החיים שאחרי האלימות המתמשכת

"אמא? תתקשרי אלי אני בבית".

אנחנו מדברות. בהתחלה אני ואחר כך היא, ולשתינו ברור ואני מצטטת אותה ש "הנפילות מלמדות אותנו איפה אנחנו פועלים באופן שגוי". כן, זה ציטוט של אמא שלי. וזו הייתה שיחה כואבת ועצובה וריאלית באופן צורב ומסוונר.

"אני לא מרגישה עצב" היא אומרת לי "אני מכירה אותך, זה המצב וכנראה שזה גם הגיל." ואני מדברת איתה בלי להסתיר דבר. כי מה יש להסתיר? והיא לא מופתעת מהמילים שמגיעות אחרי שאני מקדימה ואומרת שהמילים האלה הולכות להיות קשות ומכאיבות, אבל הן חייבות להיאמר – שהייתי מעדיפה שהוא ימות. ידעתי שאם המצב הזה לא טרמינלי הוא מסוכן מאוד בשבילי – הדבר הראשון שכתבתי על זה כאן היה בדיוק זה על המבחן האמיתי, והנה למרות כל התמרורים והסייגים והבקשות שלי, זה הגיע למקום שידעתי שהוא כל כך מסוכן, והתוצאות של המקום זה אכן התגלו כקשות. ואמרתי לה שמבחינתי מה שטוב לי הוא שהוא והבת שלו ימותו, ושרק היא תישאר.

אל תחשבו לרגע שאני אדם אכזר. כל כך לא. ויותר מזה – אני חושבת ומרגישה שהדרך שאני מצליחה לעשות איתה מעיד על כך שאני אדם נאצל ברמות יוצאות דופן.

"אני יודעת שהם שני האנשים שאת הכי אוהבת" אמרתי לה "אני מבינה כמה שזה כואב וקשה – משום ששני האנשים האלה שאת כל כך אוהבת, הם סכנת נפשות בשבילי, ויותר מזה – גם החברים שלך, כל הסביבה שלך מסוכנת לי. אין לי שום כוונה לבא ולדרוש ממך לנתק את הקשר עם כולם ולהישאר רק איתי." ואז נתתי לה דוגמא (ואני מכירה מישהו שיקרא את הדוגמא הזו ופשוט יתפוצץ מצחוק, כי השתמשתי בבדיחה פרטית שלנו, מה שהפך את הדוגמא למצחיקה נורא מבחינתי בפנים) -

"נאמר" אמרתי, "שאחד המאכלים האהובים עלייך הוא רעל עכברים. את נורא אוהבת לאכול אותו ואין לך שום בעיה איתו. ואז אנחנו נפגשות ואת נותנת לי לאכול מהצלחת שאת השתמשת בה – אני אמות מהרעל.".

"אין לי ברירה" אמרתי לה "למרות שבתור אדם בוגר יש בי רצון שהדברים יתנהלו אחרת, העובדה היא שגם הוא וגם היא התעללו בי ואני מדברת כאן על יותר מ30 שנה. אני לעולם אהיה ילדה מוכה. אני חיה עם הדיסוציאציה ואפילו כשהתקשרתי לגונן עליכם מהפרסום משהו בתוכי לא יכול היה לסבול את זה."

אין לי מילים לתאר כמה שזה כואב, פשוט אין. אני ילדה מוכה. ויש סיבה לסמנטיקה הזו – אני יכולה להפסיק להיות אישה מוכה, אבל ילדה מוכה אני אשאר לדראון עולם. אין סליחה במקום הזה. והאין סליחה הזה לא נובע מתוך נקמנות או טינה, אלא מתוך פצע שאין לו תקנה. כבר כתבתי ואני חוזרת על האמת העצובה הזו – הכאב לא נעלם, לומדים לחיות איתו.

ואמרתי לה שאני אוהבת אותה. וסיפרתי לה בדיוק מה עבר עלי בלילה הנורא, איך הרגשתי שזוחלים לי דברים על הידיים, שהגוף שלי רותח, שהשיער מציק עד כדי רצון לגלח את הראש או לדפוק אותו, שהרגשתי שאני רוצה לקפוץ מהגג. וכמה נורא היה לי לחשוף את אודיסאוס למקום הזה. ותוך כדי שאני משתפת אותה הידיים שלי מתחילות לרתוח ושוב אני חשה את התחושה הזו שזוחלים לי עליהן, כי הסיפור מעורר את מערכת העצבים, וזו תגובה סומטית קשה לפולשנות ואובדן השליטה, ואני יודעת ומודעת לזה.

זה הגוף שלי שצורח את המצוקה מול מקור הסבל שלי בעולם הזה. האיש שרמס אותי מיום שנולדתי.

"אני לא מתכוונת להסביר לו או לעבור איתו איזשהו תהליך" אני אומרת לה "אין לי שום רצון להתחיל להסביר לי, לא רוצה אותו בכלל בחיים שלי".

כי אין לי ברירה.

והיא יודעת שאין ברירה.

החיים שלי תלויים בגבולות הברורים והמאוד לא גמישים שלי.

יש רק אדם אחד בעולם הזה שאני מאפשרת לו להתקרב אלי מעבר לגבולות האלה. רק אדם אחד בעולם הזה שהגוף שלי מקבל באהבה ומשתוקק לעשות איתו דרך ומוכן להגיע איתו אל מקומות שנחשבים למקומות רעים וכואבים ולגלות שאיתו המקומות האלה מלאי אמון ואהבה ורוך. מקומות שעם כל אדם אחר עלי אדמות החוויה תהיה של פלישה וכפייה ואינוס והשפלה נוראית – רגשית, מנטלית ופיזית. והבן אדם הזה הוא אודיסאוס שלי.

ואחרי כל הלילה מסוייט הזה שהיה מפחיד מאוד וקשה מאוד, לשמוע את אודיסאוס מזכיר לי כמה טוב היה לנו יחד, כמה נפלא ומצחיק ומענג, ושככה היה לנו רוב הזמן, ושהחלק הרע היה רק כמה שעות, שהייתה לזה הצדקה, שזיהיתי ופעלתי והחזרתי לעצמי בעצמי את השליטה (הוא חזר לישון, ואני פשוט ישבתי וכתבתי עד שהוא התעורר), ושמה שהוא זוכר זה את הטוב.

באשר לי? מודה. הכאב ניתק אותי מהטוב, ואני מצליחה להתחבר אל השעות המאושרות שלנו בקושי ורק כשאני מדברת איתו.

הנה, שוב אני נלחמת על הטוב.

אני חושבת על כל האנשים שחושבים כמה זה נורא שמרביצים ומתעללים בילדים, וכמה שאין להם מושג עד כמה זה נורא. כי זה לא עוזב. ילד מוכה ישאר ילד מוכה עד יום מותו. יש סיפורים שאפשר לשנות, אפשר להיזכרת בכוחות ובדברים הטובים, אבל את העובדה הזו אי אפשר למחוק. זה מסוכן למחוק אותה כי אז החיים הופכים מנותקים חסרי רגש וחסרי תוכלת.

