החיים שאחרי האלימות המתמשכת

היו חסרות לי שעות שינה התעוררתי ב15:15. לקח לי כמה שעות להתאפס על עצמי כמו שצריך.

הלילה הקודם הסתיים יחד עם 'מלך עכברוש' שלקחתי מאודיסאוס – ספר נפלא. אחד מהדברים שהיו לי מאוד משמעותיים בקריאה שלו, זו העובדה שנקודת המבט שלי הרבה יותר גמישה ממה שהייתה בעבר. אילו הייתי קוראת את הספר לפני 20 שנה, אני בספק אם הייתי מסוגלת לגלות סימפטיה כלפי המלך שלא לדבר על אמפתיה. כל תפיסת ה'טוב ורע' שלי השתנתה.

עדיין בודקת את עצמי – עד כמה אני מושפעת מאחרים. עד כמה הנוכחות של אודיסאוס בחיים שלי משפיעה על עיצוב האישיות שלי, ראיית העולם, העצמי שלי. תוך כדי שיחה הקטנטנות פתאם אמרו משפט שהוא אמת גדולה מאוד שלא נאמרה עד היום – "אנחנו רוצות להיות בדיוק כמו אודיסאוס כי ככה הוא יאהב אותנו". כמובן שהתשובה של אודיסאוס הייתה שלא צריך להיות כמוהו ושאין שום קשר. הייתה התעמתות קצרצרה אם באמת לא צריך, ואז הבנתי שהאמירה הזו נאמרה לשם שינוי דרכן ולא באה לידי ביטוי באימוץ התנהגויות והתנהלויות כפי שהתרחש אצלי בעבר. וכן, אני יודעת ומודעת לעובדה שה'קטנטנות' הן למעשה אני. הן לא מישהי אחרת, ואפילו אמרתי את זה לאודיסואס היום. התגובה שלו הייתה לאמר לי שהוא יודע את זה, ושאני שהמקום הזה אצלי עדיין מאוד רגיש ושכרגע עוד יש לי צורך להתמודד ככה. צודק.

אתמול, כשהלכתי מהפסיכיאטרית, הרגשתי סיפוק והתרגשות מאוד גדולה מדברי האישור שלה. תוך כדי ההרגשה הזו קלטתי את הקונפליקט הפנימי, האמביוולנטיות שלי כלפי ההרגשה, הצורך באישור. ברור לי שהאישור הזה כל כך חשוב ובעל משקל עצום. משהו בסיפוק והשמחה מהאישור שלה הרגיש לי ילדותי, ונדמה לי שהסיבה לכך היא שהשינוי שהיא התייחסה אליו הוא למעשה סוג של התבגרות שלא התרחשה אצלי. אפשר להגיד שבאיזשהו אופן הטראומות גרמו לי להיתקע בזמן. מה שיפה שבתוך הקשר עם אודיסאוס, הקטנטנות, כשהן מופיעות, הרבה פעמים מצליחות להסביר באופן מאוד יצירתי והרבה פעמים מצחיק, מצבים לא קלים, כדי שיהיה לי יותר פשוט להתמודד איתם. זה חשוב מאוד – כי לפעמים כל ההבדל בין תפקוד לחוסר תפקוד זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי מה שמתרחש מסביבנו. העניין הוא שכשהן מספרות את הסיפורים שלהן, אני מגלה מתוך הסיפורים שלהן כל מיני צרכים ומשאלות שאני כבוגרת לא אודה בהם לעולם – למשל, היום הן סיפרו שלאבא שלהן היה תקוע דינוזאור בתוך הראש – דינוזאורוס רשעוס, ושעכשיו הדינוזארוס הזה מנסה לצאת, ואז הוא לא יהיה יותר רשע – כי זה היה הדינוזאורוס הרשעורוס שהיה רשע וניסה לדרוך עליהם, כי זה מה שדינוזאורוסים רשעורוסים עושים.

בשורה התחתונה מה שהן ביטאו זה את הצורך שלהן באבא – שזה צורך לגיטימי של ילדות קטנות, ואת הצורך להרגיע את עצמן דרך זה שהן מפרידות בין המעשים הרעים שלו לבינו כדי שמה שיישאר זה בן אדם קטן ולא מפחיד.

אני לומדת לחיות, לומדת להתמודד עם מגוון הרגשות והתגובות שיש בי ושהן יכולות להופיע במקביל ושזה בסדר. אפשר ומותר לשנוא ולאהוב את אותו בן אדם. וההבנה הזו היא בדיוק ההפך מפונדמנטליזם קנאי של שחור או לבן.

בסך הכל יום מוצלח מאוד. ואני מקווה שעם כל הקושי להודות שמבחינה רגשית הייתי מאוד מאוד לא מפותחת, ההבנה הזו תעזור לי לעבור את התהליך הזה בשלום ואפילו בהצלחה.

פוסט זה פורסם בתאריך 28 ביולי, 2010 בשעה 22:24 בנושאים כללי. ניתן לעקוב אחרי התגובות בעזרת RSS תגובות. ניתן להגיב, או לשלוח טרקבק מאתרך.