25th ינו' 2010
רוצה למות וגם יודעת למה
לא זו לא פרובוקציה זולה. כבר שבוע וחצי לא ניגנתי. הם היו פה כל הזמן. זה ניתק אותי לגמרי ועכשיו אני לא זוכרת כלום. כבר בבוקר קלטתי שמשהו בזכרון שלי לגבי אתמול התערפל מאוד. אני זוכרת שדיברתי עם אבישי על זה שצריך למצוא מישהו שמנגן חשמלית מלוכלך, כן. היינו אמורים לדבר היום, ואין לי מושג על מה. התקשרתי, ולא הייתה תשובה, ולא היה לי מושג למה אני מתקשרת. בשום פנים ואופן לא הצלחתי להזכר על מה היה לנו חשוב לדבר. האם זו חרדה? אני ממש לא מצליחה להבין מה קורה לי. רק שהכלא שוב סוגר עליי מעל הכיוונים. הגוף שלי זוכר, המח שלי זוכר את השנים שאסור היה לי לנגן. והנה עכשיו אני באותו המצב. אז פלא שבא לי למות ואני לא זוכרת כלום? ואני כל כך לבד בתוך זה. בוקר אחרי בוקר התעוררתי לגלות שהשעה הקטנה הזו שיש לי לנגן, לא תתרחש. אין לי חופש. החרדות הן כלא נורא. אני חיה בבית של אנשים אחרים שהם במקרה ההורים שלי. וההכרה בעובדה שהקומפלקס טראומה הארורה הזו מונעת ממני כל עצמאות מכה בי שוב בעוצמה אכזרית במיוחד.
אני לא יכולה לבד, ומרגע לרגע הפחדים מתעצמים שאני אמות אנונימית לגמרי וכל הכשרון הזה ייעלם בתהום הנשייה, כי החרדות ניצחו. כי הכלא הרג אותי. כי לא הצלחתי מעולם לעשות את הצעד שמעבר, כי כשהגיע רגע האמת, כהרגלי התמוטטתי. כי אחרי הכל בסופו של יום, לא השכלתי למכור את עצמי אפילו לאדם אחד שממש האמין במה שאני עושה והסכים להסתכן בשביל האומנות, כי אני מפלצת. ואף אחד לא רוצה לעשות עסקים עם מפלצת. ואני גם ככה העסקים ממני והלאה. זקוקה לעזרה, כל כך זקוקה לעזרה, כל כך זקוקה לתמיכה, כל כך זקוקה לבני אדם, ונכשלת ליצור קשרים משעמותיים, כי אין לי מה להציע חוץ ממילים וקול וצליל ורצון לשיתוף פעולה, ואת נקודת העיוורון הזו שלי שככל הנראה מונעת ממני להתקדם, ומכיוון שאני כל כך עיוורת במקום הזה, וכנראה גם חירשת, אני לא מצליחה לשנות, להשתנות, לעשות את התנועה הקטנה הזו של מעלה וחצי שתוביל אותי קדימה.
כך, על הספה בסלון, מקום מושבי עלי אדמות, אני יושבת וכותבת כתיבה אילמת כל כך. נכשלת מול עיניים אלמוניות, כפי שמאז ומתמיד נכשלתי במשחק – שום דבר לא השתנה. כולם התבגרו, התחתנו, ילדו ילדים, ורק אני הדפוקה המשוגעת, כאן על הספה בבית הורי, בת 35, פתטית אכולת חרדות, והחלומות שלי מכרסמים את מוחי כמו תולעים רעבתניות.
אני רוצה לצרוח – תעזרו לי! אני כבר לא יודעת מה לעשות – בבקשה, אני לא מצליחה לצאת מכאן. אני לא רוצה להדרדר. הנתק שוב מאיים לקחת אותי מחדש, בבקשה תעזרו לי לא לתת לזה לקרות, אני לא מצליחה לבד, ואין לי למי, אין לי למי להגיד את זה בכלל. כי המח הדפוק שלי חווה אנשים ככלא פוטנציאלי, ואני לא מצליחה להשתחרר מתחושת האיום הזו.
