. לא יצא מזה כלום. למרות שסיימתי את הקורס הראשון של עיצוב אתרים, אבל באמת שאין לי מה לחפש בתחום הזה. גרפיקה זה ממש לא התחום שלי – רק מלכתוב את זה נהיה לי רע. יש לי תחושת החמצה איומה. רק בשנים האחרונות התחילה להתגבש בי ההבנה שהתחום שלי במה שקשור לאומנות פלסטית הוא בכלל פיסול. לפני כמה ימים ישבתי מול תמונה של אודיסאוס במשך שש שעות רצופות ופיסלתי את הפנים שלו בקרמיקל. כשנחה עלי הרוח אני יכולה לפסל שעות. קשה לי להפסיק – אני ממש צריכה להכריח את עצמי. להבין שצריך לתת לחומר לנוח, להתייבש קצת, כדי לעבור לגריעה על יבש.

זה כל כך חסר תכלית – הכישורים שלי. זה מה שכל כך נורא בכל העסק. זה לא שאני לא יודעת לעשות כלום, זה שמה שאני עושה אי אפשר להתפרנס ממנו. זה נורא פשוט – האנשים שמתפרנסים מכתיבה, הם אנשים שלמדו באוניברסיטה. הם באו מתוך. אותו דבר עם המוסיקה – אנשים באים מתוך לימודים/קבוצות/קהילות/משפחות. ככה הם בונים את עצמם.

המפגש עם אנשים לאורך זמן שוחק אותי. ככה זה בכל אופן היה פעם. שוב – אין לי מושג איפה אני עם זה היום. אני מנסה לחשוב על סיטואציה שיש לי עבודה, אפילו של כמה שעות בשבוע, בזמנים קבועים. וכל מה שאני מרגישה זה לחץ. וכל הקטע שזה קשור עם כסף וזה שמה שאני עושה צריך להיות בעל ערך כדי שישלמו לי. כל זמן שאני פועלת במסגרת חברית, ככה שלמעשה אני לא מחוייבת לכלום, אין בעיה. ברגע שנכנס כל עניין העבודה/זמן/איכות/כסף לתמונה היכולת שלי לתפקד יורדת פלאים. אני חושבת שאני מתחילה להבין שמה שבעצם קורה זה שאני פשוט בחרדות נורא קשות.

אני מנסה להיכנס לעובי הקורה, וכל כך קשה לי. מה שאני בעיקר שמה לב זה כמה קשה לי להתרכז בכתיבה של הפוסט. נרדמתי, חזרתי הלכתי חזרתי ועכשיו כל כמה משפטים אני פשוט בוהה מהחלון בסוג של ייאוש/אומללות. בקיצור – מאוד דומה למה שקורה כשאני מוצאת את עצמי במסגרת של עבודה. לכאורה זו תגובה נורא ילדותית וחסרת אחריות – יאללה קחי ת'צמך בידיים מה הבעיות שלך בדיוק? מפונקת!

אני לא זוכרת מאיזה גיל זה התחיל. אבל כשהיו מגיעים החופשים ציפו ממני לעבוד בחופש. אף פעם לא עשיתי את זה. זה נורא מוזר, כי הרי טיפלתי כמה שנים בילדים של השכנים מגיל 10 בערך, הייתי מסיימת ללמוד והולכת לקחת אותם מהגנים, יושבת איתם לאכול צהריים מקלחות אם צריך, שנ"צ וכל זה, אח"כ כשהגדולים עלו לכיתה א' – שיעורים. וכו'. אבל הקטע של עבודה בחופש הגדול – זה היה כבר סיפור אחר לגמרי. זה כל כך הפחיד אותי. לא הייתי מסוגלת בכלל להתמודד עם זה. לא ידעתי מה ואיך ואיפה, והרעיון של אנשים זרים – זה היה פשוט נורא. הם נורא כעסו עליי, במיוחד הוא. בכלל עם כל מה שעברתי אני יכולה להבין היום את העובדה שבמשך חודשיים הייתי נכנסת לחוסר תפקוד מוחלט – חודשיים של יותר מדי בית, אבל לפחות אף'חד לא רודף אחרי בחוץ. בתוך זה גם הייתה בדידות איומה.

