מכתב ליעל בזמן האשפוז בשלוותה.

לילה. 02:30 יום שישי 19.8.94

יעל

יש בי רצון להסביר את עצמי, רגע לפני ההתנתקות הסופית. כי בעצם – מה נשאר לנו חוץ מזכרונות? נכון, תמיד העמדתי את עצמי כשונה וכל זה, אבל עד היום לא הבנתי עד כמה קשה לי עם החיים, עם האנשים, עם המחויבות, עם הצורך הבלתי מוסבר והאובססיבי הזה של העולם לסדר. כמה שאני מתעבת את המילה הזו. קודם כל, את בטח תוהה מה פשר האמירה הזו – "ההתנתקות הסופית" אני לא הולכת להתאבד או לברוח או אנ'לא'דעתמה.

עזבי הקדמות. הצורך ליצור משגע אותי. הוא לא שווה לצערי לכמות והתפתחות היצירה שלי. יעל, הלואי שיכולתי להגשים את החלומות שלי בלי כאב, בלי שאלות מיותרות. הלואי שיכולתי ליצור מאהבה. אין לי את זה יעל. פשוט אין. אני יודעת שזה נשמע מגוחך – הרי אני עוד כל כך צעירה ולא יודעת. יעל, קשה לי עם האנשים. מין לחץ מוזר שלא עוזב. יעל, אני אדם כל כך עצוב ולא מחייך. חושב על מוות, שואל תוהה כל הזמן. לא מבינה למה יש או אין אלוהים, ואיך אנשים בוחרים לחיות בזוגות, להביא ילדים לעולם כל כך קשה ומטורף.

יש בי משהו בלתי מוסבר שגורם לי לצוף לפעמים. מה זה לצוף? התכוונתי לצלול, סליחה. פתאם כבר לא לחשוב בבהירות את השאלות. רק להרגיש לא טוב. מן הרגשת קבס נפשית. הצבא הוציא את זה ממני בעוצמה איומה. התחילו לעלות לי שאלות ממש מטומטמות למח, כמו: מה יש מאחורי הקירות, ואיך יודעים שזה שם אם לא רואים את זה. עכשיו כשאני חושבת על זה, זו פשוט וריאציה על שאלת קיומו של אלוהים או איזה כח עליון או משהו בסגנון.

הכל כאן כל כך לא לעניין. אוף. יעל לא השתנתי או משהו. אני פשוט הפכתי להיות כמו שאני עם עצמי. כל כך קשה יעל, ללכת עם זה עד הסוף. הרבה פעמים יצא לי לדבר על זה עם ענבר – על סוגיית האומנות הטוטאלית. רק שאני עם המציאות המעשית כמעט לא מתקשרת באופן טוטאלי.משהו לא נותן לי לעשות את הדברים כמו כולם. את יודעת – ללכת לעבוד כמו כל בן אדם נורמלי, לעזוב את הבית של ההורים שלי. מה שבעצם יכול לפתור חלק מהבעיה. התגובות של ההורים שלי ליצירתיות שלי הן אחד מהעונשים היותר גדולים בכל העסק הזה: אסור לי להראות לאבא שלי את הציורים שלי ואמא שלי גם לא כל כך יודעת איך להגיב עליהם. את השירים בכלל….

יעל, צלע שפויה שכמותך – קוראת את המכתב ולא מבינה מה אני בעצם רוצה מהחיים שלך. יש לי את ענבר,לירון, ד"ר שטיינר (הפסיכיאטרית שלי), מה את אשמה? לא יודעת. אולי פשוט כי את יעל ואני אאמין לך אם תגידי לי את מאמינה ביכולת שלי.

כן, הביטחון העצמי שלי בשפל המדרגה. כבר המון זמן. איזו דרך קשה בחרתי לעצמי. ואך שאני מתלוננת ומקטרת, מה… להיות אמן בסוף המאה העשרים בחיי. טוב אם נדבר, אז אמממ… אנ'לא יודעת זאת אומרת: אכפת לך אם אני אכתוב לך מדי פעם? (את היחידה שלא מבקשת… טוב אבל זה לא בגלל זה)

אז להתראות

רותי

Posted by מאת whisper Filed under נושאים Comments אין תגובות »