בבקשה תעזרו לי, אני מתחננת, מה עוד נשאר לי לעשות? אני כבר לא יודעת אם אני מתחננת שתעזרו לי לחיות או למות, הלכתי כל כך לאיבוד בשבוע וחצי האחרונים. אני כל כך לבד. כל כך לבד. ועדיין כל כך מפחדת, כל כך מפחדת, כל כך לא בוטחת באנשים. והכי אני מפחדת למצוא את עצמי נקשרת לאדם אחד מסוים, זה נראה לי הכי מסוכן בעולם, הכי מסוכן. בחיי, השפיות היא ממני והלאה, שוב אני רסיסי אדם.
ועכשיו אחרי שעברה שעה וחצי, וקצת התנערתי ורקדתי, וחשבתי שהנה הצלחתי להתגבר, Blissgirl השאירה תגובה, וקראתי והתחלתי כל כך לבכות את הבכי ששום דבר אחר לא הצליח להוציא ממני בימים האחרונים, כי פתאם מהמחווה הפשוטה הזו של המילים הבנתי שאני חיה עם זוג אנשים שלא מחבקים אותי בכלל. בכלל. אם אני לא מחבקת אותם, הם לא מתקרבים אליי בכלל. הכל חזר למצב שהיה לפני האקטינג אאוט האובדני. כשאמרתי שאני מרגישה לא טוב לפני שהיא הלכה לישון, כל מה שקיבלתי זה עצות וכעס, ושום מילה טובה או מנחמת או נסיון להתקרב – כלום. אני חיה עם זוג חארות. היו חארות ונשארו חארות, ואני הולכת ומתה. תפתחו מילון במילה מטומטמת – יש שם תמונה שלי. הרי לעולם לא יאהבו אותי, כי אני פשוט לא מסוגלת לתפקד כמו בן אדם נורמלי. סתם מכרתי לעצמי אשליות שמשהו השתנה. פלא שנזכרתי בקירות הלבנים. אחרי כל מה שעברתי החראית הזאת לא מסוגלת להזיז ת'תחת שלה מהכורסא ולהראות איזשהי מחווה חומלת כשאני מצליחה לפלוט את המשפט הידוע – "אני מרגישה לא טוב" אחרי תקופה כל כך ארוכה של שקט יחסי. יודעות מה? לא את התמונה שלי תראו בערך מטומטמת, אלא את שלה.
ואין לי לאן ללכת, אין לי לאן ללכת, אין לי לאן ללכת. אני תקועה להם בתוך החיים, וזה גם מה שהיה לה להגיד. שגם להם אין פרטיות (איזו חוצפה – יש לה דלת לסגור ומיטה לישון בה ורכב וכסף ושפיות והיא נטולת חרדות ויש לה בן זוג שמוכן להרוג אם רק נדמה לו שמישהו מאיים על האושר שלה – כולל אותי). איזה אישה מטומטמת. איך יוצאים מפה? לאן? אין לי לאן. אם אני אצא מפה אני אמצא את עצמי ברחוב. איזה ייאוש. אני במבוי סתום.
אפילו לא אהבה אני מבקשת, רק קצת הכרה בסיסית בצרכים האנושיים שלי באהבה, מילה טובה, חיבוק. היא הייתה כל כך עסוקה בעצמה היום שבטעות היא בעטה בכיסוי של הגיטרה והגיטרה שנשענה חשופה על הקיר, התחילה לעוף אל כיוון הרצפה, לא רק שאני לא יכולה לנגן, היא כמעט רצחה את מותק, שגם ככה לא ברור לי איך מראה סימנים של עייפות החומר – (בפעם האחרונה שהוצאתי אותה מהקייס גיליתי שההברגה של הפלאג אין השתחררה יחד עם חתיכת עץ קטנה, וזה קרה כשהיא הייתה בתוך הקייס, מוזר מאוד, לקח לי זמן להבין מה מרעיש בפנים וברגע הראשון די נבהלתי שמותק נפגעה אנושות, ואז הבעיטה המטופשת… אין לי אף אחד חוץ ממותק כרגע, מה פתאם גם היא מתפרקת לי לעזזל?)
אני פה, קוראת, שומעת ומרגישה אותך..