כל זמן שהגבולות שלי לא מותקפים החיים שלי יכולים לזרום על מי מנוחות. אני שמחה ופעילה וישנה כמו שצריך. כשאנשים פוגעים בי אני מתערערת קצת, אבל זה כבר לא סוף העולם. כשאלה שאמורים היו להיות המשפחה שלי אבל הם המענים שלי פורצים את הגבולות שלי – אז אני בסכנת חיים. עשרות שנים של סבל ואימה מתפוצצות לי אל תוך התאים, אל תוך התודעה, כמו מיליוני מורסות קטנות של רעל. והרעל הזה חי בתוכי בשולי התודעה ואת המפתחות אליו מחזיקים המענים שלי. לכן אני חייבת להתרחק ולהרחיק אותם ממני.

כמה נורא.

אני זועמת. וטוב שאני זועמת משום שלפני שעה המצב היה בכי רע. שעות של תחושה שזוחלים עלי דברים, ואי אפשר לישון, והשיער מציק לי עד כדי רצון לרצות לגלח את הראש, ואולי בכלל עדיף לקפוץ מהגג – מה לעזזל קורה כאן?! מה זו הרגרסיה הקשה הזו? ואני בודקת עם עצמי – אולי זו העובדה שאליסיה שאלה אותי אם זה בסדר שיהיו ציטטות שלי ותמונה בכתבה שעומדת להופיע בעכבר? אולי אלה חלק מהתופעות גמילה של הssri? או אולי זה שההורים שלי מגיעים אלי ביום שלישי.

הגוף שלי עצבני, אני נרדמת לשבריר שנייה אל תוך סיוטים ומתעוררת בזמן שאודיסאוס מחבק אותי, מנסה להרגיע, עד שזה מתפרץ ממני ואני מגלה לו את המחשבות האיומות שעוברות לי בראש. אנחנו עולים לקחת יחד xנקס, וכמו שאני בולעת את הכדור הארור אני אומרת לו שברור לי שזה בגללם – מה זו החוצפה הזו? התקשרתי אליה אתמול בצהריים ובזמן שדיברנו הוא צעק לה משהו – "אבא אמר שאנחנו באים אליך ביום שלישי להביא לך את ה…".

לפני כמה ימים ביקשתי ממנה שתשלח לי בדואר איזה זנב כבד שנשאר אצלם, כי ככה הכי נח. לא הייתה לי שום כוונה להגיע אליהם, ובטח ובטח לא שהם יגיעו אלי. ופתאם ההנחתה הזו – איזו חוצפה מזויינת, ולא בפעם הראשונה בשבועיים האחרונים, וזה כבר הרבה יותר מדי. איכשהו החלקתי את זה, בפעם הקודמת אבל עכשיו מסתבר שנוצר כאן איזשהו תקדים להתנהלות מסוכנת מאוד.

כשסיכמתי איתה לפני שבוע וקצת שאני אפגש איתה בשבת בבי"ח, הרעיון היה שאני נפגשת איתה לא איתו. לא רציתי לראות אותו. אמנם תהיתי אם הוא פתאם יגיד שהוא רוצה לראות אותי, אבל בעקרון הבהרתי לה כבר קודם שאני לא רוצה. פתאם הוא מתקשר אלי בסביבות תשע בבוקר בשבת שאני אבוא לראות אותו – אני לא באה להיפגש איתה, אלא לבקר אותו בבית חולים, וזו לא הייתה הכוונה שלי בכלל. אז באתי וראיתי והייתה שיחה שנעה בין לשמוע את עצמי מספרת לו דברים ולראות אותו מנסה ולא מסוגל להביע התעניינות אמיתית, ולשבת ולהשתעמם מהשיחה הארוכה והמיותרת הזו.

ואז, אתמול, ההודעה הזו כבדרך אגב, וזה אמור להיות כל כך מגניב – מי שמע על זה?! שאיזשהו בן אדם בעולם יודיע שהוא מגיע אלי הביתה בלי לשאול אם זה מתאים לי? וכל השיחה זו בוצעה כדי להכין אותם לעובדה שיש סיכוי שאנשים שהם מכירים יקראו ויזהו בעכבר ושישפטו אותם.

כמה נורא. הנה אני מגוננת עליהם באופן שהם מעולם לא גוננו עלי ובתוך זה הבן זונה הזה ממשיך להתנהג כרגיל – אין כאן דיאלוג אלא קביעת עובדות שלא קשורה בשום אופן אלי לרצונות שלי לצרכים שלי ולרגשות שלי. שום כבוד למרחב האישי שלי בשום צורה.

הבית שלי, המרחב הפרטי שלי, שקיים כדי שלעולם לא תוכל לחדור אליו, כי הוא לא הבית שלך. לא אתה ולא אף אדם אחר. רק אני מחליטה מי ומתי וכמה ולמה מגיעים אלי הביתה. לא מעניין אותי הסרטן המחורבן שלך, שלצערי, מסתבר הוא בר טיפול, ולפי ההתנהלות שלך, עסקים כרגיל. אישית הייתי מעדיפה משהו סופני יותר. כרגיל אתה ממשיך להרוס לי ת'חיים, לחבל לי בהחלמה. כל הרגרסיה המזעזעת הזו – הרצון לגלח את הראש או לדפוק ת'ראש בקיר, אלה התגובות שנוצרו אצלי בעקבות המכות שהוא הכניס, הבן של החברת ילדות שלהם שפלש לי למיטה בגיל 16.5 ונגע, ונגע לי בשיער ובמשך יומיים פשוט פלש אל המרחב שהיה אמור להיות בטוח, אבל מעולם לא היה.

ולא הייתה לי ברירה ומצאתי את עצמי מתקשרת אליה בארבע לפנות בוקר, ואומרת לה שהמצב שלי גרוע, וזה באשמתם – ממתי הם מודיעים לי שהם באים אלי? מה זו החוצפה הזו? הרי אם זו הייתה היא, היא הייתה שואלת אם נח לי ומתאים לי, אבל בגלל הסרטן שלו, אפשר פתאם להנחית עלי ככה כי זה הוא.

הסרטן לא שינה שום דבר. המצב שלי אותו מצב. ההתנהלות שלו היא חוצפה שאין כדוגמתה, כרגיל, אותו חרא שעושה מה שבא לו בלי לשאול אף אחד. מה יש? מתחשק לך פתאם לשחק באבא ובת כי פתאם גילית שבניגוד לכל ההצהרות המטומטמות שלך לאורך כל השנים הסתבר לך שאתה רוצה לחיות גם אם אתה זקן וחולה? אתה חושב שפתאם תצמח בינינו אהבה או מה שזה לא יהיה? לך, לך חפש, אדיוט. הנה הגיע רגע האמת, ואתה תאכל ולא עם כפית את כל החרא שהאכלתי אותי מיום שנולדתי. למדתי ממך יפה מאוד  -

זה לא הבית שלך, זה הבית שלי.

לך זרוק את עצמך מכל המדרגות – see if I care , יש לי כאן ילדות קטנות לשמור עליהן, ילדות קטנות שהדבר היחיד שירגיע אותן זה לדעת שאתה מת. אני לא מתכוונת להתאמץ בשבילך. ושלא תעיז אפילו להתקשר, כי כל מה שתשמע מאיתנו זה שאתה חת'כת חרא.

