30th יולי 2010
סיכום יום 4/14 על 1/2 כדור
אודיסאוס חוזר ואומר בכל פעם שהוא שומע אותי שהוא מאושר לשמוע שכל כך טוב לי. שאני נשמעת אחרת לגמרי מלפני חודש. כיף לשמוע ולהשמיע. לא ידעתי באיזה אופן תבוא לידי ביטוי התגובה שלי לשינוי הזה, לפסיכיאטרית ולהפסקת הכדורים. פחדתי מאוד – מודה, זו התגובה המיידית שלי לשינוי – פחד.
אני מוצאת שבינתיים כושר ההתבוננות שלי לא נפגע. אני לא בחרדות ויותר מזה – הבחירות התזונתיות שלי השתנו לטובה. הארוחות שלי מסודרות, אני אוכלת ירקות, פירות, אורז, ביצים, שניצלים, יוגורט, קורנפלקס ושותה הרבה מים. את האוכל אני מבשלת בעצמי בשמחה רבה. הצלחתי לצאת מהצורך באוכל מנחם בלבד. משהו פנימי התאזן אצלי. מי שקורא את הבלוג מאז שהוא נוצר יודע שבעקבות מה שקרה היה לי קושי עצום עם כל הנושא התזונתי למינהו – אם זה כדורים, ארוחות מסודרות, לאכול, תפריט מגוון, תפריט בריא, בישול וכו'.
נדמה לי שהנינטנדו – כלומר השעתיים האינטנסיביות של האימון מספקות את התחושה הטובה שהגלידה/פחמימות סיפקו, או יותר נכון ניסו ללא הצלחה לספק. התשוקות שלי יותר בכיוון של אורז עם שניצל או פירה עם שניצל וירקות. כמה שניסיתי ונלחמתי קודם להצליח לאזן את מה שאני אוכלת, כנראה שלא היה לזה סיכוי.
אני תוהה כמה הניתוח שאבא שלי עבר השפיע עלי גם באיזשהו אופן לקחת את עצמי בידיים.
כל כך קיוויתי שהכדורים לא יהיו לכל החיים. כל כך קיוויתי שבאמת יגיע רגע שאני אוכל לחיות בלעדיהם כי התגברתי על הטראומות ואני לא זקוקה יותר למשהו שישתלט על הפוסטראומה. עמוק בפנים קיוויתי שהאמת היא שאני באמת יכולה להחלים ולהגיע למצב של אי הזקקות לכדורים, שזה לא מצב שנולדתי איתו.
נכון, הרגישות הביולוגית הגבוהה שלי היא עובדה, אבל זו לא מחלה.
בינתיים אני מוצאת את עצמי ממשיכה להתבונן מי אני ולשאול שאלות. אחד מהדברים שמאוד חזקים לי בימים האחרונים זו העובדה שקשה לי להביע את הדיעה שלי בקשר לכל מיני דברים שמתרחשים לא במרחב האישי שלי. דרך הפייסבוק יצא לי להיחשף בעל כורחי למה שמתרחש במרחב הציבורי. די נשמרתי, טוב די זו לא בדיוק המילה הנכונה – נמענתי לחלוטין מלהיחשף למה שקורה בארץ ובעולם. רק הכתיבה של 'בארץ ובעולם' גורמת לי לתחושה של אי נוחות מאוד גדולה.
אני מבינה את הצורך של אנשים באג'נדות משל עצמם, אידיאלים, פוליטיקה וכדו'. היחס שלי לכל הנושאים הללו מאוד אמביוולנטי אם בכלל. כבר כתבתי איפשהו, שמדינה היא בסך הכל כלי שבא לשרת קבוצה של אנשים באופן שייקל על החיים שלהם (אם זו דמוקרטיה). כל הנושא של חלוקת הנטל/האצלת סמכויות/חוקים נובע מתוך צורך אנושי ולא רק אנושי – כל מבנה חברתי, גם אצל בע"ח מורכב מאיזשהי סוג של היררכיה/חלוקת תפקידים. עם כל כמה שאישית יש לי רתיעה עמוקה מהשתייכות והזדהות עם קבוצות מוגדרות, אני מבינה שככה החיים מתנהלים כאן בחברה האנושית.
למה אני כותבת את כל זה?
משום שבזמן האחרון "קראו" לי להצטרף ל1001 הפגנות, קבוצות, מחאות, תמיכה, תרומה – כן, אני יודעת שלא קראו לי אישית, אבל הנימה הכללית שנשזרה (נשזרה זו מילה כל כך עדינה ולא מתאימה בהקשר הזה) כחבל תלייה על צווארי בין כל הכתבות/קירות/רשימות למינהן הייתה שאו שאני בעדם או שאני נגדם – והדרך שלהם היא הדרך הנכונה היחידה.
או משהו בסגנון.
ואיכשהו ברוב המקרים זה תמיד קשור לכל מיני בני אנוש שנורא רחוקים ממני ואין לי איתם שום נגיעה. ז'תו'מרת – באיזשהו אופן הקיום של הכפר הגלובלי הצליח לקחת את האמירה הפולנית הידועה – "את יודעת כמה אנשים רעבים יש באפריקה?", ולשכלל אותה אל תוך אבסורד שנשגב מבינתי.
להרבה אנשים, מסתבר, יש דיעות נחרצות לגבי מה שמתרחש בעולם. הדיעות שלי היו נחרצות כל זמן ששיננתי ודיקלמתי דיעות נחרצות של אנשים אחרים. היום לא ברור לי בכלל מי מה למה ואיך. יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת עליהם מספיק בשביל להביע עליהם דיעה. קיימים בי במקביל דיעות, מחשבות, תשוקות, מאווים, רצונות וצרכים שלכאורה מנוגדים זה לזה.
ובכל זאת, אני יודעת שבתוכי יש לי דיעות אפילו מוצקות לגבי נושאים מסויימים, אבל אני עדיין מפחדת להביע אותן בקול רם. חלקן, ככל הנראה אפילו לעצמי אני לא מסוגלת – הכל כל כך חדש לי. לא ברור לי אם זו התחמקות, כי יותר נח לי ופחות מפחיד להיות בעלת דיעה, או שבאמת זה עוד יקח לי זמן.
זה כל כך מוזר. ככל שאני מתקדמת, כך אני פחות ופחות יודעת, פחות ופחות חורצת דינים. לפחות כך נדמה לי. תמיד יש סיכוי שאני משלה את עצמי.
שיהיה.
השארת תגובה