לאורך כל התהליכי שיקום הקודמים לא הייתה שום התייחסות לחרדות שלי.  בכלל גם הייתי במקום אחר. עמוק בתוך הדיסוציאציה. באמת שאני לא יודעת איך בדיוק אני הולכת להעמיד את עצמי על הרגליים מבחינה כלכלית.

אני כל כך משתדלת להצליח לכתוב את זה, וזה כל כך קשה. אוף. אני מפחדת לטעות. אני חסרת נסיון. אין לי מקצוע וגם מה שלמדתי – אני ממש לא טובה בזה. בגלל כל מה שעברתי, במקום להתפתח ולהתמקצע באיזשהו תחום, כל הזמן הייתי עסוקה בלאסוף את השברים של עצמי. אין לי הרבה מה להציע. הכל נורא חלקי וחובבני. ככה לפחות אני מרגישה. אני די חסרת אונים בתוך הסיטואציה הזו – חסרת אונים וחסרת כיוון.

נדמה לי שמה שהכי חשוב לי זה להיות בתוך סביבה תומכת. קשה לי לתפקד בלי הדרכה ושאומרים לי שמה שאני עושה בסדר. מצד שני – אני לא יכולה לסבול אנשים. הם מלחיצים אותי. אני כל הזמן בעמדת מגננה/מתקפה ובמצב הזה אי אפשר להיות פרודוקטיבי. פשוט אין מצב. עם כמה שהשתדלתי לפחות קצת לפרק ולהתבונן התחושה שלי עדיין של סוג של ערפל ובלבול עמוק. אני לא רואה איך אני יוצאת מזה. הנסיון שיקום האחרון השאיר אותי במצוקה איומה ותחושה שאף אחד לא עוזר לי – זה הוביל לאקט אובדני. אני מבינה שזה מטיל צל ענק על כל הנושא. יש רגעים שגם עושה רושם שהבלוג בעצם כל כך חושף אותי שאין סיכוי בעולם שמישהו ירצה אי פעם להסתכן ולהעסיק אותי. אני די בטוחה שרוב הפעמים שעבדתי זה היה העסקה מתוך רחמים.

אוף.

אני בטח נשמעת כמו היצור הכי תלוש בעולם כולו.

ואני תוהה מתי אני אעבור מיצור תלוש לייצור תלוש משכורת .

עברו חודשיים וקצת מאז הפגישת מבוא ב'רוח נשית'. העניינים התגלגלו כך שלמעשה אני מחכה שימצאו לי מנטורית מתאימה. זה כמובן גם יכול לא לקרות. קיוויתי שהן גם יעזרו לי למצוא עבודה – אבל בינתיים אני לא רואה את זה קורה. זה סיפור לתפוס אותן בטלפון. ובכלל עושה רושם שאני לא בדיוק הקהל המתאים…

כרגיל הפער בין הברושור המנצנץ לתוצאות בשטח. אני ככל הנראה אצטרך לכתת רגלי אל העו"ס  של מכבי, בתקווה שיצא מזה משהו – שזה אומר שוב להתחיל את הפרוצדורה כי עברתי איזור.

ולמה הדרך הפחדנית – כי האמת היא שיש לי הרגשה לא כל כך טובה לגבי כמה בכלל יצא משהו מ'רוח נשית'. וחבל. חוץ מזה – הן כל הזמן משתמשות במילה 'יקירה' – כשהן מדברות איתי – מן אוטומט מזוויעה ומתנשא והן לא מודעות בשיט לכמה רע זה נשמע.

נו טוב, מודה, אני מאוכזבת. אפילו מאוד. קיוויתי שזה יעזור לי לפתוח דלתות ולהתקדם. בינתיים זה לא הוביל אותי לשום מקום בכלל. סתם עוד מפח נפש.

ואני יודעת שאני חייבת למצוא דרך לפרנס את עצמי.

אפילו לכתוב איפה אני נמצאת עם זה אין לי סבלנות.

אנ'לא מנגנת ולא כותבת כבר כמה שבועות. ומרגישה מנותקת מהדרייב הפנימי שלי.