ולא הxנקס לא עזר הפעם כי זו לא חרדה, אלא עצבים, עצבים נוראיים על החוצפה שלך לפלוש לי ככה לחיים שלי בלי לשאול בכלל. היית חרא אגואיסטי ונשארת כזה. הלימפומה שלך לא עושה עלי שום רושם, הגוף שלך אולי חלש, אבל החראיות הבסיסית שלך נשארה כשהייתה, אתה והבת המזדרגגת שלך, שכבר עשתה לי תרגיל מסריח דומה לפני שנתיים – וכולנו יודעים לאן זה הוביל.

34 שנים של התעללות מתמשכת – אין לי שום רצון להיות איתך בקשר, לדבר איתך, לשמוע עליך. והרווחת את זה ביושר. בדיוק כמו הבת המטומטמת שלך, שברגע שהיא החליטה להיכנס לחיים שלי ולצאת מהם שוב, הבנתי סוף סוף שאני לא רוצה איתה שום קשר.

עכשיו מה שנשאר זה להסביר לאמא שלי שמשום מה הבטיחה לנוטוריון שאנחנו לא נריב כשנגיע אליו אחרי שהם ימותו, שזכותי לקבוע באיזה אופן אני אחשף לצוואה, והתנאי שלי הוא להיפגש עם הנטוריון באופן פרטי ולא לפגוש אותה בכלל. ושהם ידאגו לסדר מראש את הדברים האלה.

הכי קל יהיה אם הוא ימות, הבת שלו תמות, ואז אמא שלי תישאר ודי. אני אשמח מאוד ששני החארות האלה לא ישפיעו יותר על החיים שלי. אני לא מוכנה להמשיך לחיות בתוך פלאשבקים והתקפי עצבים כתוצאה מפלישה כפוייה שלהם. בשום פנים ואופן לא.

ואם יש מישהו שקורא את זה ומזדעזע ויש לו ביקורת – יאללה יאללה, קודם שירביצו, יאנסו, יזרקו, יזלזלו, יתעללו, יזניחו, ישפילו, יאנסו, יאשפזו, יצרחו, ינהלו לך את החיים כמו שניהלו לי, ואז נראה אותך בכלל מעיז להגיד לאנשים איך לחיות.

המאבק  לחיים עוד ממשיך. כי מסתבר שלמרות הכל זה עדיין או אני או הוא.

רוב הזמן היא די חרישית, הקיום שלה מתבטא בסוג של חשדנות ובהלה קלה עם סלסולים דרמטיים בקצוות. בשבוע האחרון ברגע שאני נשכבת לישון, והשינות שלי קצרות ומורטות עצבים, אופפת אותי חרדה, ואני מתעוררת אל תוך חרדה. זה שילוב של כל האירועים המצטברים, תסמיני גמילה מהssri, הפרידה מטקס הלקיחה של הssri שזה וויתור על טקס מרגיע/סוג של אובייקט מעבר וכמובן אוגוסט הנורא.

אחרי שאני מתעוררת, לוקח לי כמה דקות לגרש את כל הסימפטומים – יכול להיות שזה נובע מהעובדה שאי אפשר לדגמן מיינדפולנס כשישנים. המממ, אני צריכה לבדוק את הרעיון המהפכני הזה, להיות במיינדפולנס גם תוך כדי שינה.

מאז שעברתי לכאן כל הפגישות עם אודיסאוס נערכות בשטח שלו. היו לזה כל מיני סיבות, חלקן שלו, רובן שלי – כבר כתבתי כאן כמה קשה לי כשבאים אלי הביתה. ועד עכשיו היה לי נח לנסוע אליו, סוג של חופש מעצמי, מהמאבק התמידי ביני לבין החפצים והקירות. אתמול זה השתנה – אחרי שניקיתי ותיקנתי את המזגן תוך כדי טיפוס על סולם שוב ושוב למרות הפחד גבהים שלי (הצלחתי לא להסתכל למטה, ולעמוד בלי פיק ברכיים שזה חת'כת הישג!), הצלחתי להביא את הדירה למצב אופטימלי. פתאם הרגשתי צורך שאודיסאוס יבוא ויחלוק איתי את האושר הקטן והמתוק הזה.

זו התקדמות אדירה. וישבתי לכתוב לו מכתב. כמו שהתחלתי לכתוב הפחדים והחרדות פשוט הציפו אותי (אני מתאפקת לא לאמר – היכו בי). ההזמנה נחוותה אצלי ככפיה איומה עליו, חציית גבול נוראית, והדרך הבטוחה לגרום ליחסינו להגיע אל קיצם, כי אני אלחץ על הכפתור שאסור ללחוץ עליו שיגרום לו לזעום עלי ולהעיף אותי לכל הרוחות.

העניין הוא שבין האימה הזו, לבין אודיסאוס אין שום קשר. כשדיברתי איתו בבוקר אחרי משפט וחצי היא יצאה, מבוהלת, מבועתת, בוכיה, ואני הגדולה שמבינה ויודעת מצאתי את עצמי נתלית על בלימה, כי לא רק היא יצאה, נשארתי לבד במערכה מול קבוצת ילדות מוכות ומפוחדות שבטוחות שהנה עומד להתרחש הנורא מכל.

איפשרתי להן לדבר. לא הייתה לי ברירה, ברגעים כאלה הכי חשוב לתת ביטוי מלא לאימה, ולא משנה עד כמה הזויה או מופרכת היא במציאות. זה לא קל לשמוע אותן מדברות ולהישאר נוכחות ותוך כדי להצליח להגיד לאודיסאוס שאני יודעת שאין לזה שום קשר אליו.

"אסור לבקש דברים מאנשים שחוזרים מהעבודה" הן אומרות.  ואני מתאמצת לא להוציא את המשפט שעומד לי על קצה הלשון, כי הוא כל כך נורא – "כי תרביץ לי". המשפט הזה נורא לא משום שהרביצו לי, אלא משום שאיזשהו חלק בי מסוגל בכלל לקשר את אודיסאוס להתנהגות כזו. זה שובר לי את הלב. כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני מבינה שזה ביטוי של האימה שחיה בתוכי שנים. הנה פתחתי את הפה וביקשתי והיצבתי תנאים, הזמנתי אל השטח שלי, יש לי שטח – זו חוויה חדשה מאוד. ומתוך כך, דווקא מתוך הרגשת הבטחון והאמון הכל כך עמוק שלי באודיסאוס, דווקא מתוך הקשר הבריא הזה שמלא בתקשורת בוגרת, והמון המון אהבה, העובדה שהבקשה לשינוי התנאים, הגבולות, באה ממני מאיימת על הקיום שלי.

דוגמא קלאסית לאיך בקשה קטנטנה ולכאורה מובנת מאליה -  כלל לא מובנת מאליה ודורשת אומץ, תעוזה ואת מלא תעצומות הנפש שלי.

אני מגלה שהתימה הזו באה לידי ביטוי לאורך השבועיים האחרונים בייתר שאת. ניהלתי עם אודיסאוס שיחות ארוכות על הפחד שלי שאני כופה עליו לשתף איתי פעולה. כל פעם שאני אומרת משהו שאני רוצה, שאני נענית לצרכים שלי באופן גלוי ומיידי, אני נחרדת בתוכי שהנה – אני אונסת אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה.

