החיים שאחרי האלימות המתמשכת

את הסיפור זן הראשון שלי "זן שבכל רגע ורגע" קראתי בסביבות גיל 10 או 11 (אני חושבת שבספר "מה שגור הגורילה צריך" ), ואת הספר חכמת זן קראתי פעם ראשונה גם בסביבות גיל 11 או 12, כי זה היה לאחותי על המדף. כל הזמן חזרתי לזה, במיוחד לסיפור הראשון, שנחרט בעומקי נשמתי. הייתי חייבת לפתור אותו. רציתי להיות כמו התלמיד הזה. להצליח להבין מה הפשר של מיקום הסנדלים והמטריה.
בגיל 14 קראתי את סידהרתא של הרמן הסה, ורציתי להיות סידהרתא, כל כך רציתי להיות סידהרתא אבל זו נראתה לי משימה בלתי אפשרית. במיוחד כשהוא הופך להיות איש המעבורת. שאני אוכל בשלווה הזו להעביר אנשים את הנהר? שאנשים יחלפו על פני כך, וכל מה שישאר לי הוא הנהר המשתנה תדיר? האם אוכל לעמוד בפרידה הכואבת מבן אהוב, כפי שסידהרתא נפרד מבנו? לא. כל שיכולתי היה לקרוא להשתוקק ולכאוב. כי הדרך ארוכה ובלתי אפשרית, ובלתי מושגת, ואין בי את תעצומות הנפש לחיות כפי שסידהרתא חי בערוב ימיו. ועדיין, התשוקה אל המקום המקבל הזה נחרטה בי והמשיכה לבעור.

כשהייתי בת 17 אחרי המלצות חוזרות ונשנות של מישהי שלמדה איתי בתיכון, התחלתי לקרוא את קהלת. משום מה פתחתי והתחלתי לקרוא בבוקר יום שני אחד, לפני הלימודים. שעה מוזרה להתחיל לקרוא ספר, ועוד התנ"ך ועוד קהלת. היא צדקה. מצאתי אותו מרתק. פילוסוף בחסד עליון. יצאתי מהחדר אל החדר הגדול, אמא שלי עמדה במטבח.

"יש לי משהו לספר לך"

היא אמרה.

"סבא חולה מאוד, יש לו סרטן."

הייתי בשוק. הגבר היחיד עלי אדמות שקיבל אותי כפי שאני ואהב אותי ללא תנאי, גוסס על ערש דווי, ממחלה נוראה ואיומה.

"ע. ואני נוסעות לבית החולים להיות איתו, הוא צריך לעבור ניתוח. עדיף שתשארי כאן".

"תמסרי לסבא שהתחלתי לקרוא את קהלת – הוא ישמח לדעת שהתחלתי לקרוא את קהלת"

אמרתי לה.

והיא נסעה.

ואני נשארתי עם הרגשה מחורבנת, כי הייתי בגיל ההתבגרות והתרחקתי ממנו לחלוטין, וכשהוא פגש אותי, הייתי די מגעילה. זה אכל אותי. זה הרס אותי. נשבעתי שעוד אספיק לשבת איתו, לקרוא איתו קוהלת יחד.

כשאמא שלי התקשרה היא אמרה לי שהיא מסרה לסבא שהתחלתי לקרוא קהלת. סבא חזר לקרוא את קהלת באותו היום ממש. הוא ביקש ממנה למסור לי שלא אכעס. שאקרא את הפרק האחרון ושלא אכעס. זו הייתה הצוואה שלו אלי.

עוד הספקנו לשבת פעם אחת יחידה, עם ספרי הפירושים העתיקים שעברו מדור לדור במשפחתה של סבתי. וקראנו קהלת, ופירשנו, ודיסקסנו. זה היה המפגש האחרון שלי איתו. והוא נפטר.

הלוויה הייתה טראומתית כל כך. זו הייתה הלוויה השניה בחיי. הראשונה התרחשה לא הרבה לפניה, אמא של מישהי מהתיכון. לא מספיק קרוב בשביל להבין להפנים.

אמא שלי סבתא שלי ודודה שלי התקבצו ובכו בקרבת הקבר, התקרבתי אל אמא שלי  – והיא גירשה אותי בכעס. לא היה לי אל מי ללכת. אבא שלי התעלם ממני, אחותי התעלמה ממני, לא היה לי טישו, עמדתי לבד, מאחור, צופה באבנים הגדולות והכבדות שנוחתות אל תוך הקבר על סבא שלי. "אתם מכאיבים לו" חשבתי "למה אתם מכאיבים לו?"

קראתי את הפרק האחרון של קהלת. לא רק שזה לא שיכך את הכעס, זה רק הגביר אותו – איך דווקא סבא שלי מכל האנשים בעולם, סבא שלי שעזב את מאה שערים והלך להקים קבוץ, אומר לי לקרוא את המשפט הבא במיוחד -

" סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע; אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם׃ ¹⁴ כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם; אִם־טוֹב וְאִם־רָע׃"

כעסתי? זעמתי! התווכחתי! מי העורך הפחדן השקרן שהוסיף את המשפט הזה בסוף? לא! לא! לא! לא! לא!

ולא הפסקתי לנהל דיון פנימי מתמשך עם המשפט הזה כל השנים.

איזה מן סבא היה לי, חכם כל כך, מבין כל כך. חסר אונים כל כך – לשמור עליי מרע. הוא ידע שאני סובלת. הוא הכיר אותי יותר טוב מכולם. כשהייתי יושבת איתו בארכיון במרתף, מתקתקת על ההרמס הישנה, שירים, בזמן שהוא אוסף ומתייק גיזרי עיתון, במסירות אין קץ.

עברו שנים עד שהתחלתי להבין מזעיר מזעיר את המשפט הטעון הזה.

עכשיו ששלושת הסיפורים האלה מופיעים באותו הפוסט, זה לצד זה, אני פתאם קולטת שכולם עוסקים בדיוק באותו הדבר. שהמשפט שסבא שלי בחר מקהלת יכול להיות הקואן של זן שבכל רגע ורגע, שאיש המעבורת הוא מה שסבא שלי ביקש ממני לכוון את עצמי להפוך, כך באמת לא אכעס יותר, כי אקבל את החיים ואת המוות על כל גווניהם, ואת הטוב ואת הרע. כי זו הדרך היחידה לחיות את החיים האלה ללא סבל מתמשך חסר מזור.

עכשיו נראה אותי מצליחה ליישם את זה עם התגלית המרעישה שיש לי אפילפסיה מיום שנולדתי, ואף אחד לא איבחן את זה עד היום.

ומה הקשר לwii? מדיטצית זאזן כמובן. אחלה feature של ה wii fit plus.

180 שניות של נשימה עמוקה רגועה ללא תזוזה – כי אם זזים הנר מתחיל להבהב וכבה. ואז המאסטר צועק. מומלץ

ובנימה אופטימית זו, אני הולכת לאכול. כי צריך קצת להתקרקע בעולם הזה.

פוסט זה פורסם בתאריך 10 בדצמבר, 2009 בשעה 21:46 בנושאים Wii, אובדן, החלמה, זן, יוגה, מיינדפולנס. ניתן לעקוב אחרי התגובות בעזרת RSS תגובות. ניתן להגיב, או לשלוח טרקבק מאתרך.