02nd דצמ' 2009
הסיפור המוזר של אובייקט מעבר*
היינו יחד כבר יותר משנה, ה weatherman ואני. לא היה שום סיכוי שהוא יחבק אותי בלילה. ואני? הלילות המסוייטים היכו בי ביתר שאת. באחד מן הימים שמירטפתי אצל המעסיקים שלי לשעבר, לבן הקטן היה אוסף בובות של stuffed animals ואחת מהן הייתה של white polar bear , אני זוכרת שהייתי עייפה חיבקתי את הדב וליטפתי אותו, החוויה המנחמת הייתה כל כך עמוקה שהבנתי שהצעד הבא בתהליכי ההתמודדות שלי יהיה לקנות לעצמי בובה. וככה אחרי העבודה הלכתי אל החנות הורודה. קראתי לה ככה כי בחלון הראווה שלה היו מלא fuzzy pink stuff, הפעם חלון הראווה היה מלא פרות. די התבאסתי. ממש לא הכיוון שחיפשתי, אבל בכל זאת נכנסתי ובין כל העדר בסוג של סוטול גמור נמרח לו בקוליותו היפופוטם פרוותי בצבע הכי משעמם בעולם – חום ב'ז. מיד היה לי ברור שהנה מצאתי את מה שחיפשתי. התבצעה עיסקת החליפין, הייצור הפרוותי נכנס לבית הזמני שלו עם הידיות ואני קיפצצתי לי לדרכי חזרה לדירה, מתרגשת נורא, כבר רוצה להראות ל weatherman את הרכישה המדהימה הזו, זאת אומרת המוזרה הזו, זאת אומרת הלא ברורה הזו – גם היפופוטם וגם חום בז'? זה היה יותר משהו בסגנון של קיפצוץ אכזבה קיפצוץ. טוב, יש את מי שבחרה, ויש את מי ששילמה. כן, הדיסוציאציה נכחה במלא כוחה בתוך מערכת היחסים ההיא. לולא הדיסוציאציה לא היינו מחזיקים מעמד שש שנים. שני אנשים נואשים עם היסטורית התעללות קשה, שש שנים של הליכה על ביצים נוכח המרחב המצומצם של הOCD פוסטראומה החמורים של הweatherman, שהסתדר יותר מכל עם ש. בת החמש ועם פ. בת השלוש. הכדורים שנתנו לי אז מחקו אותי כל כך שהתסכול היה אדיר, ובכלל כמה אפשר להתקע עם חלק כל כך קטן מהמנעד הדיסוציאטיבי ועוד עם הקטנטנות ביותר? טוב, אבל זה סיפור אחר ואנחנו (אני ואני וההיפופוטם) עוד באמצע הרחוב.
ובכן, בין קיפצוץ לאכזבה הגעתי לדלת, מפתח וההופעה מתחילה -
"יש לי הפתעה! תראה"
אמרתי מחזיקה מחבקת את החום בז',
"אתם כל כך מתאימים!"
קרא הweatherman בחיוך קורן
"איפה מצאת את הדב הזה?"
"זה לא דב!"
קראה ש. ועשתה פרצוף ספק כועס ספק מחנך
"זה היפו" (מבטאים את זה איפו כיאה לילדות קטנות)
וככה היפו נולד.
חיבקתי, או יותר נכון, ש. ופ. חיבקו אותו כל לילה, הסיוטים, ממש לא הושפעו מהעניין. אבל ביני לבין הweatherman נוצר עולם שלם, העולם של היפו, שהיה מצחיק ומתוק עד מאוד. אחד התנאים הראשונים לקשר ביני לבין הweatherman היה שאסור לי לנגן,לשיר או לדבר בקול רם. זה נחווה אצלו כאקט אלים בוגדני מלא שנאה. גם דלתות אסור היה לי לסגור, בכל אופן, היפו התגלה כייצור מוסיקלי למדי עם פטיש היסטרי לפס קול פתיחה של star trek שמיד היה גורם לו לפצוח בריחוף החללי האולטימיטיבי, אושיית ריקודים וורסטילית שמלווה את עצמה בשירים ספונטניים מצחיקים למדי והכל הכל בתנאי שהוא לא נרדם באמצע, והוא תמיד תמיד נרדם באמצע, כי הוא היפו והוא הכי הכי אוהב לישון.
כשהייתי עצובה היפו היה מציץ מעבר לפינה וקצת אחריו גם הweatherman וככה יכולתי לחבק את היפו חזק חזק חזק לדבר איתו ולהפסיק לבכות. ואם זה לא היה כל כך חמוד זה היה כל כך פסיכי. ועצוב. ובודד. וחולה. כי למי שעדיין לא קלט, מדובר כאן על גבר בן 33 ואישה בת 30.