היו רגעים בימים האחרונים שחככתי בדעתי למחוק את הבלוג.

פשוט להיעלם.

כמו שכבר כתבתי – כל הדלתות שפתחתי נשארו פרוצות לכל רוח ולא הובילו אותי לשום מקום.

מה שכן, לפחות התחלתי פרוצדורה עם תל השומר, וכולי תקווה שאני לא אמצא את עצמי מול נוקשות פוליטית בירוקרטית אלא שבאמת העניינים מתקדמים והעובדה שאני כבר מתקרבת לאיזור הניתוח היא לא רק משום שאני אהיה בבית חולים…

כרגע אין לי שמץ של מושג איפה אני נמצאת עם היכולת שלי לתקשר עם הסביבה לאורך זמן וכמה זמן מבחינת סביבת עבודה. אני באמת מקווה שאני אצליח איכשהו למצוא איזשהו כיוון אפשרי.

החוסר ודאות והחוסר היזון חוזר מייבשים אותי יצירתית ונפשית.

כמובן שתמיד אפשר להאשים את החום והלחות

הוא מתקשר אליי. אני מתחילה לבכות. כבר לא עוצרת את עצמי. כל הפיכסה יוצא החוצה. אני כל כך כועסת עליהם שאני מתחילה להגיד שאם אני ארצה לשבת על זכוכיות שבורות ולא מספיקה לסיים את המשפט – "אני לא רוצה שתשבי על זכוכיות שבורות" הוא אומר "זה יפצע אותך". בכלל לא חשבתי שזה יפצע אותי. חשבתי רק על הדימוי בתוך ההקשר של זה שהם לא יתערבו לי.

אני שומעת את הרוך והאהבה בקול שלו, את העצב מול הדימוי הקשה והאלים שיוצא ממני. אני עדיין כועסת ואז שוב מגיע הבכי ובתוך זה החרדה הקבועה מהכעס והאכזבה. ואנחנו מדברים והוא אומר וחוזר ואומר שהוא אוהב אותי גם צוחקת וגם עם דמעות. שזה בסדר. וככה תוך כדי הבכי והכעס והשיחה והאהבה וההקשבה וההבנה, לאט לאט הארון חוזר להיות ארון במקום מפלצת מלאת פיות שטרולים קטנים ומרושעים מציצים מכל מדף שלו.

"זה טוב שכותבים סיפורים" אני אומרת "אבל במציאות זה לא כיף"

"אני יודע"

ואני יודעת שהוא שומע שהקול שמדבר איתו הוא לא הקול הרגיל שלי. ושהוא יודע שהפוסטראומה נוכחת ושהמח במגננה ושקשה לי מאוד.

לאט לאט החדרים מתחברים חזרה, הבית חוזר להיות בית.

השיחה נגמרת רק כשהוא בטוח שאני באמת בטוב, שהבית כבר שלי מחדש ולא מפחיד יותר ואין יותר מפלצות וטרולים.

אני עוצמת את העיניים ויודעת ומרגישה את הלב שלו מחבק אותי, מערסל אותי.

עברה הסכנה.

אפשר להמשיך לנשום.

יצאתי בתוך הבית לעוד הליכת 2 מייל עם לסלי סנסון… היא יכנעית ואני מתה עליה וטוב, כל כך טוב שחזרתי להתאמן איתה. כולי נוטפת זיעה, וגאה בעצמי מאוד על עוד אימון מוצלח.

אני עדיין ברוגז עם הארון. כן. המדפים מסודרים כמו פיות פעורים וכרגע אנחנו מאוד מאוד לא מחבבים זה את זה בלשון המעטה.חלק ניכר מהדיכוי הקשה חוסר ההבנה והשנאה שחוויתי מאמא שלי מינקותי הסתובבה סביב נושא מדפים, סדר, נקיון, אחסון וכו'. טולרנטיות אפסית לקשיים שלי שלא התייחסו אליהם כאל קשיים. הקואורדינציה שלי אף פעם לא הייתה משהו. כל מה שקשור לדיוק הוא ממני והלאה ושניהם – שני ההורים שלי די נאצים בקטע הזה – היא תופרת והוא מתעסק עם דברים שבין השאר קשורים להנדסה ושרטוט חוץ מהעבודה בשטח. הדומיננטיות שלי מעורבת – זה אומר שבעיקרון היד החזקה שלי היא ימין, אבל יש דברים שאני אוטומטית מבצעת ביד שמאל, וחלק מהפעיליות אני מבצעת לחילופין בשתי הידיים בלי לשים לב. בקיצור – יש לי חרא של קואורדינציה.

