22nd יולי 2010
לצלול כמו אבן אל תוך המים השחורים
אולי זו זעקה לעזרה. אולי זה ייאוש. לא חזרה אלי העובדת הסוציאלית. כל תהליכי השיקום הגיעו למבוי סתום. אין מי שמקשיב. אולי עוד מאמץ – אני אומרת לעצמי, כל כך הרבה פעמים ניסית, עוד פעם אחת, אולי הפעם זה יצליח. בא לי לבכות. ולא יוצא שום בכי. חייבת לאסוף את עצמי, להכריח את עצמי להמשיך. לסיים משימות, גם אם אני לא טובעת באדרנדלין משכר. להיזכר בעצמי. שוב נפרמתי. הקיום שלי נדמה לעיתים לרשת קורי עכביש עדינה שנבנית בעמל סזיפי ונמחית מעל פני האדמה בהינף יד קל.
אני רוצה לצרוח – אני פה – אתם לא רואים אותי?
אנשים מסביבי רצים להפגין, ואני נשארת מאחור, זו שמפגינים למענה באופן כללי. היי – אני שואלת, איפה אתם כשצריכים אתכם באמת? כשיש לסיפור פנים וגוף ורצון, איפה אתם?
בינתיים מערכות שיקום מעבירות אותי מיד ליד ליד כמו תפוח אדמה לוהט עד שאני נשמטת בין הכסאות ומתגלגלת לשום מקום.
אין לי כסף, אין לי תואר, אין לי קשרים, והאמביציה שלי מוגבלת אל תוך היכולת הזערורית שלי להתמודד עם תככנות, אינטרסים, וכוחניות.
הדכאון הדפוק הזה נחת עליי פתאם. טוב – לא פתאם בכלל. זו התחושה שהוא ניצח. הוא חופשי ולאף אחד לא אכפת. זו תחושה איומה. איומה. איך מצליחים להמשיך לחיות עם הידיעה שהרע – ידו על העליונה?
השארת תגובה