והנה בא הבכי – מסתבר שאני לא מסוגלת לתפוס מערכת יחסים זוגית כמערכת שאין בה כפייה, שאין בה אונס. אודיסאוס,אין בו אפילו פרומיל של רע כלפי,  הוא קשוב ועדין ותומך ומכבד. אני בטוחה שברובד מסויים הוא עדיין מופתע מעוצמת האימה שפורצת ממני, ואולי אפילו מסתיר את העלבון, למרות שהוא מכיר את הסיפור שלי ואותי, כי באמת שיש משהו כמעט בלתי נתפס בתגובות האלה שלי.

העניין הוא שהדימוי שלי של עצמי של ילדה/ייצור שאונס/כופה את הרצונות שלו על אחרים לא נובע מהאונס שעברתי, אלא מהדיאלוג שהיה לי עם אבא שלי רוב החיים שלי היה מבוסס על ההנחה שאני מנסה לכפות עליו להרגיש/לחשוב/לדבר/להגיב באופנים שמתאימים לי, שאני פרסיטית נצלנית מלאת כוונת רעות, והכינוי "קליפה" (מה שמוכר יותר כ'קלפטה’ הכיל בתוכו את התפיסה שבאופן בסיסי אני אישה מפחידה מרושעת נצלנית מניפולטיבית ובשילוב ה"תוציאי את המילה צריך מהלקסיקון שלך", נוצר מצב שמגיל קטן הייתי אמורה פשוט לשבת ולהיחנק מכל הצרכים שלי, סוג של גאגינג רגשי ומנטלי.

כל צעד שלי, ולו הזעיר ביותר, של ביטוי של צרכים אמיתיים שלי,שנוצר להם מקום בעקבות/מתוך תהליכי ההחלמה שלי, מפעיל את המנגנון האכזרי שחבוי בתוכי – מחזיר אותי אחורה בזמן אל הרגעים שהוצאתי את המילה צריך מהלקסיקון שלי. ההזמנה הזו של אודיסאוס אלי הביתה הייתה ביטוי כל כך ישיר של צריך. באיזשהו אופן חלק מההצלחה של מערכת היחסים שלנו עד כה נובע מהדמיון בין המבנה של הפגישות שלנו למבנה של פגישות עם פסיכולוגית – המחוייבות שלו לעבודה שלו, העובדה שיש לו x זמן פנוי, הביאה לכך שאנחנו נפגשים בדרך כלל ערב בשבוע ובשאר הימים אנחנו בקשר וירטואלי וטלפוני.

ואני מצטטת את עצמי מהפוסט הידוע לשמצה – 'מילים יפות ללא כיסוי':

"לצערי אחד מהאנשים שלדעתי מחזיק בגבולות בריאים מאוד ושבשמחה הייתי מכירה אותו, מחזיק בגבולות כל כך בריאים שהוא מעדיף אותי וירטואלית לחלוטין וקורקטית להפליא. אני תוהה אם הוא חווה אותי כחסרת כבוד לגבולות שלו. ייתכן מאוד שכן. התחלתי לתהות עוד לפני שפגשתי את צייד הפרפרים אם אולי מה שאני צריכה לעשות זה לפתח סוג של נאמנות לדמות הפנטסטית שיצרתי בתוכי וככה דרך ההקשרות הזו לדמות שהשלכתי עליו אני אוכל לעזור לעצמי לא להתקרב יותר לאף אחד, כי הוא יהפוך להיות האודיסאוס שלי, כי נדמה לי שעדיין קשה לי להציב בעצמי את הגבולות שלי ולשמור אותם.

כן, זה נראה לי כרגע פתרון הולם ביותר. אני בזאת מכריזה שאני מאוהבת נואשות באודיסאוס, וכל המחזרים יכולים להמתין לשווא שאשבר ואלך עם אחד מהם…"

הבית שלו, התנאים שלו. מזכיר לכם מישהו? מה קורה אם פתאם אני משנה את הכללים וזה הופך להיות 'הבית שלי, התנאים שלי'?

מה שכן, אני חייבת להבהיר שברור לי לחלוטין ומעל לכל ספק באופן תיאורטי לחלוטין שאודיסאוס הוא גבר עצמאי ואחראי (או כמו שברגעים כאלה הוא אוהב להגיד – 'אני כבר ילד גדול' ) – הוא יודע יפה מאוד להגיד לא כשלא מתאים לו.

אבל הקושי הוא לא רק הפחד שאני אונסת אותו לפעול בדרך מסויימת אלא גם במקביל הפחד מדחייה – הנה צייצתי בדחילו ורחימו (לא, בדחילו ורחימו זה לא  המונח הארמי לטוויטר) שאני רוצה שיבוא, מה יקרה אם הוא ייסרב? (הוא לא סירב דרך אגב, למי שעוד נשארה במתח, מה הייתה התשובה).

אני תוהה אם כל פעם שאני אעשה איזשהו צעד חדש היא תתעורר – התשובה היא חיובית ככל הנראה. ברמה הטיפולית זו למעשה תגובה טובה ומרגשת, משום שההתעוררות הזו כשהיא באה לידי ביטוי בשיתוף ישיר ולא בacting out, מחברת בינה לביני, וגם בינה לבין אודיסאוס, והיא לומדת לבטוח, ומצליחה עם כל הפחד והאימה להגיעה להישגים – במקרה שלה זה להצליח להיראות להישמע ולהיות ולהרגיש אהובה, במקרה שלי זה להצליח לטפס על הסולם אפילו שנורא נורא מפחיד ונדמה לי שהנה עוד רגע אני אצלול ואתרסק על הרצפה, כי שווה להתגבר על הפחד, עובדה שלא נפלתי, ולא רק שלא התרסקתי, גם יש לי עכשיו מזגן שעובד לתפארת והכל בזכותי! לפי האנלוגיה הזו שווה לי לנסות לנקות לאודיסאוס ת'פילטרים .

השאלה היא – למה לעזזל אודיסאוס צריך לעבור את זה?

אני לא מדברת על ספר קיים אלא על מחשבה על כתיבת ספר מתוך הנסיון שלי שיצליח להגיע אל נפגעות בגובה העיניים ולא בשפה קלינית. נדמה לי שחסר אחד כזה בעברית – לא?

בנוסף הגעתי למסקנה אחרי הרבה מאוד הפיכה בנושא שאם יש משהו שאני יכולה ורוצה לעשות הוא הרצאות על הדרך להחלמה. עם כל מה שכתוב ונגיש עושה רושם מתגובות ופניות שאני מקבלת, מסיפורים שאני נחשפת אליהם, שבעצם אין איזשהי דמות חזקה שאפשר להזדהות איתה וללמוד ולהיתמך מהסיפור שלה שהייתה בתופת ויצאה ממנה. דרך העיתונות אנחנו נחשפות בעיקר למרמור האומללות והאג'נדה – משהו שם מפוספס.  לא מעניין אותי לצאת להפגנות, מעניין אותי להצליח להגיע אל המקום שבו כל אישה שנפגעה נמצאת עם עצמה ובעצם לא יודעת איך לעזור לעצמה ואיך להכיל את הפחד – במיוחד כאלה שנפגעו ע"י מערכת בריאות הנפש דרך שילוב של אבחון לקוי וטראומה מצטברת של המפגש עם המערכת הציבורית.