זה זמני ואני יודעת את זה כי זה רק חלק ממך.
לפעמים במקומות הכי קשים אי אפשר לראות כלום חוץ מהאבדון.. ואז עובר לו יום בלתי נסבל בעליל ובבוקר השמש מאירה משהו קצת יותר חיובי ואוהב.
הנג אין דר לאב
משתדלת מתוך ה –
ותחושת ה 
בתוך ה 
לזכור שיש גם
תודה Blissgirl – אפילו שאחרי שקראתי את התגובה
שלך לא יכולתי להפסיק לבכות כי הבנתי עוד יותר
כמה שאני לבד.
אהובה..
אני מכירה את התחושה של לקרוא תגובה ולבכות ממנה כל כך טוב ובמיוחד מהתגובות שלך להודעות מאוד עמוסות ריגשית שלי..
בחוויה שלי, הוירטואליות המחבקת לפעמים מחדדת את הלבד אבל יש בה גם משהו מנחם…
אוי, לא ידעתי שהתגובות שלי עושות לך לבכות…
טוב אבל לפחות הבכי יצא ממני סוף סוף, ואז
גם קצת הוצאת אגרסיות בכתב .
תודה Blissgirl (וגם לפיט טאוסנד הגאון שניגן
וניגן ושר וניגן לי באוזניים ובעיניים עד לפני שנייה-
ושיפר לי את המצב רוח לאין ערוך)
רבאק.
יותר מדי יין ואנ'לא מצליח לקרוא כמו שצריך. או שאלה הדמעות שמטשטשות לי את הראיה. וקשה לי לנשום. אולי גם זה קשור לעובדה שאת מרטיטה לי נימים חבויים עמוק בתוך נבכי הנפש פנימה. ואולי, אולי, היה זה רק חלום? ובבוקר דברים יראו בהיר יותר, קל יותר לעיכול?
קשה לי, רותי, עם הנפש שלי.
שלום ינשוף,
והבוקר מרככים את הכאב.
מצאת פוסט לנחות עליו… אבוי,
לא נחיתה רכה במיוחד.
אתה גם קורא לי רותי,
אף אחד לא קורא לי כאן רותי,
זה מאוד מוזר…
הכי הרבה אני יכולה להציע לך
ולקוות יחד איתך שגם אם זה לא חלום
ה
"מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה". הצרות שלנו באות ומצרות את אופק הראיה שלנו. חונקות את המרחב שלנו. צריך לצעוק ולדעת שהקירות האלה יכולים ליפול. שהם זמניים, שהם באים כדי להצר לנו. להצמד למשהו ברור, לנשימה, לגוף, לכמיהה, ולדעת שאנחנו כאן והם ילכו. יש ניגון מקסים של הרב קרליבך לשיר הזה ומשום מה הוא לא על הרשת.
כל מי שכמה- כל מי שרוצה לראות רחוק יותר פוגש את הקירות הללו, גם אם באופן אינטנסיבי פחות. באמונה ובהצלחה !
תודה, אהרן.
את משתנה כל-כך הרבה וכל-כך מהר בזמן האחרון, ויוצרת כל-כך הרבה קשרים משמעותיים. אלו נראים לך כמו הגבולות הישנים, אבל לי, מבחוץ אלו נראים גבולות חדשים, כי את מגיעה אליהם ממקום אחר. את רוצה, את צריכה, את מכירה ברצונות והצרכים האלה ובזכותך אליהם, את מכירה בקשיים שהם מעוררים וברגע שהקשיים מוכרים ולא חסרי פנים והגדרה הם יותר קטנים (אולי?) למרות שהם עדיין ענקיים. ואת מתמודדת איתם באומץ נדיר וזה כל-כך הרבה. רציתי לצטט פה דברים שכתבת כדי להזכיר לך את כל זה, אבל זה ייקח יומיים. נראה לי שלקרוא את מה שכתבת בקטגוריית "אהבה" יבהיר למה אני מתכוון.
ולהקדים למילים שלך, לקול שלך ולצלילים שלך את המילה "חוץ מ" כאילו שהם לא הרבה זה פשוט מקומם!
