החיים שאחרי האלימות המתמשכת

הנה עברה לה שנה מאז שהבלוג הזה נפתח בלחישה חרישית מזירת הפשע. כן. את הבלוג התחלתי לכתוב בערד. כשעוד חשבתי שאני אמשיך לגור שם. מאז הספקתי לגור בכפר סבא ועכשיו כאן בדירת סטודיו החמודה שאני כל כך אוהבת אי שם בין חדרה לגדרה…

אז איך חוגגים שנה בלוגולדת לבלוג הכל כך לא שגרתי הזה? בספירת כל ההישגים של השנה הזו כמובן וכולכן/ם מוזמנים להריע כי חופשי השמחה כאן רבה.

אז ככה:

דרך הבלוג הכרתי נשים וגברים שהפכו לחלק מחיי וכל אחד ואחת מכן/ם מיוחד/ת חכמ/ה רגיש/ה מצחיק/ה ומרגש/ת.

וגבר אחד מיוחד במיוחד שאני אוהבת מאוד מאוד מאוד וכן, זה נגמר וחזר ונגמר וחזר – בקיצור, זה כנראה הדפוס הדרמטי של אודיסאוס ופנלופה, אתם מוזמנים לגחך מהטיפשעשריות המהממת שלנו בגיל 35+ ולהנות מהתוצרים (ספירת מלאי בהמשך).

נפרדתי מהספה בסלון ויש לי לראשונה בחיי מיטה משל עצמי זוגית ומדליקה וכיפית.

אני גרה לבד ואין לי חרדות.

חזרתי לנגן ולשיר ולכתוב ולהלחין ולהקליט.

כתבתי אלבום שלם – songs for Odysseus

התחלתי להקליט ארבעה ערוצים על המחשב עם עצמי – שתי גיטרות שירה וקולות, השירים הם כמובן לאודיסאוס והנה שלושת ה4tracks :

whisper-That's why I need you

whisper-My heart belongs to you

whisper-מכורה

גיליתי שאני יודעת לכתוב סיפורים קצרים.

התחלתי לכתוב ספר פנטזיה – אני משערת שתוך שנה הוא יהיה גמור.

את הדירה המופלאה שאני גרה מצאתי בזכות הבלוג למעשה, איזה כיף וגם את הבעלבתית המקסימה שלי ח ל י שהיא מתוקה אמיתית!

מיכל שטיינר אחותי למאבק היפנתה אותי ברוב חסדה אל עמותת רוח נשית, כאן בבלוג באחת התגובות שלה – מה שאומר קואצ'ינג וחיפוש עבודה ותודה ענקית למיכל כי לא הייתי מגיעה אליהן בדרך אחרת.

הכרתי, שוב דרך הבלוג, את אליסיה שחף שהפכה להיות הצלמת שלי, כלומר שהפכתי להיות הדוגמנית שלה ואנחנו עובדות על כמה פרוייקטים ומאושרות מאוד מהחיבור המופלא היצירתי בינינו.

חזרתי לחייך ולצחוק ולהתהלך חופשייה בעולם, כפי שמעולם לא הייתי.

אני חיה וחיה בטוב, אוהבת ואהובה יוצרת ויצרית נושמת ומלאת שאיפות וכח להגשים אותן.

ובכל זאת לפני הסטטיסטיקות המשעשעות שאי אפשר להתחמק מהן – כמה מילים קצת יותר מעמיקות על המקום שממנו הכל התחיל וגם על אהבה:

כשהתחלתי לכתוב כאן הייתי אישה מוכה ואובדנית על סף מוות. פתחתי את הבלוג הזה כדי לא להעלם, כדי להצליח איכשהו עד כמה שזה נראה אבסורדי לשמור על קשר עם העולם, אפילו שאלו רק אותיות על מסך, וכאן אני חייבת להסכים עם חבר שלי מהגן שבאופן עקבי טוען שהשימוש שלי במילה וירטואלי בהקשר של הבלוג בכלל ואודיסאוס בפרט הוא לא במקום – אתה צודק. משום שזה לא המה אלא האיך. וזה לדעתי השיעור הכי גדול של המלחמה בפוסטראומה והלמידה הכי חשובה שהמח צריך ללמוד, שלמרות שעל פניו אנשים הם אנשים הם אנשים, כל אדם הוא יצירה ייחודית וכך יש להתייחס אליה. שאילולי כן, לא הייתי מגלה את היכולת המופלאה של אודיסאוס לאהוב אותי. משום שכל מה שהייתי מסוגלת לראות בו הוא את עובדת היותו גבר ואדם, ולכן סכנה, ולא פוטנציאל לאהבה. לא תיארתי ולו לרגע שמתוך כך שאכתוב את עצמי לדעת העיניים הקוראות יהפכו להיות זרועות שיכרכו בחום ואהבה וערגה סביבי, לקול שיקרא בשמי, לחיוך שיתעקל בשובבות ממזרית בזמן שהעיניים הנוצצות והחודרות שלו מביטות בי ורואות אותי במלואי, למאהב שבעדינות ותשוקה יפרום יחד איתי את שלשלאות הפוסטראומה עד שלא ייוותר בינינו דבר מלבד היותנו.