אחת מהדברים שעזרו לי מאוד לאורך השנים זו העובדה שקראתי ביוזמתי וביוזמת הפסיכולוגית שלי המון חומר מקצועי – הספרים שעל המדפים אצלה בחדר טיפולים הם לא חלק מהתפאורה מבחינתי אלא שותפים פעילים לתהליך. היא גם יודעת שאם היא תשלח לי חומר מקצועי חדש – מצגות, מאמרים, שהיא כתבה או קולגות שלה, אני אקרא ואחזור אליה עם הערות הארות ותובנות, וכמובן שאני גם אדע לשלב את הדברים בתוך התהליכים שלי.

העניין הוא, והכי פשוט זה לצטט אותה – "את המטופלת היחידה שלי שאני יכולה לשלוח לה מאמרים לקרוא". אנשים באים לטיפול לא בשביל ללמוד פסיכולוגיה אלא בשביל לפתור ת'בעיות של עצמם. הבעיה היא שיש משהו באי הידיעה הזו שמשפיע מאוד על היכולת להחלים מקומפלקס טראומה. למה?

משום שקשה לי להאמין שניתן להחלים בלי יכולת לבצע אנלוגיות שממוטטות דפוסים. אי אפשר לבצע אנולגיות כאלה בלי להיחשף לחשיבה שונה/רעיונות שונים מהאוטומט של האמיגדלה ושות'. מדובר כאן על תהליכים למידה מאוד עמוקים ומאוד ארוכים, ובכל זאת אני מאמינה שמתוך הזדהות עם דמות  שעברה את התהליך בעצמה וחשופה עם הסיפור שלה יש סיכוי שההתנגדות לתהליכים תרד כמו גם תחושת הבדידות הקשה של "אף אחד לא מבין אותי", כי הנה יש כאן מישהי שעברה טראומות דומות והצליחה להחלים והיא לא מתביישת לספר. המוטיבציה לשתף פעולה הרבה יותר גבוהה כשיש דמות מיטיבה אמינה, וכמו שאני רואה את הדברים, אני מעוררת אמון הרבה יותר גדול מדמות טיפולית משום שאין כאן שום פתח לאנטגוניזם שנוצר מכורח הסכימה של מטפל-מטופל.

מה שאני מנסה להגיד כאן זה שאני חושבת שיש לי את היכולת להפוך להדהוד של הלחישה הפנימית של כל הנפגעות באופן שיעודד אותן להתקדם בתהליך הריפוי באופן יותר משמעותי. כל כך הרבה אנשים נפגעו מהמערכת שקשה להם לחזור אליה כדי לקבל עזרה – זה כמו לקבל תמיכה בהחלמה מהתוקף עצמו. כיוון שאני לא מזוהה אם התוקף בכלל, יש סיכוי שהתגובה אלי תהיה יותר גמישה ופחות מתנגדת, מה שבסופו של דבר יביא לאזירת אומץ ויכולת לעשות את הבחירה הנכונה.

לא יודעת איך לעשות את זה, אבל אני אמצא דרך. העובדה שהבלוג שלי עדיין קבור בשולי הרשת אומרת הרבה לגבי עד כמה סוג העזרה הזו לא מספיק נגיש וחבל.

הרי כשלא יודעים לשאול את השאלות הנכונות לא מקבלים את התשובות, וזה בדרך כלל המצב עם אנשים שנפגעו והייתי רוצה להצליח ליצור מן סוג של מדריך ידידותי למשתמשת – איך להשתמש במערכי העזרה הקיימים בדרך האופטימלית.

ואני הולכת להיות כאן יומרנית לאללה. איכשהו יצא שהתגלגלתי לאתר של עידו גנדל ונפלתי אל המאמר הבוסרי  -

"מדוע הסיפורים של כותבים מתחילים, ברוב המכריע של המקרים, אינם טובים? וכיצד הבנת הסיבות האמיתיות לבעיה יכולה לסייע בפתרונה? סיפור דיגיטלי, מבקר אינטגרלי".

ולמה בוסרי? גם הכותב מודה שהרעיון בחיתוליו, לי דווקא נדמה שהתשובה לשאלה שלו נמצאת בפתיח – 'כמה מילים על המצב הקיים', אבל למרבה הפלא המאמר התפתח לכיוונים אחרים לגמרי.

אני אנסה לכתוב עניינית שלא כהרגלי כאן, למרות שיש סיכוי שלא תהיה לי ברירה אלא לחזור אל זרם התודעה כדי להגיב/לנסות לענות על השאלות שהטרידו את גנדל במאמר שלו, ובמקרה מטרידות גם אותי בזמן האחרון.

"האושר המוחלט והאומללות המוחלטת אינם קיימים בעולמנו. קיים רק מצב יחסי. רק מי שהתנסה באסון שאין דומה לו מסוגל לחוש באושר שאין כמוהו."
הרוזן ממונטה כריסטו, אלכסנדר דיומה.

קודם כל אני חייבת לציין שלמרות שהמאמר מתייחס לכתיבה של מד"ב, מה שאני כותבת כאן נכון גם לגבי סוגות אחרות בכלל, ואיכות הכתיבה בפרט.

כתיבת סיפורים קצרים היא תהליך הרבה פחות מודע ממה שכותבי כללי 'איך לכתוב סיפור' למיניהם מודים, היא תהליך רגשי טרנספורמטיבי למדי למען האמת – וכאן למעשה אני מתחברת לנסיון של גנדל להשתמש בדוגמאות של "גישת המצב הנתון" מול הזרם הפסיכודינמי הקלאסי, כשהבעיה בניגוד לתיאוריה של גנדל היא לא באופן שבו הכותב המתחיל זוכר רק את רגעי השיא מסיפורים שעשו עליו רושם, אלא שהכותב המתחיל, המממ הכושל, חסר נסיון חיים או יכולת התבוננות, או הבנה מספקת של עולמו הפנימי כאדם/נער/עלם. וכן זה נכון גם לגבי כותבות, ועמכן הסליחה (אישית, אין לי בעיה שתחשבו שרק זכרים צעירים מתגלים ככותבים כושלים בעוד שעלמות צעירות הינן חפות מכל חטא).

הבעיה היא לא בזכרון רגעי השיא בלבד של ספרות אהובה אלא ההסתמכות עליה מלכתחילה. לא לחינם הומצאה המילה פלגיאט. אם קראת ספר שגרם לך להנאה כל כך גדולה עד שהתעוררת ברגע מסויים והחלטת שגם אתה יכול – אל תטרח, אם לעומת זאת החלטת שאתה יכול לעשות את זה יותר טוב – יש על מה לדבר, או יותר נכון, אתה עוד כאן? עוט על קולמוסך ותן לידיעה להדריך אותך. אם לתת דוגמא מתחום אחר – אמנות פלסטית, פבלו פיקאסו פשוט ידע לגנוב רעיונות של ציירים אחרים ולעשות אותם יותר טובים, יותר מעניינים, עד ששייכו אותם אליו ולא אל המקור ומעולם לא אמרו עליו שהוא פלגיאט, הוא באמת עשה את זה יותר טוב (ועדיין אני מעדיפה את בראק, אבל זה כבר סיפור אחר).