נחי יקר,
קודם כל – תודה שאתה מזכיר לי, שאתה מושיט לי יד,
בתוך המקום הזה של הנתק.
אני מבינה למה זה מקומם אותך, ואני אסביר:
חוסר המגע עם מותק, מתוך הנסיבות, ממש מנתק אותי
מעולם העשייה. הצלילים, המילים, הקול, הם רוח, וכך
אני הולכת ומתנתקת משום שאין מגע. אין עשייה פעילה,
וככה אני פשוט הולכת ונובלת וקמלה – ומתוך הקמילה הזו
החרדות והכאב והדפוסים הישנים מכים בי ביתר שאת -
רוב חיי נלחמו בי שאומנות זה לשחק בקקי, זה לא רציני.
העשייה היא העוגן שלי, התוצרים לעיתים נדמים לי כיצירי
רוחות שקופים, לא משהו שיחמם את הבטן של האיש הרעב ללחם. אני מקווה שהצלחתי לשפוך מעט אור על הזווית הזו,
שגם קיימת בי, עם כל הכאב שבדבר.
עם כל האהבה שלי ליצירה, ישנם רגעים שכל מה שאני רוצה
הוא לשתוק בזרועות אוהבות וחומלות ובמקום הזה, באמת שהיצירה שלי היא לעג לרש…
ועדיין, תודה נחי, זה הכי קרוב כרגע לחיבוק
נחי, ברשותך, אני מדביקה כאן את מה שעניתי לך אישית,
כי נדמה לי שלא רק לך מגיע ההסבר המרגיע הזה:
"נחי,
אתה מבין שאני כותבת את הדברים בשביל שהם יפסיקו לשלוט בי? שאני נלחמת בשדים בכאב נוראי שהוא תוצאה של שנים על שנים של דיכוי מתועב? אני לא כותבת את הדברים האלה מתוך אמונה עיוורת, אלא כי זו הדרך שלי להתמודד איתם. לזעוק במקום שפעם הייתה בו רק אילמות נוראה. זה בכלל לא מובן לי מאליו לשבת ולנגן, היו שנים שגם במרחב הכי חופשי הייתי יושבת, עם הגיטרה בידיים, ולא מסוגלת להוציא צליל, לא ממנה, לא ממני, כי האימה הייתה משתלטת עליי, שהנה אני רק ארעיש קצת, ויכנסו בי בכל הכח – מי? האחרים, הזרים, המוכרים, מי שזה לא יהיה, וכל הגוף שלי היה כואב, ממש פיזית, גם כשהייתי מנגנת זה היה כרוך בכאבי זרועות איומים מרוב שזה היה בניגוד לדיכוי שחייתי בו.
זו הדרך שלי להשתחרר מהכלא הזה, הנה – הקלטתי היום שלושה שירים, ניגנתי, נשמתי. לא פצעתי את עצמי, לא שתקתי, לא הסתתרתי, זה הכל חלק מהתהליך, ואני שמחה שאתה מושיט לי יד – מאוד, מאוד."
עם כל הכאב אני קוראת בך המון כח. תפרגני לעצמך את זה.
היכולת לעבד את הדברים בכתיבה היא לא מובנת מאליה ואת עושה את זה בצורה מופלאה, אמיתית, כזאת שגורמת הזדהות ורצון להיות שם בשבילך.
גם בלי התוספות של פסיכוזות ופוטראומה אני מכירה את ההרגשה ההיא של יד שלופתת את הלב ולוחצת על עצבי הבדידות, במיוחד כזאת שמופגנת בחוסר מגע עם ההורים.
אני מפגרת באיזה 18,000 פוסטים (את מיצרת אותם בקצב שקשה לי לעקוב) אבל היה לי חשוב לעצור קודם כאן ולחבק אותך, אפילו שזה כבר עבר.
הוי קטנטונת, שלום רב שובך סנוניתי נחמדת
מארצות הקור אל חלוני…
(וויספר מצטטת ביאליק בעזרת מגדיר הציפורים),
איזה כיף לקבל חיבוק.
הכתיבה מאוד עזרה לי לצלוח את השבוע האחרון,
יש סימנים של איזון יחסי, וזה נהדר.
מסכימה עם כל מילה שלך.