20th יולי 2010
לזהות את החרדה, לצאת מהקפיאה.
התשובה הייתה שלילית. אחרי סיום השיחה הבנתי שבעצם כדאי לקחת קסנקס. רק מעצם הלקיחה יכולתי להתחיל לזוז. עכשיו אני מבינה שהתשובה השלילית הייתה שגויה – זו אכן עוד התגלמות של חרדה. הנה אני בבית זר ואין במה להיאחז ואני מרגישה כמו רפונזל בראש המגדל. המח נמחק ואי אפשר לזוז. האם התגובה הזו מחוייבת המציאות? לא זהיתי שזו למעשה הקפיאה הקלאסית – I play dead. וזה עצוב כל כך. עצוב כל כך.
אז התחלתי לעשות תנועות קטנות, בהתחלה רק עם העיניים – את הכותרות של הדיסקים, ואז עם האצבעות שנשלחו לשלוף וללחוץ על הplay והמוסיקה שמילאה את החדר, המוסיקה המוכרת התחילה לבנות מרחב קצת יותר מוכר – מרחב של צלילים, ואני כבר פחות ופחות מבועתת, ומבציע חיוך, והנה הנה השיר הזה שכבר אי אפשר שלא להתחיל לקפץ איתו בחדר. כן, ללא ספק הכדור עבד. זו לא רק המוסיקה.
העבר הנורא שלי בא וטורף אותי ואת דעתי, ואני לא קולטת, לא מזהה. חושבת שחליתי במחלה לא ברורה – הבחילה שמעורבת עם העייפות, עם חוסר האונים, והמחשבה שהלכה לאיבוד לחלוטין. כאילו לא רק הגוף הפסיק לנשום אלא גם המחשבה נחנקת. האימה מחניקה אותי מבפנים.
התגובות הקשות האלה מופיעות בכל מיני צורות, בזמנים לא צפויים. מול גילויי אהבה כל כך מתוקים, כל כך טרוויאלים – ספר או בגד במתנה, והתגובה שלי היא פשוט להתפרק, לחלוטין, אל תוך דיסוציאציה, ואני שומעת את הקטנות בוכות כלכך, שיבוא איש רע וירביץ להן עכשיו, ואת אודיסאוס מסביר שלא יבוא שום איש רע, והן לא מפסיקות לבכות ולבכות ולבכות ולחזור על האיש הרע שיבוא וירביץ כי אסור לרצות ואסור לבקש בגדים יפים ויקרים. שוב אני מתפרקת מול העוני. מול הכעס. מול האבטלה. והכעס והזעם והבריחה המתמשכת מהבית אל מקומות עויינים לא פחות. מתפלאה לגלות עד כמה זה עדיין חי בתוכי. מנסה בפעם המי יודע כמה להשלים עם העובדה שזה לכל החיים, ההתפרקות הזו, הכאב, הצלקות.
ברגעים כאלה אני מבינה שאני באמת חולה. הנפש שלי פצועה. מדי פעם הפצעים נפתחים ושותתים דם. חלשה יותר מאחרים. גם אם זה לא מוצא חן בעיני. זה כל כך כואב לי. זה כל כך מגביל אותי. אני תוהה אם אי פעם אצליח למצוא דרך לחיות עם זה בשלום.
בטח שתצליחי. ב ט ח. תשאלי את א.