מעניין לראות את ההבדל בין כללי הכתיבה למה שסופרים מספרים על האופן שהם חווים את הדמות/דמויות שהם כותבים עליהם. אני תוהה עד כמה כותבים מתחילים מסוגלים לשים את עצמם בצד במהלך הכתיבה.  הלשים בצד הזה הוא סוג של מהלך/חוויה שמוכרת לי מהמוסיקה, ויכולתי להתמודד איתה כשהיא הופיעה בזמן שכתבתי סיפור קצר, במפתיע. מוזר לי שמתארים את אפיון הדמות כתהליך טכני של מי, מה, למה, כמה, איפה, איך, איזה… הכתיבה אצלי מגיעה מתוך דמויים ויזואליים שמתפרצים לי מול העיניים, אני מתבוננת. כן. בדיוק כמו שבחיים אני מתבוננת, וסופר טוב חייב לדעת להתבונן, אני מוצאת את עצמי מתבוננת בדמות ומעשיה כמו בחלום או סרט. הדמות מובילה אותי, אני יכולה לקלוט אחרי שאני קוראת את מה שכתבתי שהיא התפתחה, להבין מה הסיפור שמאחורי הסיפור. בשביל להיות מסוגלת להתמודד עם העובדה שהסיפור יספר את עצמו, ומה שחשוב הוא שאני לא אפריע לו להסתפר כי יש לי רעיונות משל עצמי לגבי איך ומה הוא אמור להיות.

כשאני חושבת על זה עכשיו (כן, זה אחד מהפוסטים שהכתיבה שלהם מתפרשת על פני כמה שעות, עם הרבה מוקם להפרעות, בהייה ותהייה), הפעם הראשונה שניסיתי לכתוב סיפור קצר הייתה כשהייתי בת 16. מה שהצית אותי היה "היו שלום, ותודה על הדגים" של דאגלס אדאמס. מעבר להתלהבות הראשונית, אני זוכרת שהכתיבה לא זרמה לי מהאצבעות (בניגוד לכתיבת שירה, שירים ופזמונים שמרגע שלמדתי לכתוב זה פחות או יותר כמו למצמץ מבחינתי). היה עוד נסיון כושל קצרצר מיד אחריו, שההשפעה הרעיונית של אדאמס כל כך ניכרה בו שוויתרתי על רעיון הסיפורים הקצרים all together – עם כל הרצון הטוב, לא היה לי מה לספר. ואת מה שהיה לי השירה שירתה בתמציתיות. וכל השאר – זרם התודעה בצורת מכתבים בדרך כלל. כבר כתבתי כאן שהתחלתי לכתוב סיפורים קצרים כשהגעתי לנקודה בחיים שלי, בתור בלוגרית, שהיה לי מה לספר, אבל לא יכולתי לספר את זה באופן ישיר, כלומר – זה התחיל פשוט מכורח. הסיפור "כלואים", אולי נקרא כמו סיפור פנטזיה, אבל הוא מבוסס באופן מוחלט על המציאות, כל הדמויות שם אמיתיות, ואם להודות על האמת הוא נכתב בתור מניפולציה מתוחכמת למדי בדרך לכיבוש חסר מעצורים של אחת מהדמויות…

אחרי שמנפים את כל המחלות הסגנוניות של כותבים מתחילים, מה שמגלים, הרבה פעמים, זו שטחיות והשטחיות הזו נובעת לא מחוסר ידע תיארוטי אלא משום שרוב הידע הוא תיאורטי. וכאן אני מתחברת לציטוט מתוך הרוזן ממונטה כריסטו – האופן שבו אנחנו מסוגלים לאפשר לעצמנו לחוות בילדות ובנעורים הוא אמנם מסעיר, אך שטחי למדי. ההבנה של רובנו מאוד סכמטית ומנוהלת על ידי תובנות השרדויתות של גיל שלוש  ומטה – קשה מאוד לבנות סיפור אמין ועקבי כשהחומר המספר בנוי מתפיסות בוסריות למדי של המציאות.

סיפור שכתוב טוב שואב את הקורא אל תוכו ומעביר אותו תהליך. רוב האנשים הצעירים נמצאים מינקותם בתוך מסגרות חינוכיות למיניהן, גרים בבתים של אנשים אחרים (קוראים לזה הורים, אם אני לא טועה), והם בתחילת דרכם בהכרות שלהם עם עצמם ועם המציאות. הכושר האמפתי שלהם נמוך יחסית, מה שמסכל כמעט לחלוטין את היכולת לבנות דמות אמינה. ושוב אני מדגישה שאני שמה בצד את כל ילדי הפלא למיניהם (שבדרך כלל עוברים את גיל הטיפשעשרה ואיפשהו מתמוטטים בין 20 ל30 משום שהכשרון חנק את התפתחות העצמי שלהם באופן אכזרי למדי).

למה חשובה האמפתיה? נתחיל ממה זו אמפתיה -

אמפתיה היא בשום פנים ואופן לא הזדהות, בהזדהות המרכז הוא האני, זו פעולה אנוכית שמוחקת את האחר, בעוד שבאמפתיה המרכז הוא האחר והאני מהדהד את המצב של האחר לא משום שהוא מזוהה ומרגיש או הרגיש את המצב הזה אלא משום שהוא מכיר בקיום של המצב הרגשי של האחר.

דמות אמינה היא דמות עצמאית, קשה מאוד לבנות דמות עצמאית כשההתנהלות היומיומית נעה בין הזדהות לחיקוי, לכן הרבה פעמים יש משהו כמעט פלקטי בדמויות אצל כותבים צעירים מתחילים. קשה מאוד להיות אמפתי כשמסוגלים להזדהות רק עם העטיפה ולא עם המהות.

אני משערת שאצל חלקם הדרך לפתור את הבעיה היא דרך כתיבה וחשיפה לביקורת שוב ושוב כשמה שמתרחש הוא למעשה תהליך של מאבק על הקול האישי, על היכולת להישמע, ומתוך החיכוך העיקש הזה מתרחשת התפתחות רגשית. כמובן שאם הכותב אטום ומנותק, לא תתרחש התפתחות רגשית כתוצאה מהחיכוך, כי למעשה לא יווצר חיכוך, ואז הכתיבה לא תתפתח.

אז איך פותרים את הבעיה האומללת הזו של הבוסריות? איך גואלים את הקורא מהעפיצות האיומה הזו? איך מקצרים את תהליך ההבשלה של כותב מתחיל?

מבינים שזו לא באמת בעיה. יש משהו מבלבל בנגישות של חומרים בweb. מצד אחד לפני עידן הרשת מתי מעט זכו להתפרסם, ועכשיו לכאורה יש נגישות רבה יותר, והכל פתוח ואפשרי, העניין הוא שהמחיר הוא חשיפה מסיבית לתהליכים ולא לתוצרים.

נהדר – הרי הבלוג הזה הוא לגמרי חשיפה לתהליכים ולא לתוצרים… מי נואמת ולסיכום יורה לעצמה ברגל?

נו, לא לחינם (חינם חינם זה האינטרווב) פצחתי את הפוסט הזה בהצהרת יומרנות. ועל זה נאמר – אמת בפרסום

ולמען הסדר הטוב, במאמר הזה גנדל אומר פחות או יותר את אותם דברים, ובכלל שווה למי שחוטא בכתיבה לקרוא אותו.