לו המילים הללו היו נכתבות מחוץ לקונטקסט של הבלוג הזה, הייתם יכולים להאשים אותי בסכריניות דבשית של רומנים למשרתות, והייתי האחרונה להתווכח איתכם. אבל לא כך הוא, אחרי שפע התאורים הפלסטיים האיומים של הגיהנום עלי אדמות שעברתי, עולם הבלהות שחייתי בו שנים, הנה אני חיה ונושמת ואוהבת ונאהבת, והנצחון הזה הוא לא רק הנצחון שלי, אלא גם של כל מי שעשה ועושה איתי את הדרך הזו – נצחון האהבה והחמלה והתשוקה לטוב. נצחון החופש הבחירה וההנאה והמין. כן. הנה אני כותבת את המילים האלה. ועל זה נלחמתי ונאבקתי שנים על שנים על שנים, להיות חופשיה לעשות אהבה, להתעלס, להזדיין, להשתגל, לאונן, לגמור. בלי בושה, בלי אשמה, בלי פלאשבקים. להיות עם גבר שאני אוהבת ומשתוקקת אליו, לאפשר לו לחדור אלי ולהישאר נוכחת. לא להתנתק. לא ממנו לא מעצמי, לא מהגוף ולא מההנאה. משום שעד שכתבתי את הבלוג, ועד שנפגשתי עם אודיסאוס, הדרך היחידה שיכולתי לחוות מין הייתה דיסוציאציה. וזה דבר נורא. ואני לא מאחלת אותו לאף אדם עלי אדמות. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה הייתי בטוחה שאין לזה תקנה ולא תהיה לזה תקנה לעולם. והנה עברה שנה, ואני כאן, ואני נוכחת.

חשוב לי לכתוב את המילים הללו, ולא מתוך אקסהביציוניזם חולני, ממש לא, אלא מתוך הידיעה שכל מי שנמצאת במקום הזה עם עצמה יש סיכוי שזה יפיח בה תקווה ולו לשבריר רגע. הדרך ארוכה וקשה אבל אפשרית.

וכן, אני מאמינה באהבה, לא יכולה שלא להאמין באהבה, ואני מאמינה באדם, כי אילו לא הייתי כך לא הייתי.

טוב, אז קצת סטטיסטיקות על מה שמתרחש כאן מאחורי הקלעים מאז שהבלוג נהיה עצמאי:

מסתבר שלא רק בישראל קוראים את הבלוג הזה – נכנסו וברחו כל עוד נפשם בם גם מהרשות הפלסטינאית ומערב הסעודית. נכנסו ונשארו לדקה וקצת מסין.

למישהו ממש היה דחוף להיכנס לבלוג דרך הps3 – בהחלט תמוה ומעורר קנאה ועוויתות אלימות קלות…

וכמובן איך אפשר בלי : גיגלת קיבלת!

מסתבר שאני התשובה ל:

איך נראים אנשים שיש להם פוסטראומה

הפולניות

אלוהים

איך כותבים מכתב לפסיכיאטר

איזה חיה משילה את הגוף

תמונת כף רגל מגעילה

בלוג התלבשתי בבגדי נשים

הבנים ומקום הקול של בעלי חיים

פרויקט בני ביתך 2010

וכמובן איך לא:

איך להגיב כשגבר רוצה להיפרד (להביא אותה בכינוי מיתולוגי בתוספת מצבי צבירה של יסוד כימי וסרנדות געגוע קורעות לב – בקרוב הסיקוול איך להגיב כשגבר שוב רוצה להיפרד 1 ואיך להגיב כשגבר שוב רוצה להיפרד 2, הארי פוטר מאחוריך … )

ושוב המון המון תודה לכל מי שקורא/ת ומגיב/ה כאן בבלוג, דרך האי מייל, הפייסבוק, ובחיים עצמם, וגם לאלה שבחרו רק לקרוא בשתיקה, תודה. מאוד מאוד מתרגשת, לא דמיינתי שזה מה שיתרחש בחיים שלי מתוך הבחירה הזו לפתוח בלוג ולספר את הסיפור שלי. מקווה שבבלוגולדת הבא אני כבר אחזור להיות חיית במה, שהספר יהיה גמור, ושהאהבה תהיה קצת פחות מייסרת (אבל רק קצת… ).

פוסט זה פורסם בתאריך 24 באפריל, 2010 בשעה 0:40 בנושאים אהבה, בעור התוף, החלמה, המלצות, התקשרות, מיניות, משהו לאוזניים, פנים מול פנים. ניתן לעקוב אחרי התגובות בעזרת RSS תגובות. ניתן להגיב, או לשלוח טרקבק מאתרך.