השנים עברו ואז באה הפרידה הגדולה. אמרתי לו שייקח את היפו, כדי שלא יהיה לבד. הוא בכה ואמר שהוא לא יכול, ושבכלל היפו הוא שלי. תקעתי את היפו בארון, והתעלמתי ממנו תקופה. ואז הסכיזו חזר לחיים שלי, וקרה מה שקרה, והגעתי לבית של ההורים שלי. וגם היפו. ברגעים קשים בהיסח הדעת אני מוצצת אצבע ומחבקת את היפו, וגם לא בהיסח הדעת, בחלק מהלילות ככה אני נרדמת. מחבקת את היפו קרוב ללב.
ועדיין התעלומה נשארה בעינה, למה מכל הstuffed animals בעולם בחרתי דווקא בהיפופוטם חום בז'? ואז זה היכה בי, ישבתי עם ההורים שלי וסיפרתי להם על הקשר שלי עם אחותי הגדולה היחידה שלא מדברת איתי מאז שעזבה את הבית בגיל 17.5 (היא השנה תהייה בת 41, תעשו ת'חישוב לבד).
היא נולדה חמש וחצי שנים לפני. אחינו המת עוד היה בחיים, אחותנו המתה נקברה לפני כמה שנים. בהתחלה היה חשש שגם לה יש טיי-זקס, לשמחתם של הורי זה הופרך, והנה הילדה השלישית שלהם תמשיך לחיות מעבר לגיל שנתיים. עברו שש שנים, ואמא שלי שוב נכנסה להריון. ההריון שישנה את החיים שלהם לעד. אחרי 6.5 חודשים אני נולדתי. אמא שלי נכנסה לקומה אני לאינקובטור, ואחותי מצאה את עצמה די לבד בקיבוץ בבית של הדודים עם בני הדודים המקניטים, בגן עם ילדי הקיבוץ האכזריים, בלי אמא, ובקושי עם אבא שחייב להמשיך לעבוד. בכל ערב הם היו נופלים זה לזרועתיו של זו ובוכים ובוכים ובוכים. אחרי חודשיים גם אני הצטרפתי. אבל אסור היה להם להתקרב אליי, לאף אחד לא נתנו להתקרב אלי, דודה שלי שמרה עלי כמו נמרה. רק אלוהים יודע מתי אבא שלי חיבק אותי בפעם הראשונה…. ואז בפסח הם חזרו הביתה סוף סוף. בלעדי. אותי הביאו אחרי שבועיים. ונהיינו משפחה.
בשנים הראשונות אחותי ואני חלקנו חדר. הערצתי אותה עד כלות. היא הייתה גדולה חכמה ועצמאית. והיא שמרה עלי. היחידה ששמרה עלי. כשההורים היו רבים וצועקים כל כך וזה היה מפחיד ומאיים, היינו מסתתרות מתחת למיטה שלה בחדר ובוכות, שאלתי אותה אם אבא ואמא יתגרשו, לא יודעת מאיפה הבאתי את זה בכלל, סוף שנות השבעים, ילדונת קטנטונת – מאיפה הכרתי בכלל את המונח הזה? היא הייתה היחידה שידעה באיזה גיהנום אנחנו חיות. שתיתי בצמא כל תקליט שהיא הביאה הביתה וכל ספר, את ג'ון באאז, בוב דילן, וודסטוק, ג'ו קוקר, קרוסבי סטילס נאש אנד יאנג, פינק פלויד, הדלתות, הביטלס, ג'ניס ג'ופלין, שיער, דייר סטרייטס, ילדי המים, סיימון & גרפונקל, מתי כספי, שלום חנוך, תמוז, יהונתן גפן, דני ליטני, מה שגור הגורילה צריך, חכמת זן, סידהרתא של הרמן הסה, זן ואומנות החזקת האופנוע, התפסן בשדה השיפון, מר אל כאן אנה, Tommy של המי, הו כן, ופתיחות עמוקה לאומנות אבסטרקטית בהשראתה.
כשע. אחותי, הייתה בת 4, פרצה מלחמת יום כיפור. אבא שלי היה גם ככה במילואים שנמשכו אל תוך המלחמה. אמא שלי נשארה עם אחותי וחיפשה דרכים להעסיק אותה. באחד מהימים היא נתנה לה צבעי גואש וניירות שתצייר. והיא ציירה, עשרה דפים היא מילאה במשיכות מכחול אקספרסיביות מדהימות למדי. לאחת מהן הייתה קומפוזיציה פשוט מושלמת. אמא שלי תלתה את התמונה על הקיר בחדר הגדול, מאחורי זכוכית כמו ציור של גדולים.
מרגע שהגעתי הביתה, הציור הזה ליווה אותי. הייתי מתבוננת בו שעות. במיוחד בימים שהייתי חולה. רוב הציור היה שחור, עם משיחת מכחול צהובה לאורך ומשיחות מכחול אדומות סגולות בתחתית. השחור התערבב עם הצבעים וייצר גיוונים דרמתיים שריתקו אותי כל כך. במיוחד כשהייתי חולה ושכבתי על הספה בסלון שבחדר הגדול, תמיד ידעתי שיש עוד מישהו ששוכב במיטה על הקיר, אולי הוא גם חולה, וכשאני בריאה הוא פשוט מתכונן לישון, הערצתי אותו.