כבר כתבתי כאן אולי מליון פעם על כמה שקשה לי עם חפצים. כמה שקשה לי עם סדר. כמה שנאבקתי בזה כל השנים. התגובה הזו לשני הביקורים שלה כאן. הוי. יכול להיות שבנוסף גם הידיעה שפתאם שני העוגנים הכי יציבים שלי לא יהיו במקביל בארץ, לא בדיוק מוסיפה לשקט שלי.

החדר טיפולים של הפיכסולוגית שלי למשל – נורא חשוב לי שהוא יהיה מסודר. זה תמיד מצחיק אותנו. וזה הפתיע אותי מאוד בשנים הראשונות. חוץ מזה נורא מרגיע אותי לראות את התמונות שיש אצלה על הקיר. ויש אצלה כמה יצירות אומנות מקוריות יפהפיות ובמיוחד אחת שאני מאוד מאוד אוהבת שמרגיע אותי כל כך לראות אותה כל פעם מחדש (אחרי שאני מיישרת אותה על הקיר כמו שצריך כמובן… ).

עברתי כל כך הרבה דירות בחיים שלי. אין לי בעיה להתרגל לנתונים הראשוניים של הדירה שאני נמצאת בה, כל דירה אלא אם זה כבר פוגם בתנאי ואיכות המחייה כמובן. ואת הדירה הזו קיבלתי בצורה מסויימת. והתחברתי אל האופן שהחפצים הקיימים היו מאורגנים כאן. לא היה לי שום צורך לשנות משהו בקשר לזה. חוץ מלחזק ת'מדפים כמובן. אבל זהו בסך הכל.

זה היה רעיון כל כך רע להרשות להם להגיע לכאן. כל כך רע. ומה שהכי עצוב לי בכל העסק הזה זו העובדה שהם בדורסנות הגסה שלהם פתחו פצעים שרק התחילו להעלות ארוכה. וזה גומר אותי כי זה כואב לי מאוד. זה מקשה עלי לנשום. זה מקשה עלי לחיות. זה מטרגר ומחריד עד מאוד. זה מוציא אותי משלוותי ויותר מכל – ושוב אני חוזרת על מה שכתבתי – חיללו את המרחב הקטן והטוב שלי. ביד גסה כל כך.

זוכרים שכתבתי שנורא קל לגרום לי לעשות דברים שאני לא רוצה – כל מה שצריך זה לחזור בתקיפות שלוש פעמים על ההוראה ואז אני נשברת – זה מה שהם עשו כאן. ומה שהיה לבת זונה להגיד אחרי שהיא גמרה לארגן את הדברים לשביעות רצונה -

"עכשיו אני סוף סוף רגועה!".

הם נתפסו על זה כמו זוג קרציות משוקצות. על משהו כל כך לא חשוב וכל כך לא קריטי וכל כך, אבל כל כך לא עניינם. והם הצליחו. פשוט עשו את ההשתלטות העויינת שלהם שלא לדבר על זה שהיא עוד הודיעה לי שהשולחן שלי יהיה על איזה קיר ואיזה כסאות ומה אני צריכה והוילונות המכוערים, כי גם אצלה יש וילונות בכל חור וזה נהדר – אני עד עכשיו לא מבינה איך הגעתי למצב הזה. זה אותו סיפור כמו המיטה, רק יותר גרוע – לא הצלחתי לעצור אותה בזמן. היא כל כך לחצה וחזרה על הדברים שלה בהתעלמות מוחלטת ממני ובהתעקשות בזמן שאני גם ככה בקושי מצליחה להתמודד עם העובדה שהיא שוב פה, ועם הכאבים ביד שמציקים, ועם שטף רעיונות הזוועה שהיא מנחיתה על הראש האומלל שלי כאילו אין מחר.

