09th דצמ' 2009
זן ואומנות קוביות הדומינו
דברים קורים – זו התגובה שלנו אליהם שעושה את ההבדל.
מסתבר שלא רק לי היה יום קשה אתמול.
The dragon slayer had some dangerous encounter with a vicious troll
כן, העיכובים שבדרך חזרה מהמסע המפרך…
וזה הכריח אותי לעצור ולנשום ולחשוב. וליצור כללים יותר ברורים למשחק הזה בינינו.
בכל מערכת יחסים יש את המורכבות של push me pull me, בשביל להצליח להתמודד עם זה בלי להשחק עד עפר, חייבים ליצור מסגרת של כללים מוסכמים מראש. כן, בדיוק כמו בטיפול פסיכולוגי. להסתכל מלמעלה על הדברים. זה כל כך חשוב. ואצלי זה חשוב כפליים. בגלל דפוסי ההתקשרות שלי.
אחת מפריצות הדרך במהלך הטיפול הפסיכולוגי שלי התרחשה כשלמדתי (הוראה בתוכנית מצויינים דרך אגב) על תיאורית ההתקשרות של בולבי, עם הספר הישן שלקחתי מהספריה של המכללה. וככל שקראתי יותר – ככה התבהרה לי יותר תמונת חיי. בכלל אפשר להגיד שאחד מהדברים שדי הצילו אותי לאורך השנים, זו העובדה שאני תולעת ספרים, והמח האנליטי המטורף שלי.
למדתי פסיכולוגיה כבר בתיכון במשך שנה. הסיבה שלא המשכתי הייתה מאוד פשוטה – המורה לפסיכולוגיה הייתה היועצת, הסברתי לה שמאוד לא נח לי למצוא את עצמי במצב שאני נפגשת איתה באופן קבוע ובמקביל צריכה להתמודד איתה כמורה. זה פשוט לא היה לעניין. אבל מה שהספקתי ללמוד אז נשאר איתי עד היום. כמובן שאפשר להגיד את זה על כל מה שלמדתי בחיים שלי – כמו כל מח עם קומפלקס טראומה, אנ'לא שוכחת כלום. והכל נמצא בעמדת שליפה.
וזה מכריח אותי בין אם אני רוצה או לא רוצה להתמודד עם האמת כל הזמן – ברגע שאני מבינה רעיון, וההבנה שלי תמיד מגיעה דרך תהליך רגשי (התגובה שלי לרעיונות היא רגשית, יש לי ממש יחסי אובייקט עם רעיונות), המח שלי נכנס לסריקת אנלוגיות. אני לא יכולה ליישם תובנה באופן סלקטיבי. למשל, ברגע שסלחתי לאבא שלי, והלב שלי נפתח אליו בחופשיות, זה נהיה כמו נפילה של קוביות דומינו. ההתנסות הזו הפכה לתובנה של תהליך והתגבשה לכדי קוביית דומינו ייחודית מובחנת, מיד כל קוביות הדומינו שהתאימו לתצורה של הקוביה הזו הסתדרו בשורה מאחוריה בתוך המח שלי, והתובנה הזו פגעה בקוביה הראשונה שהסתדרה מאחוריה. כלומר, כל מערכת יחסים שהייתה בחיי, שתבנית ההתקשרות שלה תאמה את מערכת היחסים שלי עם אבא שלי, קולפה לכדי ליבת ההתקשרות – כך שאם עד אותו רגע, המיון של הקוביות האלה היה לפי צבעים, כשכל צבע הוא מייצג של הוריאציה הספציפית של אותו אדם, שלכל היותר לעיתים היה איזה קשר גווני ביניהן. הצבע התקלף מכולן, הקילוף הזה הוא המעבר בין הספציפי למכנה המשותף הרחב ביותר – במקרה הזה, אולי אנלוגיה יותר מדוייקת היא, שעד אותו רגע שיחקתי דומינו כמו שכתוב על הקופסא – לפי המספרים שכתובים על הקוביות מה שהפך כל קוביה לייחודית ומובחנת, והגביל את היכולת שלי לקשר בינהן, כי כמו שאתם יודעים, רק אם בקצה אחד של קוביית דומינו רשום למשל 2 תוכל להיצמד אך ורק לקוביה דומינו שגם אצלה רשום המספר 2. ככה נוצרים רצפים עם נתקים. הקו שבין שני הריבועים של קוביות הדומינו, הוא קו הנתק.
לעומת זאת, שימו לב מה קורה כמתעלמים מן המספרים שכתובים על הקוביות, ומהייצוג הדו מימדי שלהם, הן הופכות לייצוג תלת מימדי. פתאם המכנה המשותף שלהן מוחלט. כולן קוביות משחק שחורות שניתן להציב אותן ברווחים שווים כשהן ניצבות לקרקע, וליצור בינהן אינטראקציה של תנועה המשכית שנובעת מפעולה קטנה אחת – נגיעה והפלת קוביית הדומינו הראשונה כלפי זו שאחריה.
זהו המעבר בין אבחנה שמית להבנה, שלמעשה כל אחד ואחת מהשמות הללו, מהדמויות הייחודיות הללו, הוא אדם. תנועת הנפילה של האבנים זו על זו, מקבילה לתובנה העמוקה ביותר, שכולנו בלי יוצא מן הכלל אנושיים. זו תנועה של קבלת העצמי והאחר. זהו התיקון של דפוס התקשרות לא בטוחה והפיכתו לבטוחה.
רצף התנועה לא יכול להתרחש אם הרווחים בין הקוביות לא מדוייקים. הקוביות צריכות להיות לא קרובות מדי ולא רחוקות מידי. לכל קובייה יש את המרחב האישי שלה שנפגש וירטואלית עם המרחב האישי של הקובייה שבאה לפניה ואחריה. מה שמחזיק כל קובייה ניצבת תלוי אך ורק המבנה הקובייה הספציפית, ובאופן ההנחה שלה – זהו האיזון הפנימי. המצב בו הקובייה ניצבת במיקום המדוייק שלה, מקביל למצב בו האדם מחובר לעצמי שלו, לנקודת האיזון שלו. שתי רגליים על הקרקע. נפילת הקוביות – הנפילה כלפי האחר מתוך חיבור עמוק לעצמי, יוצרת תגובת שרשרת של מעצמי לעצמי לעצמי – ההשתאות הנרגשת שמתרחשת כאשר צופים במופע נפילת קוביות הדומינו, נובעת מכך שאנחנו חווים חוויה אסטתית מהסוג העמוק ביותר – זהו רגע מרהיב של תנועת גל דינמית שבסופה כל הקוביות נחות במבנה הרמוני על האדמה.
תמיד רציתי שקוביות דומינו יגיבו לבלוג שלי.
סוף סוף מצאתי דרך לגרום לזה לקרות - תודו שאני מתוחכמת 
השארת תגובה