אז הם בבית, והכל יופי טופי. היא מספרת לי שהוא הולך ואז מודיעה לי שהוא רוצה לדבר איתי בעצמו, אני שואלת מה שלומו, הוא מספר לי שיותר טוב, שהוא הולך ואז מוסיף עם הליכון. בתוכי אני נרעדת, מעכלת את הדימוי הכל כך מוזר הזה. "והכימו?" – אני שואלת, "שום תופעות לוואי" הוא אומר. מסתבר שכימותרפיה זה לא מה שהיה פעם, הכל הרבה יותר ממוקד, הוא אומר, חילקו להם דף שמסביר והכל.

אמא שלי מעדכנת שהיא סידרה מיטה בסלון בשבילו בדיוק כמו שהיא תיכננה (מישהו אמר ספה ולא קיבל? ). הכל כל כך סבבה והם מתכוונים לעבור את זה in flying colors.

היא שואלת אותי מה שלומי, אני אומרת שטוב, לא מספרת לה כלום, ומתעייפת מהר מכל השיחה הכל כך קצרה הזו עם שניהם. בינתיים אודיסאוס שלי מגלה את הפוסט וממהר להתקשר – "את כל כך פה כל הזמן" הוא אומר, "בכלל לא בנתק – להיפך". ואני מבינה שהמצוקה שעולה מסביב לשיחות עם, מסתבר ששניהם, ויש סיכוי שככה זה יהיה בינתיים, עוד שינוי שאני צריכה להתרגל אליו.

עם כל זה יש לי גם תסמיני גמילה מהssri, בניגוד לכל התחזיות וההצהרות של הפסיכיאטרית. זה מאוד מעיק ואני מקווה שזה הולך ונחלש ויעלם מהר כי זה מוסיף למותשות ולקושי לתפקד – כל פעם שאני שותה מים בכל טמפרטורה שהיא, אני חוטפת מן זץ מוזר במח – עיניים, מצח וקצת בחילה, והן עייפות רוב הזמן, וקצת מסונוורות, בימים הקודמים ממש לא הצלחתי להסתדר עם כל אור שהוא במיוחד בערבים, זה כל כך העיק עלי.

גם עכשיו למען האמת, יחד עם העובדה שאנ'לא מצליחה לישון בלילות, ונרדמת לשעות קצרות איפשהו בבוקר, איפשהו בצהריים, וכל הבלגן הזה מוסיף לשחיקה.

משימות לימים הקרובים? ככל הנראה להזמין טכנאי מזגנים, עד כמה שהרעיון מעורר בי חלחלה. אין לי כח להתעסקות הזו, אבל נראה לי שאין לי ברירה – החום והלחות רק מוסיפים לסטרס שהגוף שלי נמצא בו.

אני זקוקה לחופש ומנוחה מהחיים שלי, בחיי.

מנסה להירדם חזרה – תעירו אותי בדצמבר.

אפשר לתרץ את זה במליון דרכים, הן ישמעו כמו התשובה הנכונה אבל האמת המרה היא שאני מזהה סימנים קטנים של ניתוק מהסוג הרע, מהסוג הנואש, מהסוג המתכנס שהופך למדרון חלקלק ואני לא יודעת איך לעצור את זה.

עושה רושם שאני יותר לא נמצאת מנמצאת ברוב השיחות עם אודיסאוס, וזה מדאיג אותי מאוד. יש כל כך הרבה אחרות ואחרים שמדברים איתו בשבועיים האחרונים, כאלה שלא ידעתי שקיימים שנוצרו ככל הנראה מהצורך להתמודד עם כל הבלגן הנוכחי. אני קולטת התחלה של התנהגויות רגרסיביות שלי עם עצמי שמעידות על חיפוש נואש של דרכים להירגע ובמקום רגיעה הן גורמות לי לעצב עמוק ששוב התדרדרתי אל אוטומט מנותק.

אני מרגישה את הריחוק שמתחיל להיווצר בתוכי, הריחוק המסוכן שהופך לכלי קיבול של שתיקה מלאת טינה, אומללות ושעמום. וזה מה שהכי מפחיד אותי – השעמוום, מכל הסימנים הסימן הכי מובהק של דיכאון הוא שעמום.

הבדידות מציפה אותי מבפנים, אני מכירה אותה כל כך טוב, את המהלכים שלה. אני אמורה לקבוע פגישה עם הפסיכולוגית, ואני כבר כל כך מיואשת מסאגת המרדף אחרי הפגישה בשבועות האחרונים ומהעובדה שכשסוף סוף קבענו תפס אותי אחד מהוירוסים של הקיץ הזה… המחשבה על הצורך להיסחב בדרכים כדי להגיע אליה או אל כל אחד אחר.

נגמר לי הכח.

הלכתי לאיבוד ואני לא יודעת איך לחזור.

זה מה שיקרה עכשיו כל הזמן? כל פעם יהיה כאן מאבק מסביב ללהתקשר לאמא שלי כי זה הפך להיות מפחיד ומאיים? כל כך קשה לי להתמודד עם זה ואני לא רוצה להעמיס את הצער והכאב והפחדים שלי עליה – יש לה בעל חולה סרטן לטפל בו עכשיו.

הנה, אני שוב מתפרקת ובוכה, אוף. זה גומר אותי. אני יודעת שאני צריכה להתקשר כי אם אני אמשיך להתכנס ככה זה יאכל אותי מבפנים.

אני כל כך מפחדת לשמוע אותה מספרת לי שהוא נורא חלש מהכימו.

זה כמו סיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו.

מתרחשים כאן במקביל אירועים מלאי משמעות שמזמינים אותי להתבונן על עצמי בנקודה המסויימת הזו בזמן מזוויות כל כך מיוחדות. מצד אחד המחלה של אבא שלי שמפגישה אותי עם הכאן ועכשיו ואחר כך באופן אכזרי ובלתי מתפשר, מצד שני קוראת צעירה בתחילת העשרים שמפגישה אותי עם תחילת העשרים שלי והדרך שעשיתי עד עתה.

אני מגלה דרך התגובות שלי כמה שאני חזקה, גמישה, רגישה וראליסטית.

המפגש הוירטואלי עם הצעירונת שהמצוקה שלה מהדהדת אל זכרון המצוקה שלי, והחיפוש שלה שמהדהד אל הבחירות העצובות שעשיתי משקף לי בבהירות חומלת את הדרך הארוכה שעשיתי, את חלקו של הגיל והזמן ביכולת להירפא, ואת החפיפה הסזיפית הכמעט גרוטסקית בין אמביציה וסבלנות.

אני יודעת מה הפתרון למצוקה שלה, ואני יודעת שהידיעה הזו שלי כמוהה כקליפת השום – הדרך שעליה לעשות תלויה אך ורק בה. אין קיצור תהליכים, וחלק מהיכולת לרפא את היכולת שלנו לאהוב, של כל אחת ואחד מאיתנו, הוא תלוי בשלות, שהיא תלויית נסיון, שהיא תלויית אימון, והאופן שבו רואים ומבינים את העולם בגיל 35 שונה מאוד מהאופן שבו רואים ומבינים את העולם בגיל 20. תארו לעצמכם את העצב שפיעפע בי נוכח הידיעה איזו דרך קשה וכואבת עליה לעבור. התבגרות היא תהליך כואב, לבצע אותו מתוך מצוקה שנובעת מחוויות קשות של אלימות…

ויחד עם זאת, עם כל העצב והכאב, התרגשתי ושמחתי שהיא גילתה את הבלוג, ונחשפה דרכו לדרך שעשיתי ואלי באיזשהו אופן. אם בזכות הבלוג היא תחשף לאפשרויות ודרכים להקל על המצוקה שלה, דרכי התמודדות שונות שניתן ללמוד את חלקן באופן עצמאי וחיזוקים ותמיכה להתגבר על הפחד והרתיעה מאנשי מקצוע מיטיבים שכן יכולים לעזור לה – זה יהיה נפלא.