אסור היה לי להכניס אותם לפה. אסור. זה לא להאמין כמה שהם מסוכנים. פשוט מסוכנים. עכשיו אני תקועה בתוך הלופ המזורגג של הפוסטראומה. אוף. בא לי לקבור ת'צמי ולהיעלם. איזה רגרסיה מבאסת.

בלעע

אני רותחת מכעס. הפנים שלי נפוחות מכמויות האוכל המיותר שדחסתי בשבוע האחרון, ורק עכשיו אני מצליחה להבין עד הסוף מה קורה ומה אני צריכה לעשות כדי להפסיק את זה.

הם פשוט סוג של רעל, וככזה צריך להשאיר אותם מסומנים ורחוק.

מאחורי החיוכים עדיין אותה רעילות מתועבת.

היא ממש מנסה להפוך את המרחב שלי להמשך של הדירה המתועבת שלהם. לחנוק אותי בוילונות – אני אפילו לא מצליחה לתאר כמה שאני כועסת. מתפוצצת מכעס. בסך הכל רציתי לסדר ת'מדפים והבעיה עם היד מנעה ממני לעשות את זה בעצמי. זה כל הסיפור. כמו שהם הגיעו לכאן אז הם מיד נזדעקו בקשר לכל מיני דברים שזה לא בסדר וזה לא בסדר ובשום פנים ואופן לא ייתכן וסכנות נפשות ושהם לא מוכנים. והכל בנחרצות מוחלטת.

לכו להזדיין – חולרות!

והם שברו אותי. ועוד איך. זוג נחשים מתועבים. הם כל הזמן עושים את זה. מכריחים אותי עם הכוונות הטובות שלהם בלי שאני שמה לב. לוקחים לי דברים נותנים לי דברים.

זה בלתי נתפס בעיני.

ואני ממש לא מבינה איך פתאם מצאתי את עצמי במצב הזה.

חשבתי שזה נגמר. חשבתי שזה לא יקרה יותר. נכשלתי בשמירה. אסור לי לתת להם להתקרב. פשוט אסור – הם כל כך מסוכנים. וזה כל כך מתעתע.

הדרך היחידה שהם מבינים כשאומרים להם לא זה כשצורחים עליהם ומנתקים אותם. כל דרך אחרת גורמת לה לחזור להיות יצור קטן ודורסני.

אני כועסת ומאוכזבת ומותשת.

הם מכריחים אותי לעמוד על המשמר כל הזמן. הם מכריחים אותי לשנוא ולכעוס. מרגישה שכל המרחב שלי חולל.

מסוכן לקבל מהם עזרה, המחיר של זה תמיד כל כך גבוה.

היד שלי עדיין לא החלימה, ויש עוד שבוע עד הזריקה הבאה. אין לי כוחות או יכולת לעשות כאן מהפכות ולהחזיר את הדברים לקדמותם. איזה דפק. איך, איך הם תמיד מצליחים בלי שאני שמה לב להקטין אותי ולהפוך אותי לגרגר אבק?

איך אני מנקה את עצמי מהטינופת הזו עכשיו?

כל כך רע לי.

הייתי בורחת עכשיו מהבית. זה לא מרגיש כמו הבית שלי. אלא כמו מפלצת שניצחה אותי ועכשיו אני צריכה לברוח כי  היא מסתכלת עלי כל הזמן. אוף. מי שמע על ילדה שבורחת מהבית של עצמה עם עצמה?

לא טוב לי.

אני שונאת שחודרים לי לפרטיות. שונאת. זה כל כך מערער אותי. שימותו כבר ויפסיקו להתערב לי בחיים.

כמה שנים אני עוד אהיה תלויה בהם? זה נורא. ואני לא מצליחה לצאת מזה. ואני לא מצליחה להשתקם. וזה מפרק אותי כל פעם מחדש. כמו עכשיו. ולא, אני לא מסוגלת להגיב לזה בצורה אחרת. זה רגיש מידי וכואב מדי ופצוע מדי.