את מי? את מי הערצת? על מה את מדברת, זה ציור אבסטרקטי, מריחות של מכחול חסרות משמעות, איך הגענו לפה בכלל ומה הקשר לעזזל לכותרת של הפוסט הזה ולכל הסאגה המתמשכת פה למעלה?
טוב, גם לי לא היה שום מושג על הקשר הזה, לפני שנה זה הבליח לשנייה, כשע. דיברה איתי פתאם במשך שלושה שבועות, ושוב ניתקה את עצמה מחיי, מה שהוביל אותי להפרד מהweatherman וליפול עמוק לתוך כל הסיפור של ההריון המכות וההפלה עם הסכיזו וחזרה לספה בדירה של ההורים שלי. כמו שזה צף ככה זה נעלם, ואז כשישבתי וסיפרתי להורים שלי, במיוחד לאבא שלי, מי הרוצחת האמיתית במשפחה, וכמה קשה וכואב זה לחיות כשהאחות היחידה שהייתה לי אי פעם, האדם היחיד עלי אדמות שלרגע אחד בחיי שמר עלי, האישה היחידה עלי אדמות שיודעת בתוך מה גדלנו חתכה אותי מתוך חייה. היא הצליחה לצאת מהתופת ומעולם לא חזרה לקחת אותי איתה. לא. ככה תוך כדי שישבתי וסיפרתי כמה הערצתי אותה, כמה קינאתי ורציתי להיות כמוה, שהתחלתי לצייר רק כי רציתי לצייר כמוה ואף פעם לא הצלחתי, כי התמונה שהייתה תלויה על הקיר בחדר הגדול התמונה של…
התמונה של ההיפופוטם הסגול חום ששכב במיטה מכוסה בשמיכה. ההיפופוטם מהתמונה שנשאר איתי אחרי שהיא הלכה ולא חזרה יותר. התמונה שלא הייתה לי יותר כי עזבנו את הבית ההוא ומאז לא ראיתי אותו יותר, שהפך להיפופוטם שמצאתי בחנות הורודה, שחיבקתי כל לילה כמעט בחמש השנים האחרונות. ההיפופוטם שכל השנים האלה שמר עליי, כמו שהיא שמרה, כשהיינו קטנות, כשהייתי בת 3 כמו פ. ובת 5 כמו ש. הפיצולים הדיסוציאטיבים שלי .
ככה בלי לנחש אפילו שנייה, החלפתי אותה בבובה מצחיקה שאוהבת אותי תמיד, שלא תוכל לנטוש אותי לעולם, שלא תרצח אותי לעולם, שלא תחבור אל הרעים כפי שהיא חברה, שלא תבגוד בי כפי שהיא בגדה.
איזה עולב, אישה בת 35 עם אצבע בפה, היפופוטם ממולא ועיניים כחולות גדולות של בדידות.
************
******
*
*למי שלא מבין, או לא מצוי בעולם הפסיכולוגיה, חפץ מעבר הוא חפץ כמו מוצץ או שמיכה או בובה, שמחליף במשך תקופה את הcaregiver כאשר המעבר הוא ממצב של תלות מוחלטת בהורה המטפל לעצמאות. חפץ מעבר משמש כחפץ מנחם שמשרה בטחון, והופך כל סביבה לסביבה בטוחה ומוכרת. אחת מהסיבות שלא כדאי לכבס יותר מדי חפץ מעבר כמו שמיכה היא שאחת מהסגולות של חפץ מעבר היא הריח שנספג בו, כיוון שהריח הוא הריח של התינוק/ילד ויש בו גם מרכיבים גנטיים שמזכירים את האם. בנוסף המשחק בין מגן ומוגן (לפעמים הבובה מגוננת לפעמים הילד מגונן על הבובה), מתרגל את חווית האחריות של הילד. כמובן שזה גם קשור לנושא של קביעות אובייקט.
מה שמעניין במקרה שלי זה שהדמות שהתקבעה כדמות מגוננת היא דווקא אחותי הגדולה ולא ההורים שלי, עד כדי שבאופן לחלוטין לא מודע התמונה שנותרה בבית אחרי שאחותי עזבה הפכה לסמל של האחות הטובה המגוננת, לעומת הכסא הרביעי שנותר תמיד ריק מסביב לשולחן, שהפך לסמל לאחות הרעה הנוטשת. הייצוג הפנימי של אחותי כהיפופוטם שהולך לישון והוא מוגן ומגן, התגשם במציאות בדמות הבובה של היפו, ההיפופוטם המיטיב. כיוון שבמציאות הייצוגים הפנימיים של ההורים המזניחים והמדכאים שלי התעוררו לחיים בדמות הזוגיות שלי ושל הweatherman נוצר חלל מנטלי של אחותי ש"חיפש" להתמלא ולהתגשם , כדי להשלים את תמונת הייצוגים הפנימיים של המשפחה שלי בתוך מערך הזוגיות עם הweatherman. וכל זה למה? משום שהפוסטראומה חותרת תמיד לשחזור כדי שיתבצע תיקון של הטראומה ותתבצע החלמה.
השארת תגובה