22nd יולי 2010
דכאון?
סוג של אפיסת כוחות. לא זוכרת מי אני. הייתה כאן מישהי שרצתה דברים והיו לה שאיפות. היא לא כאן עכשיו. עכשיו נותרו רק החום והעייפות ותחושת הקבס שלא עוזבת.
זוכרת במעומעם שנלחמתי להשיג משהו שהיה לי חשוב ומשמעותי. הניתוח. זה לא דכאון אם כן, אלא פחד מוות מזוקק. חרדה אימתנית במיוחד. לרגע הפציע חיוך כשאחזתי בידי את הטופס המיוחל – טופס 17. ואני תוהה האם אחרי כל המלחמה הזו, כשהכל כבר יתרחש, האם יתחיל איזשהו שינוי פנימי אצלי. האם אכן תהיה לזה השפעה.
הנה, תראו כמה שהמחשבה מצליחה לעוות את המציאות ולהפוך סיבה ומסובב – 'היה לך נח להתרוצץ במלחמות ההן, עכשיו אין לך מטרה'. וזו הרי טיפשות ורשעות לשמה – משום שזה נבע מתוך בעייתיות שמנעה ממני להתרוצץ בעקבות דברים אחרים, ועדיין התרוצצתי כשהצלחתי לאסוף כוחות ולחשוב על אחר כך.
ועדיין, הנתק הזה שמשאיר משימות לא גמורות, רבעי סיפורים, קליפים לא גמורים, התחלה של ספר. כאילו עומדת בינינו חומת זכוכית מחוסמת. אני רואה אותם, זוכרת במעומעם את הידיעה ופרץ העשייה ואז, כאילו משהו קרע אותי ממני. שוב נשארתי קליפה ריקה. האם כל חיי אסתובב בתוך האימה המשתקת הזו? אפילו לבקש עזרה מהפיכסולוגית אני לא מסוגלת. שוב התחושה הזו של החפצים הכבדים שממלאים את חלל החדר ואני לא מצליחה להיפטר מהם. וקשה לי לנשום.
כבר למדתי שזה בא והולך. באיזשהו שלב אהיה חייבת להתייחס לאירועים שהציפו את הראקציה הזו שגרמה לי להיעלם. המרירות האיומה נוכח חוסר האכפתיות והשקרים. עזרה אמיתית היא מצרך יקר ונדיר. הבדידות גומרת אותי. לא זו לא הבדידות שגומרת אותי כמו העובדה שאני לא מצליחה למלא את החלל. מתי אני אחזור? היי – זאת שכותבת סיפורים ומרוצה מעצמה – לאן נעלמת? נורא מדכא בלעדיך. ועצוב. ומתיש. בבקשה תחזרי. תחזרי לחיים.
חכי לה. אל תלכי לאיבוד. בבקשה.
אני נורא רוצה לפגוש אותה יום אחד. חכי לה היא תחזור.
אני ואורנה תקועות בבית כבר חודשיים עם איזה תסמונת גופנית, ללא יכולת לעבוד להתאמן לבלות. וללא, כמה מפתיע, עזרה רפואית ראויה. אנחנו עושות כמיטב יכולתנו, לא לאבד את החוט. חוזרות לישון. שימרי על קשר.
שמרי על זו של עכשיו. חכי לשניה. בבקשה.
חיבוקים
הולי,
אל תדאגי, לא הלכתי לשום מקום,
ז'תו'מרת, הלכתי וחזרתי – כי התרחשו
כל מיני דברים קצת מפתיעים שאני
לא יכולה להרחיב עליהם כרגע.
מקווה שתחלימי במהרה –
היי,
חייכתי למראה ה איקון
לא חשבתי שהלכת, אחרי דרך כל כך ארוכה
חשבתי שהתעייפת
נשמע שהתאוששת קצת, אולי
גם תסמונת גופנית, היא כנראה הזדמנות לבדוק את אורך רוחי וכוחי. ויכוחים עם רופאים, הדיפת בני משפחה, החרדה הכספית, והכאב על צורותיו.
הדיווח הקצר שלך על 'דברים קצת מפתיעים', מזכיר לי הרבה תחומים שמתאמנים ומתאמנים בהם ויום אחד, אופס, קורים דברים מפתיעים.
אולי טועה. עוברת מול פינת העבודה שלי ומזכירה לי שהיא, על מכשיריה וחומריה מחכה לי.
שלך הולי