אני גם מאושרת לגלות שהגבולות שלי מספיק בריאים בשביל להבהיר לה שמעבר לכמה מילים, אני לא יכולה לעזור לה רק לענות על שאלות אם יש לה. זה הישג אדיר שמוכיח שהצלחתי לא להפוך לגורואית שרלטנית מתיימרת, וזה מאוד חשוב לי.

מול ההתבוננות הזו, הסרטן של אבא שלי הכריח אותי להתעמת עם ההווה באופן כל כך מטלטל שברור לי שאני חייבת לשים את כל הסיפור של הפוסטראומה בצד ולהתמודד עם המחלה שלו ובכלל עם ההורים שלי בצורה שונה לחלוטין ממה שהתרגלתי עד עתה. דווקא ה'אסון' הזה הצליח להבקיע את חומת הטינה והטריגרים, ולהביא אותי אל מקום שבו מותר לי לדאוג ולרצות לשמוע חדשות טובות. כתבתי על העובדה שהאלימות  והשנאה הותכו באיזשהו אופן אל תוך המח שלי בעל כורחי ושינו את האישיות שלי, וטוב לי לגלות שזה לא נכון. למרות כל מה שעברתי עדיין יש בין טוב ורצון לטוב שהוא חזק יותר מכל רצון לנקמה.

ההצטלבות המוזרה הזו בין הנעורים לזקנה, פותחת לי דלת אל מקום אחר, מאפשר יותר, רך יותר, מקבל יותר של עצמי ושל החיים עצמם. דווקא מתוך הידיעה העמוקה שלתהליכים יש את הזמן שלהם ושלא הכל בשליטתי אני מרגישה שחרור מעול נורא שאימלל אותי ורבץ עלי מאז ומעולם. אני מקווה שהידיעה הזו תחלחל אלי בייתר שאת משום שהידיעה הזו היא משכך הכאבים המנחם שהמח שלנו מעניק לנו כשאנחנו נפגשים עם כאב, סבל, חולי, מצוקה, עוול ואובדן.

זה לא קורה הרבה בחיים – שנוצר מן חרך בזמן ששופך אור רך על הטרוויאליות של האנושיות שלנו. אני משערת שאנשים פוגשים את עצמם במקום הזה כשנולדים להם ילדים.

על ציר השינוי בעיניים פקוחות, לא נלחמת, מקבלת את המציאות בזרועות פתוחות ומאפשרת לה ולי להשתנות כדי שיהיה לי טוב – לא מחפשת להיות חכמה או צודקת או נוקמת, מה שחשוב לי זה להיות חיונית ורגועה ושמחה ומתפקדת, ולשם כך נדרשת גמישות ויכולת הסתגלות, נדמה לי שאני יכולה להתחיל למנות את שתי התכונות האלה כחלק מהתכונות שלי, וזה הישג לא מבוטל כלל וכלל.

נהדר.

כבר יומיים משהו בעיניים מציק לי. סוג של טשטוש כבדות שצונחת מהמצח אל העפעפיים. ויחד עם כל זה העובדה שניתוח מתקרב – באיזשהו שלב, אודיסאוס הציע שאקח xנקס, ונרדמתי לכמה שעות ברוכות של שנת צהריים ארוכה מן הרגיל. ובכל זאת, שוב התחושה חזרה, קחי, עוד חצי כדור, הוא אמר, אתה בטוח?, כן. אז לקחתי, והמשכנו לדבר, והיה ברור שהדאגה מוציאה אותי מדעתי יחד עם הפחד, 'תתקשרי אליה, אני אשאר איתך על הקו', והתקשרתי לשאול מה קורה, כי הוא היה אמור להתחיל את הכימותרפיה אתמול, והסתבר שזה יתחיל רק מחר, ושהוא על משככי כאבים חזקים מאוד כדי שהוא יוכל להתחיל לזוז ולהתעמל, ושסיכוי רב שמהאשפוז הוא יעבור למעונות מכבי.

אחרי השיחה נרגעתי קצת. ואז הכל הציף אותי – הקונפליקט הפנימי בין זכרונות העבר, העובדה שסבא שלי נפטר מסרטן כשהייתי נערה ולא הרבה אחר כך, נאנסתי. כל הבדידות והנטישה המוחלטת בתוך הסיטואציה אז, ועכשיו – עכשיו מתחת לכל הטינה והקושי, אני נורא דואגת, וקשה לי לראות את אבא שלי כל כך חלש, וכל כך ספיטינג אימג' של אבא שלו, ואת הכאב והסבל. המח שלי עושה סלטות מנסה איכשהו להתמודד עם כל הנתונים הכל כך מבלבלים האלה. ואני מנסה להתמודד עם העצב, עם הקושי לראות את מה שהחולי עושה לאדם.

ואני מותשת. הרי עבר כלום וחצי מאז שהצלחתי לאסוף את עצמי ולעמוד שוב על הרגליים, השנה וחצי האחרונות היו קשות כל כך. כן, גם לפני זה היה קשה, אבל בכל זאת – והנה, דווקא עכשיו, כשהייתי אמורה להתענג על ההישגים המדהימים שלי, להנות מהם ולחזק את עצמי פיזית ונפשית לקראת הניתוח, אני מוצאת את עצמי נאלצת להתמודד עם כל הסיטואציה הכל כך מורכבת הזו.

מצד אחד לא מתאים לי למצוא את עצמי צורכת xזנקס באופן רציף, מצד שני – מזל שיש לי את האופציה הזו. אני משתדלת לא להיות מוצפת בתוך סיטואציה שמציפה ומטלטלת את רוב האנשים.

זה מוזר, אבל בין שהייתה או לא הייתה הבנה, הייתה או לא הייתה תמיכה, הייתה או לא הייתה התעללות – המפגש עם הפתאומיות שבה הורה הופך מחזק לחלש, אפילו כשכל מה שיש הוא שנאה (זה לא המקרה שלי), הוא הלם מוחלט.

באיזשהו מקום, כל כך מיציתי כבר את נושא השוק, אפטרשוק, טראומה, אובדן,emotional roller coaster, שפשוט לא מתחשק לי ולא מתאים לי להתעסק עם זה. הבעייה היא שבין אם מתחשק לי או לא מתחשק לי מדובר כאן על תגובות טבעיות למצב קיצוני.

אני כל כך עייפה ומותשת. אני רוצה להנות עכשיו מהחיים, לא להתעסק עם חולי וזקנה ופחדים וחרדות.

המשימה שלי כרגע היא להצליח לווסת בין ההלם והטריגרים שהתעלמות מהם היא לא הדרך, לבין עשייה והנאה ובנייה.

איזו עייפות. בחיי.